בית מאיר יורה דעה פד

דאמרינן התם דאם אין רוב גנבי ישראל אסור היינו בודאי כגון שהיו סתומות ונמצאת פתוחות הרי לפנינו בסתומות שנפתחו לא מהני שעת מלחמה שהרי ראינו שהי' להם פנאי לפתוח אלא דההיתר הוא או משום רוב ישראל או היכא דדרכי' לאצנועי ממנו ומשום ס"ס ספק ישראל וכו' משא"כ בלשת דכולהו נכרים וכבר הי' להם פנאי לפתוח משום ספק זה לחוד דילמא לא אתו אלא בשביל ממון לא שרינן. ולא מיבעי' להש"ך שהניח אף דברי הטור וש"ע בצ"ע בס"ק כ"ח והדין עמו דפשיטא דלא שייך הכא להתיר. אלא אפילו להטור וש"ע דההכרח לידחק דנראה לו דעובדא דנהרדעי לא הי' בחזקת החצי בגנבי ישראל אלא במיעוט ומשום קולא דסתם יינם תפסי המיעוט ישראל ג"כ לחד ספק אבל ודאי בלשת ליכא למ"ד דמשום ההוא ספק לחוד למשרי נמצא דאף להלכה מה שהקיל בבלשת שפתחו אינו מכוון ודוק

סעיף יד בט"ז ס"ק כ"ד גם בסי' קי"ט סעיף ד' דהנחשד על החמור. נ"ב ע"ש בפר"ח ובעצמו מביא דברי הב"י שם

סעיף י"ח בש"ך סק"מ. הכא כיון שנמצא תוך הכרם עדיף טפי. נ"ב בפירוש מבואר במשמרת הבית דלא כותי' בזה (אלא כדעת הט"ז ס"ק כ"ז) ע"ש. והכי מוכרח דאל"כ לא הי' סלקא הה"א של הגמרא בכרם כר"ח כיון שנמצא באותו כרם לשיטת הרשב"א. מה שכתבתי בהג"ה כדעת הט"ז היינו לדינא אבל פירושו דהאצ"ל שכתב עיין לשון הרשב"א עצמו

בט"ז ס"ק כ"ז. וכיון דאנן קיי"ל באמת דהולכין אחר הרוב נ"ב עיין בדבריו עצמם סי' רצ"ד ס"ק י"ז תראה כי לק"מ וגם צדקו דברי הש"ך ס"ק מ'. ולא דברתי בו נכונה במה שכתבתי לעיל בצידו

אלה הדברים סובבים להנ"ל בצד הט"ז וש"ך סק"מ. הנה הש"ך כתב על הטור ורשב"א סגנון אחד דהיכא דנמצא תוך הכרם לא אזלינן בתר רובא. וכבר כתבתי שבהדיא מבואר במשה"ב דלא כותי' וגם הטו"ז כתב על הטור דברים דחוקים כמבואר ג"כ במשה"ב דבכרם ל"ש כלל לומר שכונה בפ"ע ע"ש ודוק. אמנם פירושם הכי באמת ההוא סברה אם נאמר בתוך הכרם ליזל בתר רובא או דהכא אפילו לר"ח הולכין אחר הקרוב. במחלוקת שנוי' כמבואר סי' רצ"ד סעיף י"א וסברת הטור שם גבי ענבים מ"ש הט"ז ס"ק י"ז היא סברת הנ"י בשם הרמב"ן. והרא"ש פליג התם בפירוש. והנה הרשב"א פה ביי"נ מבואר שסובר כסברת הרא"ש דאפילו כשנמצא בתוך הכרם] הולכין אחר רובא ולכן כתב מתחילה כשיש הרבה כרמים של ישראל סביבו דאז רק מטעם אחד אסור דאזלינן בתר רובא אבל משום הטעם דאין דרך אין לאסור דהא אף אם נאמר דלא מההוא כרם מ"מ נימא דמכרמים אחרים קרובים דישראל הוא רק דאמרינן רובא עדיף ולהרשב"א ההוא טעמא לחוד מספיק משום דס"ל כסברת הרא"ש גבי ענבים ושוב כתב ואצ"ל כשאין שם כרמים אחרים של ישראל שאז יש עוד טעם לאיסור משום דאין דרך. אמנם הטור לשיטתו בסי' רצ"ד הוצרך להשמיט טעם הראשון גבי היכא דאיכא כרמים אחרים של ישראל כיון דס"ל דלא אזלינן כה"ג בתר רובא ומוכרח לבאר על הכל הטעם דאין דרך ומ"מ שפיר כתב ואצ"ל דבבא ראשונה אף אם נאמר אין דרך טעם זה לחוד אינו מספיק אם לא בהצטרף אח"כ רוב וקרוב הולכין אחר רוב דהא אף אם נאמר דלאו מההוא כרם הוא משום דאין דרך מ"מ הא איכא ג"כ כרמים אחרים של ישראל אלא דאז כשעכ"פ לאו מההוא כרם הוא ממילא שוב הולכין אחר הרוב אבל אי לא הוי אמרינן דאין דרך לא הי' מספיק הטעם ליזל בתר רובא הואיל ונמצא תוך הכרם כמבואר בהש"ך ואצ"ל הוא כשאין כרמים אחרים של ישראל שאז ההוא טעם לחוד מספיק שאין דרך ובודאי של כרם כותי הוא וק"ל. ומזה תראה כי אותה הסברא שכתב הסמ"ע בסתמא בסי' רנ"ט בנמצא אבידה במקום שרוב ישראל מצוי ורוב העיר כותים דהולכים בתר מקום המציאה לאו [ד"ה הוא כי הרשב"א ורא"ש חולקין וכן המרדכי סוף פרק הזרוע בשיטת הרא"ש דאל"ה לא מקשה מידי ע"ש ודוק

