בית מאיר יורה דעה פב

שהרמ"א הוציא מלשון תשו' רשב"א דעד הנכחש לאו כלום אפילו בעלים שם ושותקים. דנהי דהרשב"א אפשר דהכי ס"ל (אבל באמת לענ"ד לא איירי שם מזה כלל) היינו משום דלשיטתי' לאו משום הודאה אתינן עלי' ואפילו שלא בפניך נמי ע"א מהימן כמבואר בשמו בש"ך ס"ק ט"ו ועל שתיקה כזו דאין בה משום הודאה שפיר קאמר דהיכא דנכחש בע"א לאו כלום הנכחש. וכן הר"ן בפ"ב דכתובות שמביא משתיקה כזו דאין בה משום הודאה איירי דומיא דנקיט שם נמי או שאומרת א"י אם הי' קרוב לי או לו. אבל הרמ"א דאיירי בכל הסימן בשיטת תוס' דע"א אינו נאמן אלא בפניך וע"י שתיקה שהיא כהודאה איך אפשר לומר אליבייהו דעד הנכחש לאו כלום הוא הא להדיא מבואר בתוס' פרק אמרו לו דעד אמר אכלת ועד אמר לא אכלת איירי דוקא בבת אחת דאל"ה הי' אפילו נאמן הראשון כבי תרי ע"י השתיקה כהודאה ומשמע ממילא דבבת אחת עכ"פ אסור ע"י שתיקה כהודאה ולא אמרינן עד הנכחש לאו כלום הוא. ובודאי מוכח כדבריהם דאל"ה אלא בבת אחת עד הנכחש לאו כלום. פשיטא שקשה מ"ש ואין להקשות דא"כ בכריתות ליפטור לגמרי דמ"ש י"ל שאני וכו' ליתא דבשלמא הירושלמי שרוצה ללמוד מחיוב אשם להוציא אשה בגט מספק מדחה שפיר שאינו דומה שכן אפילו אמר לבי נוקפני ומשום דמידי ספק לא יצא שהרי לכתחילה לא תנשא והיינו משום דתרי ותרי ספק לכ"ע. אבל איך אפשר לומר בעד ועד כאלו הדין דאפילו לכתחילה יהא מותר לאכול ומשום דעד הנכחש לאו כלום הוא מה לבו נוקפו שייך במה דלאו כלום הוא. בשלמא לשיטת הרשב"א ור"ן י"ל דמוקמי ההוא בבא כדאוקמוה התוס' ע"י בפניך והודאה וכדכתב הש"ך ס"ק הנ"ל דלהכי לא מקשה מרישא. אבל לשיטת תוס' לפירוש הש"ך דאפילו בכה"ג יהא מותר לכתחילה ודאי לענ"ד לא סגי תירוץ הירושלמי ומוכח ברור כדברי תוספות ולהכי לענ"ד אף פירוש זה אינו עולה כלל ועדיין צ"ע ויותר הי' נלענ"ד שט"ס הוא ברמ"א וצ"ל דיש מי שכתב וקאי על מ"ש אבל אם אין הבעלים שם מהני לנתינת טעם דלהכי מהני משום דיש מי שכתב. והכי נראה משמעות הד"מ תחילה כתב בשם הג"מ כשהבעלים שותקים אסור לכ"ע ואפילו בא אחר והכחישו. ושוב כתב וכתב הרשב"א דע"א בהכחשה לאו כלום. ואילו לפי' הש"ך הי' לו לכתוב והרשב"א כותב דהוי משמעות לחולק. א"ו שאינו מביאו אלא לראי' על הדיוק דנשמע מהסמ"ק דאם אין הבעלים שם דמהני עיין ודוק. ועיין בדבריו ס"ק י"ג

שם בא"ד ד"ה העולה וכן דעת התוס' פ"ב דכתובות וכו' כ"ש הכא גבי יי"נ. נ"ב והכי פוסק הש"ע א"ע סי' מ"ז אך ע"ש ב"ש וסי' מ"ב: בש"ך סדק י"ו. אבל תימה וכו' והר"ן פרק האומר ע"ש. כי לא קאי הכי במסקנא

שם עיין בדבריו כי מ"ש ראי' מש"ס ר"פ האשה רבה ומסיים דהא ודאי אי נאמן להתיר כ"ש לאיסור וכמ"ש הרא"ש וכו'. לענ"ד אין זה כ"ש גמור כי מה שנאמן להתיר י"ל משום דחזקה אין אדם חוטא ולא לו דמה"ט אפילו החשוד נאמן בשל אחרים כדאיתא סי' קי"ט. אבל לאסור י"ל מדהוא להפסיד לחבירו הוא בכלל לא יקום ע"א כדכתב בעצמו בסק"ג ושם יש לדחות דהפועל הוא כמו שליש מדהי' בתחילה בידו משא"כ הכא] לענין הכחשת בעל דבר. כן י"ל נמי בדלא ידע להכחיש שהרי לענין ממון אף כה"ג פטור היכא דלא שייך מחויב שבועה כדמסיק בעצמו בח"מ סי' ע"ב ססק"ב. ומה דנקיט הרא"ש ק"ו זה ע"ש דין א' אינו ראי' לענ"ד כי שם איירי במידי דבלא עדותו אסור מספק ואינו פועל בעדותו אלא לעשותו ודאי

