בית מאיר יורה דעה פא

חד דינא למגעו עצמו ואוסר בהנאה והיינו מד"ג אבל לדידן תמיד מקרי שלא בכונה ומותר אפילו בשתי' במקום הפסד מגעו ע"י ד"א שלא בכונה או שאינו יודע שהוא יין מותר אפילו בשתי' ושלא בכונה ניסוך כמו מדדו בקנה ואינך אסור בשתי' ומותר בהנאה לד"ג, ולדידן שלא במקום הפסד. כלל מגעו כעין מעשה לבינה דהיינו חביות של עץ אפילו נסדק לאורכה ושל חרס שנסדק לפותי' וחבקה הכותי ומנעו מלצאת ואף שהיה קצת מטפטף שרי אפילו בשתי'

סימן קכ"ה סעיף ד'. הג"ה. דבמלאכתו הוא עוסק. נ"ב כלומר לא ידע נמי שיצא יין מכחו משא"כ בדריכה ועיין ט"ז סי' קכ"ד סס"ק י"ז

סעיף ה'. בט"ז סק"ז בא"ד כתב א"כ לפי' ראשון אסור אף לדידן דשמא נגע ביד. נ"ב ולענ"ד נראה ע"כ לא חיישינן לפי' הראשון לשמא נגע אלא מפני שהוא ספק תורה שמא נגע וניסך משא"כ לדידן דאפילו ודאי נגע אינו אסור אלא בשתי' מדרבנן משום חתנות הוי ספק דרבנן ולא חיישינן: סימן קכ"ו סעיף א'. המערה לתוך כלי שיש בו יין האסור בהנאה נאסר כל היין. להמבואר בב"י ע"כ לאו דוקא בחדא מחתא דאילו הי' בהכלי יין נסך ודאי נאסר העליון אף בהנאה אבל אם לא הי' תוכו אלא סתם יינם או הנאסר ע"י נגיעה לדידן שפסקינן כרשב"ג יין ביין דסתם יינם ימכר חוץ מדמי איסור שבו הכא דבאמת אין בהעליון כלום מן התחתון מותר במכירה לכותים סתם לכ"ע כדמבואר בב"י במשיגו על הטור והוא נכון. [ולדעתי זה נמי טעם הרשב"א גופי' במה שמתיר ניצוק דסתם יינם בהנאה ולא בשתי' ור"ל הנאת מכירה סתם ובתר הכי מביא בשם הגאונים דניצק ליין האסור רק בשתי' ולא בהנאה אינו אוסר כלל אפילו בשתי' וע"ז כתב ולפיכך וכו' והוא באמת ענין חדש. ודברי הב"י בפלפול זה בדברי הרשב"א והניחו בצ"ע המה במח"כ אגב שיטפי' ע"ש ודוק] וא"כ אינו עולה שפיר דברי התה"ד בטעם השני דנפיק קולא מהמכירה דהא להרבה פוסקים אסור למכור יין הנאסר ממגע כותים ועיין נקה"כ. הא בזה שע"י ניצוק לענ"ד דין הרשב"א עם דברי הב"י הנ"ל מוסכם לכ"ע דהמכירה שרי' אף אם נתפוס לגבי' ניצוק חיבור מטעם שהוא הפסד מועט. ואולם דברי התה"ד גופייהו מיושרים כי איירי מניצק לנגיעת כותים בחביות יין ע"י ניצק. ור"ל שנגע בהקילוח דנאסר כל היין שבחביות מטעם ניצוק ושפיר. אבל מה שהעתיקו טעם זה על ניצוק דאיירי הש"ע מכלי לכלי בזה אינו עולה יפה ועיין סוף הסימן בש"ך וק"ל

בשעה זו מפני סבות שונות שאין ספר ב"י לפני אני כותב לדברים אלו. לדברי רשב"א נמי שבט"ז סק"ו שכתב בשמו דניצק דסתם יינם יוליך הנאה כו' ור"ל מכירה חוץ מדמי איסור. א"כ קשיא לי הסוגי' דף ע"א ע"ב דקאמר ש"מ ניצוק חיבור וע"ש פרש"י ומה פעולתו הניצוק הא אינו אלא כתערובות והמכירה מותרת שהרי המעט יין דהכותים הוא. וע"כ ר"ל דהסוגי' זו נמי להמסקנא אליבא דרב דל"ל כר"ג. וא"כ לפ"ר א"י ליישב קושי' הב"י שבש"ך סי' קל"ב ס"ק כ"ד וע"כ הב"י הקשה אך על הטור לשיטתי' דלא סבור כהרשב"א אבל א"י מה בעי מן הרמ"א. ודוק כי אני כותב בלא עיון ולק"מ כי על לכתחילה דברו: סעיף ה בש"ך סק"ט כיון דמן הדין הי' אסור בהנאה נ"ב ר"ל מפני שאנן לא אמרינן ניצוק חיבור אלא שלא במקום הפסד ואז נמי לא מקילינן להתירו בהנאה

