בית מאיר יורה דעה צ

גזלן וחזר הממון להיות מלוה ואם הרויח לעצמו ומ"מ נראה שאם רצה ליתן לו מה שהרויח כולו או מקצתו אין כאן משום רבית דאין כאן אגר נטר לי' עכ"ל. וא"י אם בהלואה גמורה נמי דעתו הכי

שם הג"ה ומיהו אם לא הי' המעות בידו דרך הלואה רק דרך מכר מותר. לשון זה ודאי משמע אפילו מכר לו סחורה בהמתנת זמן ושוב פרע לו יותר ממה שחייב לו בעד הסחורה דלכ"ע שרי. ולענ"ד לא נשמע זה כלל מדברי ח"ר שבב"י שתירצו הסוגי' לשיטת הרא"ש דשאני הלואה ממכר די"ל אוזלי הוא דמוזלי גבי' וזה שייך דוקא בקנה סחורה ונתן המעות מיד וממתין בלקיחת הסחורה ושוב הוסיפו לו בסחורה כעין העובדא שבגמרא די"ל אוזלה הסחורה אבל בנתינת מעות יותר ממה שחייב לענ"ד לא שייך כלל וחד דינא הוא עם הלוואת מעות. וא"כ לא אזיל תירוץ הש"ך סק"ד ועיין כנה"ג לש"ע סעיף י"ז שהאריך ביישוב הרמב"ם. ולענ"ד אך כדי לצאת דעת, הרמב"ם הי' נראה לי דההוא, דינא דבח"מ סי' רל"ב הוא' באופן שבשעת קבלת הפרעון לא מצא היתרון אלא אח"כ כשחזר ומנה מצאו וכדדייק לשון הגמרא ואשכח בי' טופיינא. מזה נראה שהבליע לו מדעתו באופן שלא ירגיש המקבל וליכא לספוקי ברבית מאוחרת דרבית אינו נותן לטובת המקבל אלא לטובת עצמו שילוה לו בפעם אחר ומה פעולתו אילו המלוה לא חזר ומנה והי' עירבן עם יתר מעותיו. א"ו אם הוא בכדי שאין הדעת טועה או למתנה בכבוד שלא ירגיש בו או דמגזל גזלי' ואבלעי' וזה ברור לענ"ד

סעיף יג וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי וי"א שצריך וכו'. ועיין ש"ך מזה משמע שדין קמא סותם מדסביר לי' להלכה ודין השני כותב בשם י"א ככתוב בש"ך. והוא תימה שבהדיא מבואר בספר השטה שהראב"ד שמחמיר בדין זה שלא יפייסנו למדו בק"ו מדין קמא שלא יאמר פלוני יתן בשבילי ומבואר מזה דהרמב"ן חולק מכ"ש שחולק נמי בדין הראשון וכן מבואר בספר הנ"ל להדיא וכן עיקר לענ"ד. וצ"ע על רבינו ב"י