שם בא"ד ואם איתא וכו' לימא רישא דפטור היינו כשלא אמר לו הי' לך לידע. נ"ב א"י דהא אכלת אין לך בפניך יותר מזה: בש"ך ס"ק כ"א. דבריו לענ"ד צ"ע כי מה שמסיים ואפשר לזה השמיט המחבר הא רבותא. הא המחבר כתב הבד"א ארישא דאם שכרו מרובה נאמן בהאופן שברישא אינו נאמן. והיינו כשמכחישו נמי ומה שמביא דברי ר"י שבהס"ת א"י מה רצה מזה שם הפשוט שקאי על ריש דבריו שאם הוציאה מת"י ולא אמר בפעם הראשון שאינו נאמן לזה כתב ואין הפרש דלא תימא בשותק יהא חשוב השתיקה להודאה לזה נתן טעם כי הוא אינו יכול לדעת האמת. ולכן השתיקה וההכחשה דין אחד להם. ואדרבא משמע שם שבגוילים שהפסיד שכרו נמי אין הבדל ואפילו בהכחשה נאמן מדסתם ע"ש

בט"ז סק"ד. עיין כי הקושי' והתירוץ לענ"ד אינם כי מה שכתב בהתי' שהס"ת אינה בחזקת היתר בבירור ע"כ ליתא דא"כ למה לא יהא הסופר נאמן תמיד מכ"ש דע"א נאמן להתיר במידי דלא אתחזיק לא לאיסור ולא להיתר ומכ"ש לאיסור כמבואר בהרא"ש פרק הנזקין כלל א' ובלא אמירתו נמי הי' ראוי לפוסלה מכח ספק כדאיתא בש"ך ס"ק כ"ג א"ו דס"ת הוחזק בכשרות מכח רוב מצוין אצל כתיבת ס"ת מומחין ומוחזקין הן והוי חזקה דאתי' מכח רובא כדפסקינן לגבי שחיטה וניקור. והקושי' מעיקרא לענ"ד ל"ק דהתם כך הפי' קמ"ל כמו דגברא לא איכפת לי' ומקרי ואמר ה"ה האשה נמי לא איכפת לה ומקרי ואמרה. משא"כ הכא פשיטא להגמרא דאינו מפסיד ממונו כדי להקניט חבירו. ואנו אין לנו הכח לדמות בסברות כאלו. א"ו דשם שאני דהוי דבר שבערוה ומ"ש וא"ל דהתם שאני שהוא מכחישה. עיין במה שכתבתי על דברי הש"ך ס"ק כ"א

סעיף ג' בנקה"כ על סק"ו דחתיכת וכו' דמי לטבל. נ"ב עיין ח"ר יבמות ריש פרק האשה מבואר להדיא כהט"ז בד"ה ולענין פסק הלכה

שם בהג"ה. ואם היו בכאן ב' חתיכות וכו'. נ"ב אבל אם נתערב ברוב של איסור ובא ע"א להעיד שהוא מכיר ההיתר בטביעות עין נלענ"ד דאסור וא"נ כי רוב עדיף מחזקה וצ"ע

בש"ך ס"ק ל"א. ונ"מ וכו' או להיכא דאחר מכחישו נ"ב עיין בדבריו ס"ק י"ד במ"ש וזה ברור

תו שם או בדבר שלא איתחזק לא איסור ולא היתר. נ"ב ר"ל שאין הקטן עושהו לודאי. ועיין ס"ק כ"ו סימן קכ"ח סעיף ד' הג"ה מיהו אם פי החביות רחב וכו' שמא דרך מתעסק. לפ"ר הי' ראוי לומר שזה דוקא שלא במקום הפסד דאילו במקום הפסד הא מבואר סי' קכ"ד סעיף כ"ה בהג"ה וה"ה אם נגע אפילו בידו בלא כונת מגע וכו' שרי דהיינו מתעסק ומה כולי האי אף כי נגע במתעסק שרי'. אמנם מדברי הש"ך סי' קל"א ס"ק ט"ו משמע דמשום ההוא חששא אפילו במקום הפסד אסור ע"ש. וע"כ לומר דדוקא במשומר וידוע שלא נגע בו אלא במתעסק דהיינו בלא כונת מגע הוא דשרי בזה"ז במקום הפסד אבל באינו משומר דלולא דכותים לאו עע"ג הי' מהראוי לחוש לכונת מגע ומקילינן בהם דהאידנא שלא לחוש אלא לנגיעה דמתעסק שוב לא מקילינן שנית בהו להתיר על ידם הנגיעה דמתעסק בשתי' אף במקום הפסד כי תרי קולי לא מקילינן גבייהו ותו כנראה מלשון הג"ה מיימון אין זה מתעסק ממש אלא כל שרחב א"א שלא יגע לאיזה טעם. ע"ש פי"ב שכתב שכן דרך ליגע ביין שלפניו

שם בהג"ה שמא נגע דרך מתעסק. נ"ב עיין נקה"כ ס"ק ג לדבריו כאן מיירי שלא במקום הפסד. אך עיין ש"ך סי' קכ"ט ס"ק מ"ב וס"ק ל"א ס"ק ט"ו משמע לדעתו לפעמים נגיעה דרך מתעסק שאוסר אפילו לדידן במקום הפסד: , בב"י סי' זה מביא תשו' רשב"א בסוף הסימן ע"ש. והד"מ אף בסי' קכ"ח וגם הב"י שניהם כאחד טובים כתבו בסי' קכ"ט שר"ת ומהר"ם וריב"ש חולקים עליו בההוא סברא ואנכי בעניי לא זכיתי להבינם דודאי ר"ת שבב"י סי' קכ"ט