בית מאיר יורה דעה פח

מאי מקשה עלי' דרבי מהא דתנן ובשל חרס אעפ"י שקילף את הזפת הרי זו אסורים וכבר הוכיחו תוס' בפרק אין מעמידין נמי מכח קושי' זו שאין הזפת פועל ריעותא בתר הקליפה וצ"ע

סעיף ט נודות וכו'. הש"ע סתם ולשון הטור הכי נודות י"א שהם חשובים מכניסן לקיום וצריכין עירוי אפי' אינן מזופפים. ונראה שאין דרך להכניס בהם יין לקיום כיון שאינן זפותים. ויראה מיני' הא במזופפים מודה שדרך להכניס בם לקיום. ונ"מ אפילו הסיר הזפת צריך עירוי משא"כ כלים שאין מכניסין בם לקיום והוא מזופף אחר הסרת הזפת די בשכשוך כמבואר כ"ז בהטור בשם הרשב"א דדוקא באין מכניסין לקיום מועיל קליפת הזפת ולא במכניסין לקיום אמנם מהרשב"א שבב"י מבואר דנודות אפילו מזופפין מקרי אין מכניסין לקיום וקליפת הזפת מועיל בהו שהרי כתב וא"ת וכו' י"ל דזפותין היו וכדי להצילן מכדי קליפה אמרינן. ולשון הרא"ש שבב"י הוא קצור וסובל שני הפירושים. שהרי תי' נמי על קושי' זו דהרשב"א בלשון זה ומה שהצריכו מילוי ועירוי בזיקי דבר עדא טייעא היינו מפני שהיו זפותין. וי"ל כדתי' הרשב"א כדי שלא להצריכם קליפה הצריכם עירוי. אמנם מהתשו' שבטור מבואר כונתו שמפני שהיו זפותים היו נקראים מכניסן לקיום שהרי כתב נודות הכותים שלא נזפתו מעולם אין מכניסן לקיום וכו' מבואר הא נזפתו מכניסן לקיום. והיינו כדעת הטור. ולהכי מביא התשובה ולא מ"ש בהפסקים ומיושב קושי' הב"י ברור וק"ל: סעיף יג בש"ך ס"ק ל"ג קרוב לסופו. דכלי חרס שאינה ב"י כו' מהני לי' הגעלה. נ"ב ג' פעמים

בסס"ק הנ"ל וכה"ג אמרינן לעיל סי' צ"ג סק"ג. נ"ב היינו מה שמביא בנקה"כ שם שנשמט מן הש"ך

סעיף יד בט"ז ס"ק י"ט. והקשה ב"י וכו' וגולפי הוא כלי ולא סגי בעירוי נ"ב עיין בתוס' ואח"כ בב"י תראה קושי' הב"י היא תמוה קיימת. והוא שגג בהבנת הב"י ולא משני מידי

סי' קלז סעיף א בש"ך סק"ג ועוד שאין כאן דמי האיסור נ"ב זה לאו דוקא שהרי הכא מותר אפילו הנאה בעינה כעין זילוף כן דקדק הרא"ה

שם בש"ע ואם הוא כלי שאין מכניסו לקיום לא נאסר וכו' זה מהרא"ש שדייק הכי מלשון רש"י שפי' בהמתניתין דקתני ויין של ישראל כנוס בהן שהכניס בהן יין לקיום וכתב והלשון דחקו לפרש כן מדלא קתני ונתן ישראל לתוכו יין ולבסוף מסיק וכן אמר לי שכתב אבי העזרי רש"י פי' שהיין כנוס בהן לקיום משמע מתוך דבריו שאם אין כנוס לקיום לרבנן מותר אפילו בשתי' כענין דלעיל העיד ר"ש בן גור' ששתה ר"ג יין הבא ברוקבאות של כותים והא דמחמרינן בכסא דרבנן לא הודו לו. והרבה יש לתמוה בדברים הללו חדא לפי' אבי העזרי העובדא שנית שבגמרא שנאמר באמת בלשון זה יין הבא ברוקבאות של כותים וכו' העיד וכו' ששתה ממנו דר"ל שלא היה בו לקיום רק לפי שעה ולפיכך שתה ממנו א"כ מה מקשה הסוגיא מעובדא קמא שלא הודו לו הרי שם נאמר יין של ישראל כנוס בהן שלדיוק רש"י מורה שהי' בו זמן ארוך לקיום ושפיר דבזה לא הודו לו שזה החכמים דמתני' אסרוהו וזה אף לרבנן שרי ולפיכך הודו לו. ותו מה זה שסיים והא דמחמרינן בכסי שהוא משום דרבנן לא הודו לו. מה בכך שלא הודו לו הא מ"מ פסקינן בזה כותי' דהיכא שלא שהה בו והוא כלי שאין מכניסן לקיום דשרי ובכסי הטעם פשוט שאסרינן הכלי לכתחלה. ובזה אפשר לדחוק וק"ל אבל קושי' ראשונה צ"ע

