בית מאיר יורה דעה צא

ישראל להעכו"ם לשליח בפני עדים מטעם שהמלוה לא ידע ולא נתכוין לאיסור דהא הכא תרווייהו מכוונים לאיסור ליתן רבית מישראל לישראל. ומכ"ש למה שביאר הרא"ש בתשו' כלל ק"ח סי' י"א דהר"י לא התיר כ"א להמלוה שלא ידע ליקח הרבית אף שנודע לו לבסוף שעשאו להעכו"ם שליח ויש שליח ברבית לחומרא מ"מ לא יוכלו סהדי להעיד שמעות אלו שלקח הוא שהלוה ודילמא מעות אחרים הלוה וא"כ אף אי נימא שהכא שייך נמי טעם זה גבי המלוה מ"מ הא הכא ממלוה רשע איירינן ולא בדידי' קטרחינן אלא בהיתר המשלח והרי שם מסיק הרא"ש דלגבי המשלח תמיד לשיטת רש"י אין היתר בשעשאו להעכו"ם שליח באמת מטעם דיש שליחות לעובדי כוכבים לחומרא (וממילא מוכח מיני' דה"ה דיש שליחות לחומרא לד"ע דאל"ה מה בכך דיש שליחות לעובדי כוכבים הא אם יש שליחות לעכו"ם הוא דבר עבירה נמי ונימא אין שליח לד"ע מגליון. זה ליתא למאי דקיי"ל בח"מ סי' קפ"ג דתלי' בשליח בר חיוב) וכזה כן זה דלחומרא תמיד יש שליח לד"ע. ולענ"ד לד"ע אפילו ר"ת מודה דיש שליחות לחומרא כדהוכחתי בספרי הנ"ל ומכ"ש לדעת הריב"א שבב"י סי' קס"ט דאף לר"ת אין היתר בחוב בלא משכון כיון שהישראל נוגש להעכו"ם והעכו"ם נוגש לישראל מחזי כרבית אף שאין שליחות לעובדי כוכבים פשיטא דזה נמי שייך הכא. ולכל זה כיון הב"י בקיצור לשונו עיין בו. ולכן הי' ממש מוחלט בדעתי העני' שדברי הב"י כנים שלא יצאו הדברים מפומי' דרש"י ז"ל. שוב מצאתי שיותר קרוב, שיצאה מפיו אלא שנחלקו עליו גדולי הראשונים. כי ז"ל בדף ע"א ע"ב מהו דתימא עכו"ם גופי' אדעתי' דידי' קגמר ויהיב שהוא הביאו אצלו והרי העכו"ם שלוחו ונחמיר מדרבנן כדמחמרינן בסיפא. וכתב שם בספר השטה נראה מדבריו דאי לאו משום דמחמרינן לומר יש שליחות אפילו ת"ל דאדעתא דישראל קגמר ויהיב שרי כיון דאין שליחות לעובדי כוכבים ואיכא למידק דאפילו ת"ל דאין שליחות לעכו"ם היכי שרי והא מ"מ אדעתא דישראל קגמר ויהיב הנהו זוזא דישראל נינהו ואסור למשקל רביתא מנייהו אלא הכי פי' מהו דתימא עכו"ם גופא אדעתא דישראל קעביד ואע"פ שישראל לא ע"ד כן נתנם לו אלא ע"ד פרעון סד"א למיסר כאילו נתנם לו הישראל ע"ד כן שאסור בין יש שליחות או אין שליחות כיון דזוזא דישראל נינהו עכ"ל הרי להדיא שרש"י ז"ל אזיל במחשבה זו דבמקום שההלואה נעשתה ע"י שליח שלא נחשב שליח ואפילו מדרבנן אין איסור בנתינת הרבית וה"נ י"ל שדן בע"י ישראל שבטל שליחותו מטעם אשלד"ע. [ובאמת איירי לוה לי בשמי וההיתר לתרווייהו ודוק. ומ"ש הט"ז ותו אם אין בנתינת הרבית שנותן לשליח עבירה מה עבירה יש באם הוא לוקח ההלואה בידו מן המלוה דהא וכו'. בזה לא דק דאם בעצמו לוקח ההלואה הרי השליח ודאי לא הוי לוה ואם אפילו שולח הריבית ע"י השליח פשיטא דהשליח לאו שום עבירה עביד ואפי' הי' המעות שלו דהא לא אסרה וכו' ומיד דהשליח לאו עבירה עביד אין שייך לומר אשלד"ע ועבירה לא עביד השליח כלל ומיד דלא שייך גבי' אשלד"ע פשיטא דהוי שליח להמשלח והוי כאילו הוא יהיב ברבית והוי מלוה להמלוה] ומ"מ הנה אתה רואה איך נחלקו עליו בפי' זה הרמב"ן ורשב"א ור"ן החתומים בסוף דבור הנ"ל והוא ממש מטעם סברתי האחרונה שנתקשיתי לעיל בדברי המ"ל ע"ש ודוק. לכן העיקר לענ"ד להלכה עם המחמירין ובהריב"ש סי' ש"ה מבואר שע"י שליח עובד כוכבים רבית קצוצה היא ולא דרבנן ע"י יש שליחות לעו"ג לחומרא הביאו הש"ך סעיף כ"ב