סימן ק"ל סעיף ב' הג"ה. ויש שכתבו וכו' אפילו בחותם אחד ב"י לדעת ר"ת. ולענ"ד לדידן שסמכינן בסי' קכ"ח סעיף ד' בהג"ה דבזה"ז וכו' אין לחוש אא"כ יש לחוש שנגעו לשתות או להנאה אחרת ולנגיעת ניסוך בדיעבד אין לחוש שוב הוי יין שלנו כחומץ שלנו שמבואר סעיף ג' דמותר בחותם אחד לכ"ע משום דלא טרח לזייף. אמנם עיין בהסוגי' דפרק אין מעמידין פת למה ניחוש לה אי דחיטי בשערי מידע ידיע מבואר הא אילו הי' שייך ריוח מרובה הי' צריך חב"ח וא"כ ע"כ לומר דחומץ איירי אך בדלא שייך למיחש לריווח מרובה ויראה נמי דלר"א דלא חייש משום חיבת ניסוך לזיוף דטירחא ה"ה לריוח מרובה. וא"כ הנ"מ אף במקום חשש דריוח מרובה לשיטת ר"ת ודוק

סעיף י' בש"ך סקי"ד. לשונו צריך ביאור ולענ"ד ר"ל ומ"מ וכו' שתמיד רגיל להיות יוצא ונכנס אף שבפעם זה לא יצא ונכנס כל היום מ"מ הוא בחזקת המשתמר לאפוקי אינו יוצא ונכנס כלל דהוי כהודיעו שהוא מפליג כיון שאין דר בו והכותי יודע שאין מדרכו להיות יוצא ונכנס לא מסתפי מיני' או אפילו וכו' כלומר שרגיל להיות יוצא ונכנס תמיד וגם היום אלא שהודיעו שהוא מפליג לא עדיף וכו'

סוף הסימן מעתיק הט"ז סברת הרשב"א דילמא השתא מידכר לי' לחמרא ויבא והמעיין בתשו' הרשב"א שבב"י סי' קכ"ח יראה להדיא שכל עיקר ראייתו היינו מדינא דישראל וכותי דהוו יתבי בארבא ע"ש. וא"כ צ"ע כי לענ"ד הרשב"א לשיטתי' שהעתיק הט"ז סי' קכ"ט ס"ק י"א שפיר מייתי ראי' משא"כ לשיטת הרא"ה שהסכימו עמו האחרונים ביצא מדעתו שייך כלל דבריו וראייתו צ"ע ודוק

סימן קל"א סעיף א'. בט"ז סק"א כתב על דברי הר"ן שהעתיקו הד"מ ופרישה שאינו מבין דבריהם וכתב שדברי הר"ן קאי על דין אחר ואני אין מבין דבריו שדברי הר"ן המה בפרק השוכר דף שס"ד ע"ב בדפוס אמשטרדם ועיינתי שם ודבריו ברורים שכתב דשומר יוצא ונכנס לא מהני אלא כשהיין מונח בבית ולא בהחצר שאז בקל יוכל ליגע כיון שהכותי דר באותו חצר. ושפיר עשו שהעתיקו ד כיון שהר"ן עצמו מסיים וראוי להחמיר כדבריו וזה הדין דישראל דר באותו חצר היינו ההיתר דהוי כיוצא ונכנס. ומה שמקשה דאדרבה בחצר מירתת טפי י"ל דשאני היכא שמונח בבית מירתת ליגע פן יבא הישראל עליו פתאום ולא יראנו משא"כ כשמונח בחצר שבקל יוכל ליגע בשעת יציאת הישראל טרם יבא וק"ל

בס"ק ד' עיין בו כי במח"כ לענ"ד כל דבריו אינם מכוונים לפסק הש"ע שהוא לשיטת ר"ת דמיירי בכותי, הדר באותו חצר ועיקר ההיתר היינו הואיל והוא חתם לא טרח ומזייף היכא דמירתת פן יראנו ישראל ופשיטא דאז לא שרי אלא מה שכנגד החלון ולא מן הצדדין והרשב"א לשיטתי' כתב הכי דמוקים למתני' בלא מפתח וחותם ובכותי שאינו דר בחצירו קמיירי ומשום דמירתת אינו נכנס כלל ושפיר י"ל חזקה לא נכנס ול"ש בצדדין הכל מותר. ואיך מעתיק סברת הרשב"א על הש"ע. וכן צ"ע על הש"ך ס"ק י"ב. וכנראה מדעתם שסברי דהכא דוקא כשהיין מונח בבית ולא בהחצר אבל לא נראה הכי מהטור וש"ע לחלק בזה לשיטה דר"ת וצ"ע

סימן קלב סעיף א' ואם מכרו הישראל לכותי אחר וכו'. עיין ט"ז דהיינו אפילו לאחרים. וזה ניחא אם כותי קונה בכסף אבל אם אינו קונה, בכסף עיין בט"ז ס"ק ח' קושי' הרשב"א. והכא ודאי צ"ע דהא המעות משעה ראשונה ניתנו להוציא ביד הישראל והוי כשלו ועדיין לא חל עלייהו איסור ולא נקראו חליפי יין נסך התופס דמיו כיון שהיין לא נקנה תמורתו להכותי והוי ממש כנתן לה ואח"כ בא עליה דכיון שאמר לה אם תצטרך מעכשיו