בית מאיר יורה דעה פה

יהא שלך אינו חל על האתנן האיסור בהביאה של אח"כ וה"נ אין חל על הדמים האיסור בהמשיכה של אח"כ. ודוק כי צ"ע בתוס' שם: סעיף ב בש"ך ס"ק י"ח וכ"כ בבדק הבית וכו' עכ"ל. נ"ב בסי' קל"ד הוא בב"י שלא במקומו

בש"ך ס"ק כ"א ועוד דהכא ודאי ל"ש וכו' נ"ב עיין פר"ח סי' קכ"ב מביא הרשב"א בתשו' שאינו מתיר אלא משהו בלוע ולא משהו בעין מפני שמסופק בו ע"ש ס"ק ג'

בס"ק כ"ד בא"ד. א"נ הרב מפרש דהא בד"א שכתבו וכו' נ"ב א"י הא בעצמו מביא ס"ק י"ח מה שמסיים הרמב"ם אעפ"י, שפסק

סעיף ד בט"ז ס"ק ח' בא"ד וא"כ ישראל מכותי כ"ש וכו' נ"ב עיין בכורות דף י"ג כתיב או קנה מיד עמיתך למעט קנין מכותי דאינו קונה בכסף

סעיף ז עיין בתוס' ע"ז דף ל"ב בסוף ד"ה והא הכא רצו לדון אף בחמץ משום איסור רוצה בקיומו לולא משום דליתא לאיסורא בעינא. וכן הטור א"ח בהלכות פסח השתמש באיסור זה לענין השכרת קדירה לבשל בו חמץ ולפ"ז אם ישראל יש לו חוב גבי כותי אופה ובא אצלו בחש"מ לתבוע ואמר לו המתן עד שאמכור פתי אסורין הדמים כמו הכא ביי"נ. אמנם תמה אני הא מבואר דף ס"ד דגבי כלאים אמרינן רבנן היא ופרש"י דלא איכפת להו אי רוצה בקיומו אבל יי"נ דאסור להיות רוצה בקיומו דישראל מצווה לבטל ע"ג ותשמישי' אימר לך דאסור. הרי דכלאים אף דאסורין בהנאה אין בהם לכ"ע משום רוצה בקיומו דרבנן זולת לר"ע מדרשא דקרא וא"כ מה"ת לילף שאר א"ה מע"ג. הגם דבחמץ יש לדחוק דמדמו לע"ג הואיל דאנו מצווין להשביתו והוי דומי' דע"ג ומ"מ צ"ע מנ"ל. אבל בב"ח ודאי לכלאים דומה. והד"מ בי"ד סי' צ"ד רוצה באמת לדון בב"ח מחמץ לענין איסור רוצה בקיומו והוא תימה בעיני [אף שבתוס' הנ"ל נמי נזכר בב"ח] ומלבד זה השיג המ"י עליו ע"ש וק"ל. אף יש לתמוה מה ס"ד לומר גבי כלי הבלוע מחמץ שיהא שייך בו דין איסור רוצה בקיומו דא"כ איך פסקינן כלי חמץ משהינן להו עד אחר פסח דהא א"כ רוצה בקיומו של איסור הבלוע משום דבר אחר כדי להשתמש בהכלים אחר הפסח כדכתב הח"י לגבי תערובות משהו בז' של פסח עיין בו וק"ל. הן אמת דלשיטת תוס' אין ראי' מכלאים שהם מפרשי בד"ה אין עודרי' בכלאי זרעים שמותר בהנאה אבל לא נראה הכי מהרמב"ם ופרש"י ועיין פר"ח א"ח סי' ת"נ. ודע מה שהוכיחו תוס' דהברייתא איירי בכלאי זרעים דאילו בכלאי כרם מה מקשה וכו'. ועיין פי' תוס' במור"ם לובלין ז"ל כי יפה פירש. (זולת מה שכתב מ"מ אסור לעשות כן לכתחילה וכדקתני רישא אין עודרין דברים אלו למותר דבודאי פשיטא דאסור לעשות כן למה דבעי לאוקמא