בית מאיר יורה דעה פז

וכלשון הגמרא כיון דאוקמי קמוקים כמאן דאיתא לאיסורא בעיני' דמי. אבל במה שהאש שורפו ואפילו משהו ממנו לא נשאר לא שייך בגוי' לומר דלא נתבטל דאין בו כלום שיהא צריך ביטול וכמו דלא חשו מה"ט למה דעביד לחזותא. ועיין פר"ח סי' ק"ב סק"ה. כן נמי לית למיחש אף לדבר המעמיד ולענ"ד כדי דלא ליפגע נמי בדין אפשר לסוחטו עיין בתוס' פרק כל הבשר בדין דתרי גללי מילתא. ומלבד זה להכי אהני מה דמתחילה מיד לא נאסר מדהוי לפגם כטעם הרמ"א: הלכות כלי היין

סימן קלה סעיף א' בט"ז סס"ק ב' מבליע בכלי טפי. נ"ב ל"ד דא"כ מה מועיל קולף הזפת אלא צ"ל שהזפת בולע ולא הכלי הכי מבואר בב"י

סעיף ב כלי שניקב וסתמו בזפת וכו'. בב"י מבואר שדין זה נובע מתוס' ומרדכי. ותימה לי הא ז"ל תוס' דף ע"ד ע"ב פי' הרב פטר כלי שנקב בו ונסתם בזפת אינו חמור ככלי מזופף שהחמירו בו אפי' לפי שעה לפי שמכניסו לקיום. והברור דכונתו שסובר חומרא דמזופף אינו משום שהזפת בולע אלא משום דכשהוא מזופף מתקיים בו היין לזמן מרובה ויש לו דין כלי שמכניסים לקיום שגזרו בו אף לפי שעה ושפיר דן שבסתימות נקב כיון שעיקר הכלי אינו מזופף אינו בכלל זה. אבל לדידן שתפסינן עיקר טעם חומר דמזופף אפי' באם מכניסו לקיום הוא מפני שהזפת בולע א"כ מה לי שכולו מזופף או מקצתו הא מ"מ מקום הזפת בולע ושוב פולט ויי"נ אוסר במשהו מדין הש"ס. ובמרדכי פרק אין מעמידין מבואר להדיא להיפוך שהרי תחילה מביא הלכה תתי"ו בשם ראב"י דין דהנהו חביות דידן הואיל ואין מכניסין לקיום אלא ע"י הזפת השרת הזפת היינו הכשרו. וע"ז כתב ופסק בשם ר"ת דכלי מנוקב וכו' אח"כ מביא בשם ר"י דין כלי מנוקב וסתמן בשעוה שהוא מותר מטעם דשעוה אינו דומה לזפת ואינו בולע. מבואר הא בזפת הבולע אסור וצ"ע וקשה לידחוק דספוקי מספקא לי' בטעם הזפת ותפס לקולא

בהמרדכי פרק הנ"ל שם מביא ירושלמי והב"י סי' זה מביאו ובלשון זה יין שהוא אסור בשתי' ומותר בהנאה כנסו לתוך קנקן נעשה הקנקן כיין פינהו ונתן לתוכו יין אחר היין אסור והקנקנים מותרים וכו'. ותימה לי למה שתפסו כל הפוסקים שיין שהוא אסור אך בשתי' אפילו מדין הש"ס אינו אוסר במשהו. למה יאסור היין כשר הניתן בהקנקן הא בלי ספק יש במה שבקנקן ששים נגד מה שטוח על פניו. ודוחק גדול המציאות שלא יהא ששים כדכתב הט"ז ס"ק י"ד וצ"ע

תו איכא למידק מהירושלמי הנ"ל להמבואר בפוסקים דסתם קנקן הוא כלי שמכניסין לקיום ואפילו נשתמש בו לשעה גזרו עליו בהכשר עירוי. א"כ למה התיר הירושלמי הקנקן בשכשוך. וע"כ לומר שלא גזרו לשעה אלא בכלי נכרי ולא בכלי ישראל. ועיין בט"ז סק"ט ואף לשיטתו ע"כ שלא גזרו אלא בנגיעת כותי ולא בתשמיש ישראל גופי' אם שפך בו יין טריפה לפי שעה ודאי שרי בשכשוך אפילו בכלי שמכניסו לקיום ועיין סעיף ז'

סעיף ד בש"ך ס"ק י"ב. שאני הכא כו' שתשמישו ע"י צונן נ"ב וכבולעו כך פולטו א"נ עירוי וכו'. ועיין ס"ק ל"ג שם כתב הו"ל כבוש וכבישה אוסר כל הכלי. נ"ב עיין תשו' ח"צ סי' ע"ה כתב שלא דק אלא אפילו בחביות שידוע שהי' בו יין ימים ושנים הקילו הואיל שתשמישו בצונן דכבוש כמבושל אמרו ולא כמבושל ממש