סעיף ב בש"ך ס"ק י"א עיין בו ועיין נמי בט"ז שכתב ואע"פ שבשעה וכו' לדבריו הי' קשה נימא חנ"נ שלא במקום הפסד גדול ועיין ש"ך סי' צ"ט ס"ק ט"ו וסי' קל"ד ס"ק ט"ז אבל לשון הש"ך מתוקן יותר דכל הבא תוך הנקב מיד קליפתו הנקב מבוטל בו. ועיין נמי נקה"כ על ס"ק י' אבל לשון ולא אמרינן דנאסר ראשון ראשון לא משמע כהש"ך אלא כהט"ז וצ"ע: סי' קלט סעיף א' בט"ז סק"א משיג על הגהות פרישה מן פי' רש"י שמביא הב"י סי' קמ"ה. ולענ"ד כל המעיין יראה שמשם ראי' להדרישה שהרי מיד בתר הכי פרש"י ז"ל ובגמרא מוקי לה בשלא נעבד. וקשה לדבריו איך אפשר לכתוב או אפילו היתה של ישראל מומר לעבודת כו"ם הא אז לא נאסר עד שתיעבד. ואם כוונתו שאחר שסיידה העובד כוכבים לע"ג מכרה לישראל כדדחק הב"י שם לפני זה בבית שבנאו לע"ג א"כ מה לו לכתוב מומר לעבודת כוכבים א"ו כונתו דהיתה מראשית של מומר לעבודת כוכבים ולהכי נאסר מיד דיש לו חומרא דעו"ג לענין זה וגם אינה בטילה כחומרא דישראל. וכן מוכח דלא כב"י ז"ל ממ"ש גבי ג' אבנים ואם ישראל חצבה לעבוד עלי' דנמי קשה קושי' הב"י הא אינה אסורה עד שתעבד וע"כ לבא לתירוץ הדרישה דכונתו לישראל מומר לעבודת כו"ם. ותימה על הב"י ז"ל שלא הרגיש בשני לשונות רש"י אלו

סימן קמ"א סעיף ב'. בש"ך סק"ז אבל במצא תבנית יד וכו' אלא נראית שכך הם נעשים מתחילה אסורי' נ"ב כן נמי אך לשון התוס'. וא"כ יהי' מוכרח דפליגי על דין דסעיף ז' שכתב אין בו שום איסור לא במוצאו. והוא חידש מן הטור ולהכי הוסיף הכא בהלשון כמו שהעתקתי שם בשמו ואפשר דזה נעשה מתחילה ר"ל שהי' תחילה גוף שלם של פרקים מעבודת כו"ם מחובר ונעשה עם בסיס כדי שיהא יוכל לישב על בסיסו לכשיתפרדו הפרקים. וכן המשמעות בתוס' שם ד"ה אמר שמואל

סעיף ד' בש"ך ס"ק כ"ה בסופו ונראה וכו' נ"ב לפ"ר צ"ע הא זה דין דסעיף ז'

סעיף ז' לא במוצאו נ"ב צ"ע לפ"ז בסעיף ב' שכתב מצא תבנית יד או רגל וכו' של עבודת כו"ם ופי' הש"ך דחיישינן שמא נעבדו וללשון הטור שם י"ל דל"ק שכתב שבזה ניכר שמתחילתו נעשה כך לעבדו

סימן קמב סעיף א'. בש"ך ס"ק ב' מ"מ בשרפה כו' דילמא יגביה הישראל. נ"ב אף דבאשירה לא שייך הגבהה ע"כ ר"ל דילמא יחזיק בו והדר יבטלנו. והתוס' לא ניחא להו בהך גזירה ולהכי הניחו בתימה. וכן מוכח בע"ג דף מ"ב ע"א בסופו מדלא מצי לשנויי על הקושי' מדר' יוסי ה"נ כדרבא: סעיף ג הש"ך סק"ח כתב מיהו נראה מוכח מן הירוש' וכו' עיין ודוק בדבריו כי לענ"ד הם דברים מותמהים לפסק הש"ע כהר"י והרמב"ם שצריך פדיון דמי כל הפת והבגד שנתערב ומן הטעם המבואר בהרא"ש דס"ל כיון שגמרו באיסור נעשה כולו איסור. א"כ איך אפשר בלא נתערב בתקנות רשב"ג למכרו חוץ מדמי איסור שבו אחרי שכולו איסור. ובע"כ שהר"י והרמב"ם מפרשים השני סוגיות הירושלמי שמביא הש"ך שהקושי' רק על הסיפא שנתערבו באחרים כולם אסורים ע"ז הוא דקשיא דליתנא תקנתא דרשב"ג במכירת חוץ מדמי אותו פת או בגד ואף דמן הר"ן שמביא מוכח שמפרש קושי' הירושלמי על הרישא היינו משום דאזיל לשיטתי' שעומד בשיטת הרא"ש דאף דס"ל להרא"ש תקנתא דיוליך הנאת איסור לים אינו אלא בנתערב מ"מ ס"ל דסגי בהנאת דמי עצים ואליבייהו שפיר כל דברי הש"ך לחלק דאף דס"ל כ"ז שלא נתערב לא מהני התקנה דהולכת הנאה מ"מ ס"ל דמכירה חוץ מדמי איסור מועיל וכדמוכח באמת מהר"ן שמפרש קושי' הירושלמי אף על הרישא היכא שלא נתערב. אבל לשיטת ר"י והרמב"ם וש"ע דצריך להוליך דמי כל הפת והבגד ומשום דנעשה כולו איסור פשיטא לענ"ד דלא שייך כלל התקנה דמכירה חוץ מדמי איסור ומן הירושלמי לא מוכח מידי כנ"ל וא"כ פשיטא דמרש"י נמי אין ראי'. וכן מצאתי ת"ל בהר"ש סוף מס' ערלה שמביא קושי' הירושלמי בב' המקומות אך על הסיפא. וזה ברור דלא כהש"ך. ולשיטת הר"ן דהקושי' קאי על הרישא יש להקשות דא"כ קשה דידי' אדידי' הירושלמי גופי'. שהרי בסי' קל"ד מביא הב"י בשם הרשב"א בשם הירושלמי דמודה רשב"ג במכשיר דכולו