כר"ע מצד איסור קיום ולר"י מטעם מתנת חנם. וגם אינם נכונים דאין עודרין הטעם פשוט דעידור היינו זריעה וישראל אסור לזרוע אף שדה נכרי כלאים וכן מבואר בהרמב"ם ריש הלכות כלאים וע"ש בכ"מ] אמנם לענ"ד הא יש לדקדק בתחילת האיבעי' שכרו לישבר ביי"נ מהו למה ענין המציא צד האיסור מטעם רוצה בקיומו ות"ל דלצד זה דלא נימא למעוטי תיפלה ש"ד למה לא יהא אסור ככל שכר פועל ביי"נ המבואר במשנה לאיסור א"ו שהרי מסקו תוס' שם ריש הפרק שהטעם משום קנס וע"כ אין ליקנס אלא בדעביד איסור. וביי"נ האיסור מה שהשתכר בא"ה דיי"נ דאסור והר"ן שנקט האיסור משום רוצה בקיומו צ"ע אם לא שנדחק דנקיט להכי טעם האיסור משום רוצה בקיומו מפני הבבא דשוכר חמור וכדלקמן אבל א"י ליישב א"כ קושי' הגמרא צ"ע וכדלקמן] לכתחילה וכן בשביעית ביאר הרמב"ם והר"ן דהחמרים עשו במלאכה האסורה בשביעית. ובשכרו לשבור סברי דבזה ודאי דלא שייך לאסור לכתחילה מטעם משתכר בא"ה כיון דאין שכרו כלל על גוף מלאכת יי"נ עצמו אלא על שבירת החביות ולא הוי היי"נ אלא הגורם ולא חשוב כלל הנאת א"ה כמבואר בטור א"ח סי' ת"נ בשם התוספתא שמ"ה מותר להשכיר חמור להוליך חמץ בפסח וע"ש בב"י בשם הריב"ש סי' ת' ולכן חקרו צד איסור לכתחילה מצד רוצה בקיומו דשייך גבי ע"ג כדפרש"י ז"ל במסקנא ופשט שפיר מכלאים דודאי אף בכלאי הכרם האסור בהנאה מ"מ כשמשתכר ע"י עשיית גדר נמי אין בו שום איסור מצד משתכר בא"ה כיון דאינו עושה בגוף הכלאים ובזה לענ"ד שפיר הכל בין אי איירי בכלאי הכרם ובין אי איירי בכלאי זרעים דתמיד אין בקיום כלאים רק מצד איסור קיום דומי' דשוכר ביי"נ ודוק. ודעתו למה שמבואר בכ"מ ריש הלכות כלאים דאף לרבנן דלא דרשי ללקות על מקיים כלאים מ"מ מודו דאסור מן התורה] משמע קצת כדעת תוס' דבכל, א"ה שייך האיסור רוצה בקיומו דומיא דכלאים לרבנן. אלא דזה אינו שהרי אף בכלאי זרעים אסרו וע"ש במ"ל שהרגיש בסתירת סוגי' זו לדעת זה וצ"ע. ומלבד כל הנ"ל לענ"ד בהתוספתא שבטור א"ח הנ"ל שמותר להשכיר חמור להוליך חמץ מבואר כדעתי שאין בחמץ מצד איסור רוצה בקיומו כי ודאי רוצה בקיומו של חמץ כדי שישתכר על ידו דמי השכירות החמור שאם יתאבד החמץ יפסק דמי שכירתו. ועיין דף סג ע"ב שחשוב שכירת שבירת חביות רוצה בקיומו מההוא טעמא ובב"י ופר"ח סי' הנ"ל לא כתבו הכי וצ"ע, ודברי הטור שם מיני' ובי' צ"ע. ולהנ"ל ע"כ שוכר חמור להביא יי"נ נמי אין איסורו אלא משום רוצה בקיומו וקשה לפ"ז מה מקשה דף ס"ה היינו רישא וצ"ע ליישב התוספתא ודוק