סוף הסימן הג"ה שמרי יין וכו' מקרי מב"מ עם יין. אף שדברים אלו ממעיין קדוש רבינו הרשב"א יצאו כמבואר בב"י צ"ע לענ"ד כי הראי' שמביא ממס' מכות דף ג' ע"ב דכמו דחמרא מזיגא נקרא יין ה"ה שמרי יין. א"י מה ענין זה לזה כי שם שם העצם הוא חמרא ומזיגא אך נקרא על שם שהוא מזוג במים והכא שם העצם הוא שמרים ואך להפריד אם שמרים של יין או של שאר משקים מכנים אותו ביין והוי כמו חומץ יין דהוי מבשא"מ עם יין כמבואר בע"ז ס"ו. אך עיין נדרים דף נ"ב דאיתא שם באתרא דר"י לקומא נמי קומא דחלבא קרו לי' וע"ש בר"ן משם משמע כהרשב"א. אבל יש לחלק חדא דקום לחוד לא מקרי אלא היוצא מהחלב וע"כ מה דקורין אותו דחלבא אינו להפרידו משאר קום אלא להיותו נושא שם החלב משא"כ בשמרים כנ"ל. ותו דבנדרים שאני וצ"ע. ועיין שם דף נ"ג ע"א בהר"ן ד"ה וחכמים מתירין בתירוצו ועוד ותי' הרשב"א צ"ע: סימן קכז סעיף א' בש"ך סק"א כתב לשון הטור כגון שנתנו בידו לשמרו וכו' ולא מטעם מיגו וכו' אבל הב"י וכו' דמהימן משום מגו. והקשה לי הרב מוה' משה אב"ד. דק"ק קראקא איך שייך מגו גבי יי"נ הא אף אם מנסכו בפנינו אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולצעורי קמכוין כדאיתא בח"מ סי' שפ"ה. ור"ל בשלמא מה דפי' רש"י הכי בהסוגיא דנזקין בטימא או במפגל שפיר דטומאה הוא מידי דלא תלי' במחשבה ועיין יבמות דף פ"ג ע"ב בתוס' ד"ה אין. וכן בפיגול כבר העלה הסוגי' בנדרים דף ל"ו שאני פיגול דאמר קרא לא יחשב לו מ"מ. ולהכי לא מקשה הגמרא מידי על מ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מן המשנה הכהנים שפיגלו במזיד חייבין] וי"ל דמההוא טעמא לא שייך נמי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולצעורי קמכוין. אבל בנסך הא ודאי צ"ע. וגם בל"ז איך שייך גבי ישראל מגו שיעבוד ע"ג וינסך ובדוחק גדול י"ל שבידו ליתנו לעובד כוכבים שינסכנו. והנה הש"ך מסיים וכתב וכן משמע בתוס' בקדושין פרק האומר דמהימן משום מגו. ועיינתי שם וע"כ היינו מדכתבו וכשאדם עושה חבירו שליח לשמור יינו או להביא לו מן המרתף נאמן דהיינו בידו ומהימן עלי' כבי תרי כשסומך עליו. נראה לו מדכתבו דהיינו בידו דר"ל שבידו לנסכו. ומזה נראה שלומד בדעתם שמה שמשני התם מקודם אליבא דרבא וי"ל שאני התם לפי שהי' בידו פעם אחד דהיינו בשעה שעשאו. ר"ל אליבא דרבא נמי דהתם לפי שהי' בידו והי' לו מגו אז להכי נאמן אף עתה שאינו בידו. וזה תימה שבכל הש"ס מסקי התוס' דמגו למפרע לא אמרינן ומ"ש הכא דנימא מיגו למפרע. להכי נלענ"ד דהתוס' והרשב"א אינם מחולקים כלל עם הרא"ש ומרדכי אלא לאביי דלתוס' טעמא דאביי משום מגו ובאמת. אליבי' אי אפשר למילף יין נסך משם כקושי' הרב הנ"ל דביי"נ לא שייך המגו. אבל לרבא מה דמשני דש"ה לפי שהי' בידו פעם אחד אין ר"ל משום מגו למפרע אלא מפני שהי' בידו פעם אחד לשמרו נעשה עליו בעליו כדפי' הרא"ש לאביי ולהכי לבתר דמסקו דהלכה כרבא כתבו נמי הדין דיי"נ ומה שכתבו דהיינו בידו ר"ל שגם מפני השליחות חשיב בידו ונקרא בעליו ונאמן

ודע דבל"ז אף דינו שכתב הש"ך ועפ"ז יש לדון הוא צ"ע וז"ל מה שנדפס בדפוסי חדשים בשם בעל נ"ב ז"ל אם כונתו שגם קודם הבישול הי' בידו א"כ מיירי דלא אמר לי' בפעם ראשון וכן כתבתי' אני מכבר בצד ש"ך דידי] אבל לענ"ד אין דין זה מוכרח שכיון שלא הוציאו מת"י ואי אפשר לבא לידי מכשול לא נחוץ להגיד לו בפעם ראשון. לכן נראה דאיירי שקודם הבישול לא הי' בידו כלל רק עתה מסרו לידו אחר הבישול עכ"ל. ולדעתי בזה שניתן בידו כשהוא מבושל אינו נקרא כלל בעליו. כיון שלא ניתן בידו לשמור מניסוך ופשיטא דלכ"ע אינו נאמן. ובאמת אין דינו מוכרח. כי בל"ז למה. שהרא"ש מפרש אות י"ד בלשון זה אפילו דבר שאינו ברשותו עתה אי בזימנא קמייתא דאשכחי' אמר לי' עדיין נקרא בעליו וכו' ע"ש י"ל כ"ז שהוא בידו כל אימת שאומר נקרא עדיין בעליו ואין צריך למגו. ודוק כי הרשב"א לשיטתי' דלא נחית כלל לסברא דבעליו אלא דבפשוט נאמן זולתי לרבא ע"י הוכחה מדלא אמר בפעם ראשון והוא פועל ע"ש ודוק:

בש"ך ס"ק י"ד. ע"ש היטב כי יראה לענ"ד דנהי דעל פי' העט"ז יפה השיג מ"מ אף פירושו תמוה לי דפירש