סעיף ז בין שהם שלנו ונשתמש בהם הגוי אפילו לפי שעה. זה ממה שנאמר שלהי פרק. השוכר דף ע"ד ע"ב קסבר כל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו עליו. ובודאי שמזה לא נשמע אלא בשהי' הכלי לפי שעה ביד גוי להשתמש בו דיש למגזר אטו שיכניס בו לקיום אבל בנגיעת כותי ביין שלנו שהוא כלי שמכניסו בו לקיום מה"ת וכדמוכח לעיל מהירושלמי לפשטותו. וכן כתב הפרישה הביאו הט"ז אלא שמשיגו מדברי הרשב"א שבב"י סי' קל"ח בשם התה"ב. והנה לדברי הפרישה שדחק לחלק בין הכשר ניגב להכשר עירוי יפה הקשה. אבל השם יודע שא"י כלל מה קשיא להפרישה בדעת הטור. שהרי להדיא פוסק הטור דלא כשיטת הרשב"א בזה אלא כדפסק הש"ע סי' קנ"ח סוף סעיף א'. אבל אם אינה זפותה יש לחלק שאם תחילת תשמישה ע"י כותי צריכה ניגוב ואם תחילת תשמישה ע"י ישראל סגי בהדחה והיינו ע"פ תי' תוס' שבב"י שם על לישנא קמא דרב בלשון זה וי"ל דמתני' דלעיל מיירי בגת של ישראל ודרך בה כותי לפי שעה אבל הכא מיירי בשל כותי דבלע טובא לפי שהרבה פעמים דרך בה, הכותי הרי להדיא דלא סברי כלל הגזירה בכלי הגת אפילו בהי' ביד כותי לפי שעה ומכ"ש כשנגע הכותי בגת ישראל עם משקה טופח דלא גזרו להצריך ניגוב. ומה שהתה"ב הוכיח מדאמרינן שלהי פרק ר' ישמעאל ההוא נכרי דאשתכח בי מעצרתא דאצרכינהו ניגוב וע"ש. כבר תירצו התוס' זה במה שמסיימין בתר תירוצם הנ"ל דבמזופפין אין לחלק בין של כותי לשל ישראל לפי שהזפת מבליע בשעה מועטת וכן פסק הטור ומוקמי לההוא עובדא שהמעצרתא הי' מזופף של אבן לכן הצריכוהו ניגוב. וכן מוכח מתי' תוס' שם על קושייתם מטופח ע"מ להטפיח שאילו לגזירת הרשב"א אין מקום לתירוצם דהא לאו משום בלע אתינן עלי'. וא"כ מה תו קשה לי' מדפסק במזופף להצריך ניגוב אף בנגיעת כותי שזה מטעם שהזפת מבליע כמבואר בתוס' וכדמוכח מעובדא דמעצרתא. משא"כ באינו מזופף אלא שהוא כלי שמכניסו לקיום נהי דמצינן הגזירה במה שגזרו בהי' ביד כותי לפי שעה מה"ת ליגזר ביד ישראל ונגיעת כותי וכדמוכח מפשטות הירושלמי הנ"ל. ובאמת תימה לי דברי התה"ב שהעתיק הט"ז דנהי דלשיטתו שמסיק דף קכ"ה ע"ב שלא לגרוס כלל הלישנא קמא דרבא ויוכל לומר סברתו דאף בכלי גת לענין ניגוב גזרו לפי שעה וגם ניחא לו למוקים העובדא דמעצרתא באינו מזופף ולומר דאפי' בנגיעת כותי גזרו מ"מ א"י לפרש מה שכתב שם ולפיכך אמרו הגת של אבן שזפתה כותי צריך לנגב וכו' וכבר כתבנו למעלה שאין הזפת מבליע יותר ממה שיהי' בולע בלא זפיתה אלא שהגת אפילו לפי שעה הצריכוהו ניגוב וכו'. וקשה דנהי שכתב למעלה שאין הזפת מבליע בהכלי ביותר לענין דמועיל קליפה ואח"כ שכשוך. אבל בעוד הזפת עליו הא ודאי בולע עד דלהכי מצריך בכלי עץ ונודות הזפופים כיון שאינם בר ניגוב אף עירוי באם לא ירצה לקלפם אפילו בכלים שאין מכניסן לקיום כמבואר בדבריו דף קנ"ג ע"א ועיין ט"ז ריש סי' וא"כ מה הוקשה לו על גת של אבן שזפתה כותי וע"כ צריכנא לומר דסובר דנהי דתקנתא דניגוב מועיל אף בעוד הזפת עליו מ"מ מדאמר צריך לנגב משמע דתקנת ניגוב א"א ליתר ואפילו ירצה לקלוף הזפת ולא די בשכשוך אח"כ וכן בכלי עץ מוספים החכמים בפירוש דיקלוף ואח"כ ינגב וכדנקטו כל הפוסקים וקשה לו נהי דכלי הגת משונה בזה מדין כלים שאין מכניסן לקיום מפני שתדירין ביין תינח כלי הגת של כותי אבל של ישראל שזפתה כותי ולא שפך בם יין אלא פעם אחד להעביר הקוטרא למה יהא צריך ניגוב דוקא אף בתר הקליפה והוכיח הגזירה אף בכלי הגת. אמנם התוס' שבהדיא מחלקים בין תחילת תשמיש ביד ישראל. מה יענו לקושיא זו. וע"כ לומר דסברי כסברת הר"ן שכתב פרק השוכר שם בלשון זה כבר כתבתי שם בתי' קושי' זו בפרק אין מעמידין שהגת שזפתה כיון שמשהין היין בה קצת למתק בו את הזפת וכן הגת שדרך בה וכו' לפיכך נתנו עליו הכשר בינוני. והתוס' אף דלא סברי כותי' בכותי שדרך בשל ישראל שדין הכשר בינוני צריך מצד עצמותו מ"מ בזפתו כותי ע"כ שסוברים סברת הר"ן דלהכי אפי' אחר הקילוף צריך ניגוב וכן כלי עץ לרבנן. להכי אפילו בכלי ישראל צריך ניגוב אחר הקליפה. וכן ממילא ה"ה בזפתה ישראל ונגע בו כותי נמי והכל מטעם הר"ן והוא דוחק. עכ"פ על שטת הפרישה לק"מ מן הטור ודוק. אלא דא"כ צ"ע קושי' הרשב"א ור"ן דא"כ