סימן קלג סעיף ג' בט"ז ס"ק ה' וכתב בפרישה וכו' ואסור לקבלם. נ"ב עיין בדברי אורחת חיים שבב"י שכתב כותי ששכר ישראל לעשות עמו ביי"נ שכרו אסור ביאר בגמרא דמשום קנס הוא הילכך נראה לומר שאינו אסור אלא לדידי' אבל לאחרים שרי הילכך בדיעבד טוב שיקח השכר ויתננו לעניים משיניחנו לכותי. ור"ל בדיעבד שנשכר טוב שיקחנו לא כדי לזכות לעצמו אלא כדי ליתנו לעניים. אבל אם כבר זכה לעצמו הא מבואר בעובדא דארבא דאין תקנה ליתן לעניים וא"כ מה שמסיים ולדעת הרמב"ם נראה שאסור אין, מוכרח שחולק על תקנה הנ"ל כי לשון הרמב"ם הלא הוא מועתק מהעובדא הנ"ל וצ"ע

סימן קלד סעיף ב' נתערב סתם יינם וכו' וימכר כולו וכו'. וכתב הש"ך ולפ"ז וכו' הכל מותר בהנאה שאין כאן דמי איסור. ואמת שכן נמי גוף לשון הטור והב"י כתב עליו שהוא פשוט. ובעניותי אינו פשוט ואדרבה צ"ע כי משמע אילו לא פסקינן כרשב"ג בסתם יינם הי' היין הכנוס בקנקנים אסור בהנאה וזה אינו שבהדיא אמרו החכמים במתני' דפרק אין מעמידין שמותר בהנאה. וא"ל דהיינו טעמייהו דרבנן דזה ודאי אינו כדהוכיח התה"ב דף קמ"ט מפסק רב דלא כרשב"ג ביין ויין וע"ש אלא כדביאר הטעם מפני שהוא אך טעמו ולא ממשו (ולפ"ר צ"ע דא"כ מוכח מזה דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא) ולפ"ר יש נמי נ"מ לדינא דאילו לטעם הטור אין להתירו בהנאת הגוף כמו זילוף או רחיצה אלא במכירה לכותי מפני שהוא חוץ מדמי איסור ואילו מדברי חכמים מבואר דאינו אסור אלא בשתי' הא בכל הנאות שרי וכן מבואר בלשון הרא"ה דף קכ"ו ע"ב שכתב ולפיכך התירוהו בהנאה ואפילו ליהנות בגופו משא"כ בעלמא אמנם לפ"ז צ"ע. מה הקשה הרמב"ן עלי' דהרי"ף ומביאו התה"ב דף קמ"ח דלאיזה צורך מביא דין משפך כיון דקיי"ל כרשב"ג בסתם יינם. וקשה והא נ"מ דאילו מצד המשפך בלא עכבת יין הי' מותר אף בהנאת הגוף ואינו השתא דיש בו ממשות יין הוא אסור בהנאת הגוף ואינו מותר אלא במכירה לכותי מפני שתמיד הוא חוץ מדמי איסור כיון שאינו אלא דבר מועט. ודוחק גדול בעיני לומר דכמו דלענין המכירה לא נחשב המיעוט שבו להנאה ה"ה לענין הנאת הגוף ודוקא בנתערב הרבה יין שאז מדחשוב לענין המכירה דצריך למוכרו חוץ מדמיו חשוב נמי ואוסר הנאת הגוף דאיני יודע להפריד בין הנאת הגוף לשתי' וצ"ע. ודע דגם בזה אני מסופק בההיתר השלכת דמי התערובות לים אם זה מתיר כל