עוד להנ"ל. הנה דחקתי תחילה לפרש דין רש"י ז"ל בשאומר לשליח לוה לי בשמך ועכ"ז לא הונח לי וכהיום עיינתי במהרי"ק כשבא לידי והוא בשורש י"ז ומשמע מתוך הענין שגוף ההלואה עשה השליח לשמעון מדעת ראובן משלחו שהרי שלח לו להלות לו דוקאטי אלא שפסיקת הרבית עשה מדעתו וע"ז דן לחלק בין בלא שטר מ"מ שייך ההיתר של אשלד"ע והוי רבית שלא מיד לוה למלוה לבין שטר וכל זה תימה בעיני ועיין לעיל. ונידון המהרי"ק הוא ממש דין אפטרופא המלוה מעות יתומים שממנו יפה הביא הט"ז ראי' שמבואר שאפילו בלא שטר יש איסור לקיחת הרבית על היתומים וצ"ע בט"ז ס"ק י"א בא"ד. ועוד קשה מ"ש ממודר הנאה מחבירו וכו' נ"ב עיין בהר"ן נדרים דף ט"ו ד"ה תנן למה דמסיק דלא כהרמב"ם אלא שעל המדיר אין שום איסור. אין מזה ראי' דכיון שאין בשליחותו מצדו שום עבירה לא שייך גבי' אין שלד"ע סעיף יח או של הקדש עניים וכו' מזה מבואר דאינו מתיר אף בהקדש עניים רבית קצוצה והיינו ע"פ הרשב"א שבב"י אף שדן שלהלכה נראה לו להתיר להלוות מעות ת"ת או עניים שאין להם בעלים מיוחדים אף ברבית קצוצה מ"מ מסיק אלא שאין ראוי לעשות כן פן יפרוצו. אמנם כתב תו אבל יש מלוים כזה להתיר כדי לפרנס הקטנים והתלמידים שבמקומות לפי שעליהם להתעסק בפרנסתם ולמודם ואין זה רבית אלא שזנין ומפרנסים הלומדים שחייב עליהם לזונם ולפרנסם עכ"ל ור"ל לענ"ד היכא שמלוים דרך משל למנהיגי הקהל כדי שמקופות הקהל יותן להם ריוח כדי לפרנסם והיתומי' או התלמידי' או העניים הם מאנשי קהילתם שהם מלבד זה החיוב לפרנסם לא נחשב זה לרבית אלא לפרעון המחויב בלא הלואה וא"כ אפשר לצדד בזה נמי להתיר אף ללות מעות יתומים גופייהו למנהיגי הקהל כדי לפרנס יתומים דידהו כי אף שאז יש להם מעות עצמן מה בכך הא לא שייך גבייהו מי שיש לו מאתיים לא יטול כיון דלא נאמר לגבייהו טבין מאתן דעבדי ואם לא יטלו מן הצדקה בודאי יכלה קרנם ובלי ספק כל שאין להם קרובים עשירים מוטלים על הצבור לפרנסם ושייך לגבייהו היתר הרשב"א ז"ל שאין זה נחשב לרבית וצ"ע

סעיף י"ט עיין ט"ז כתב ונ"ל שהוא נוטל החצי מכל מה שהרויח וכו' ע"ש. ולענ"ד זה לא נראה כלל דמה בכך דהקציצה כמאן דליתא מ"מ במה נשתעבד הלוה ליתן להם ממה שרווח החצי הא כל מה שהרויח לנפשו זכה ולא כיון מעולם ליתן להם יותר מהקציצה ופשיטא דלא זכו במידי בשלמא עד כדי הקציצה אמרינן דהוי כמאן דפסק בהיתר דהא ודאי הלוה כיון שנתרצה ליתן להם הקציצה אף כי לא ירוויח פשיטא דהוא נתרצה על הקציצה בהיתר דהיינו אם ירויח לנפשו נמי חלק כזה יתן להם ואם לאו לא יתן להם והוי כאילו התנה בהיתר אבל יותר מהקציצה חצי חלק יאמר הלוה אילו כן לא הייתי מקבלו על תנאי זה כ"א בהקציצה. וגם התשו' ר"א ששון שבש"ך המשיג על הב"י אינו מוכרח כ"כ. אמנם אפשר הוא כי י"ל נמי אם סברת וקבילת ליתן הקציצה אף כי לא תרוויח מאומה פשיטא דנמי היית מתרצה ליתן להם הקציצה אם תרוויח עכ"פ הקציצה אף אם לא תרוויח יותר וזה בודאי נמי שרי בשל יתומים ויוכלו היתומים לומר להאפוטרופס לתקוני שדרתיך וכו' והוי כמאן דפסיק אבל ליתן יותר מהקציצה בודאי ליתא: סעיף כ"א אי אוזיף וכו' דבתר מעיקרא אזלינן וכו'. ומבואר בספר השטה הטעם כדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך וכתיב לא תשימון עליו נשך. וא"כ יש להקשות מה מקשה הסוגי' דף ס"א ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית דלילף מגזל ואונאה דהא ודאי על לאו דלוה לא מקשה אלא על דמלוה והא צריך דאילו מגזל ואונאה לא הוי ידעינן כ"א ליזל בתר בסוף דומיא דגזל ואונאה דבשעת לקיחתו מחסר לחבירו ועיין ח"מ סי' ש"ס סעי' י"ג. אבל ברבית הא בסוף בשעת לקיחתו אינו מחסר לחבירו ואצטריך הלאו דבתר מעיקרא אזלינן

בב"י וכתב המרדכי דלוה המבריח ארי מנכסי חבירו צריך לשלם לו ואי לא הוי אבק רבית ובעניותי א"י טעם דין זה דמ"ש מהמבואר בטור דדבר שעושה הלוה מדעתו והי' עושה בלא הלואה דשרי וה"נ דכותי' דהא מדעתו עביד מה שהי' מחויב מדין השבת אבדה בלא הלואה וצ"ע

סימן קס"א סעיף א' הט"ז והש"ך מביאים הפלוגתא של קרקע ומבואר בב"י דהיינו דוקא בהלואת קרקע אבל בהלוואת כסף ונתינת רבית בקרקע ודאי יש איסור והוא