סעיף יו הג"ה י"א שמותר לישראל וכו' וכן עיקר. עיין במ"ל פ"ה מה' מלוה ותורף תמיהתו על האחרונים מדין מודר הנאה כבר מבוארת בהט"ז. [וע"ש במה שכתבתי בצדו] אלא שהמ"ל חילק בביאר רחב בין אם גוף ההלואה נעשית ע"י השליח דשרי לבין אם ההלואה נעשית ע"י הלוה אלא שהרבית' שולח ע"י שליח דמודה דאסור וכתב בלשון זה אבל היכא שלוה ע"י שליח שרי משום דחשבינן לי' כאילו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שליח של לוה והוא לא לקח ברבית אלא בחשבו שההלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח הוא הלוה וחוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הרבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו שזה מותר גמור וכדאמרינן שרי לי' לאינש למימר לחברי' הילך ד' זוזי ואוזפי' לפלניא זוזא לא אסרה תורה אלא רבית הבא מלוה למלוה וכשהשליח נותן הרבית אע"פ שהוא הלוה אינו עושה שום איסור דההוא רבית לאו דידי' הוא וכמ"ש רש"י עכ"ל וע"פ דברים אלו נראה שרוצה לתרץ כל קושי' הט"ז אף שלא הביאו ומסיים העולה מן המקובץ שסברת רש"י הלזו אין בה נפתל ועיקש. ואני אומר עכ"ז לבי נוקפי לומר שמפה קדוש רש"י ז"ל יצאו הדברים וקשה לי על דבריו ממ"נ. דהנה זה הלשון המובא בשם רש"י ז"ל התיר רש"י שיאמר ישראל לחבירו לוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית וגם הביא לו. ואם הבין הלשון לוה לי כפשוטו בשמי איך כותב אבל האמת הוא שהשליח הוא הלוה מאין יבא על השליח שם לוה וכי משתעבד הוא לשלם עי"ז מפני שאין שליחות בהלואה זו לומר עלי' שלוחו של אדם המשלח כמותו שיהא נחשב קבלת השליח כאילו קיבלו המשלח. הא מ"מ אמר להמלוה להלות המעות למשלחו והמלוה מסר המעות לידו כדי ליתנו להמשלח ולא שיזכה בהן לעצמו וממילא אסור לו לזכות בהן לעצמו וגם לא קיבל שום אחריות על עצמו ואף המלוה לא הלוה רק על אחריות המשלח והשליח עשה אשר פקד המלוה ליתן להמשלח ומאין ישתעבד ויבא עליו שם לוה. בשלמא גבי דין הברייתא דעכו"ם שלוה מישראל היכא דאין שליחות לא נפטר מחיובו הקדום ולא פקע שם לוה מיני' אבל הכא במה יחול עליו שם לוה. ואף את"ל דאף על המשלח לא נופל שם לוה מטעם אין שליח לד"ע ולא נחשב קבלת השליח מהמלוה כאילו בעצמו קיבל מ"מ על השליח ודאי לא יצדק שם לוה. אבל האמת לענ"ד על המשלח פשיטא חל שם לוה דנהי דאין שליח לד"ע ובמה שפוסק השליח ליתן הרבית לא חשיב פסיקה זו כאלו פסק המשלח מ"מ השעבוד על הקרן במה שמקבל השליח חשוב כאילו מקבלו המשלח בעצמו דהא בהשעבוד ע"י קבלה זו לא הי' עבירה דומה למה שפסקינן דמקח שנעשה באיסור רבית שמתקיים. ועיין סמ"ע סי' ר"ח מה שמחלק בזה שאינו דומה לדברי רבא שאמר כל דאמר רחמנא וכו' וה"ה הכא נהי דלאיסור הפסקה דרבית מעשיו כמאן דליתא. אבל להשתעבד המשלח שיהי' נקרא לוה מן המלוה פשיטא דמעשיו קיימין ואינו דומה לשליח ששינה בגוף השליחות דכל מעשיו בטלים וא"כ לו יהא כן דהפסיקה כמאן דליתא נחזי אנן אטו בשלוה בעצמו בפסיקת רבית קצוצה מי הועיל הפסיקה בדינינו מאומה להשתעבד ברבית ומ"מ עבר אדאורייתא כשנותן הרבית ונקרא רבית הבא מיד הלוה ואף שעל הרבית לא נעשה לוה מעולם כיון שבחיוב הקרן לוה הוא וה"ה הכא ותו דאפילו נימא שעל הקרן נמי לא נשתעבד המשלח מיד כשבאו המעות ליד השליח מטעם אשלד"ע תינח אילו נאבדו מיד השליח הי' מקום לומר דשניהם לא נשתעבדו השליח לא שלא ניתנו לידו על דעת הלואה שיתחייב באונסין והמשלח לא שלא באו ליד שלוחו שהוא במקומו כיון דאשלד"ע. אבל אח"כ כשבאו ליד המשלח הא מ"מ לא זכה מן ההפקר והמעות עדיין ביד השליח היו כמונחים על הספסל ברשות המלוה וכשהוא לוקח אותם מן הספסל על דעת הלואה אטו משום זה לא נשתעבד להמלוה ונקרא לוה באמת וכן מה שנותן אח"כ אחרי שכבר החליט המ"ל בעצמו שהיכא שלוה בעצמו אין היתר בנתינת הרבית ע"י שליח ומקרי מן הלוה למלוה ה"ה בזה ואין שום הפרד לענ"ד ולכן לענ"ד הברור שטעם דבריי הראשונים נמי צודקים שלא שייך בזה כלל אשלד"ע ומיד שמגיעים המעות ליד השליח אפי' נאבדו מידו חייב המשלח באחריותן אלא ע"כ לומר שמפרש הלשון לוה לי בשמך ולא בשמי וא"כ הוי ממש דומיא דישראל האומר לעכו"ם לוה לי מישראל בשמך ברבית שמבואר סי' קס"ט דלשיטת ר"ת כיון דאין שליחות לעובד כוכבים אין להמלוה שום דו"ד על ישראל המשלח. ור"ל התם כדבארתי התם שהעכו"ם נעשה ממילא לוה על המעות כיון שלקח על שמו ואילו הי' דין שליחות לחומרא הי' המשלח ישראל נמי נעשה הלוה והברירה הי' ביד המלוה לתבוע ממי שירצה תחילה משא"כ לר"ת העכו"ם הוא הלוה לחודי' ולא המשלח כי מעתה לא מעות הישראל שקיל מן העכו"ם כ"א מעות העכו"ם כיון שאיהו כבר נשתעבד ושרי וה"ה הכא השליח ממילא נעשה הלוה כיון שלקח בשמו והמשלח לא נעשה לוה דהמלוה מטעם אשלד"ע כמו התם מטעם אין שליחות לעובדי כוכבים ועל השליח אין איסור בנתינתו הרבית כיון דהממון לאו דידי'. אבל מ"מ צ"ע חדא דא"כ איך ישמע המלוה להלות מעותיו לישראל ברבית בלי שום היתר דהא איהו סובר שהשליח לנפשו נוטל הלואה ברבית ובע"כ דאיירי מישראל חשוד שהמשלח יודע שמלוה ברבית והוא דוחק. ותו מלבד מה שהקשיתי לעיל דלדעתי בכגון זה אף שאשלד"ע לא מהני לשעבוד הקרן ושלזה שפיר נעשה שליח והמשלח נמי נשתעבד רק לגבי פסיקת הרבית הוא דשייך אשלד"ע. אלא אפילו נבטל דעתי זו מפני דעת התופסים היתר זה לעיקר. מ"מ קשיא וכי מה נשתנה דין זה דאשלד"ע מדין אין שליחות לעובדי כוכבים וכיון דרש"י מחמיר בהא מ"ש הא מהא. [ועיין בספרי ב"מ סי' ה' סעיף י"ד שם הכרחתי הכי) והא הכא לא שייך הסברא דהר"י ז"ל שכתב דרש"י מודה בישראל השולח לעכו"ם ואפילו עשאו