בית מאיר יורה דעה פ

א'. ובזה אסור מה שיצא. וה"נ מבואר בדבריו סי' זה ס ע"ב דע"כ לא פליג על העט"ז אלא דהא השתא קיימינן אבל מדינא דגמרא מודה לי' והכא אליבא דדינא קיימינן ושני הדינין בסגנון אחד הם כמבואר בהמרדכי וצ"ע. כל הנ"ל כתבתי מכבר. ועתה הוספתי לעיין מה הטעם דזה יהא נקרא מגע ע"י ד"א שלא בכונה דנהי דלא ידע שעובר השולים וסבר שא"א לו לשכשך הא מ"מ יודע שיש יין בפי הנקב והוא עכ"פ נוגע בו ולענין איסור שתי' לכ"ע אין נ"מ בשכשוך. וא"ל מפני שאין כונתו ליגע אלא להוצאת יין מ"מ מי עדיף ממדדו בקנה שבסעיף י"ט. והש"ך שם כתב אבל אם לא כיון ליגע שרי אפילו בשתי' כדלעיל סעיף י"ד משמע דנותן על ד"ז בלא כונת מגע וא"י למה. והוצרכתי לכתוב שם בצידו משום דנגיעה במקום שא"א לשכשך ולא יבא לידי ניסוך הוי כשלא בכונת נגיעה כדכתב. הב"י בשם המרדכי וע"ש. אבל זה ג"כ ליתא דא"כ הוי דינו ממש ועדיף מיני' משלא בכונת ידיעה שהוא יין וא"כ למה יאסר יין היוצא משום כחו הא הוי כחו שלא בכונה דמותר בשתיה כמבואר ריש סי' קכ"ה. ולהכי הי' נלענ"ד דודאי לטעם תשו' רבינו שמשון שבב"י שממנו תוצאת דברי הגהות רמ"א שנותן הטעם משום דהוי מגע ע"י ד"א שלא בכונה ולשיטת ר"ת מגע ד"א אינו אלא כחו וכחו שלא בכונה שרי י"ל דמה שיוצא נמי שרי דזה כחו ממש לא בכונה אבל שוב ראיתי דזה נמי אינו דהיוצא ע"כ מקרי ראוי לשכשך בתר שיוצא ותמיד נחשב כחו בכונה] אבל דין הש"ע דבתר הכי שאפילו אם באמת אינו עובר השולים אסור היוצא משום כחו פשיטא דלית לי' להכלבו שבב"י שממנו הועתק דין הש"ע ההוא סברא דמשום שא"א לבא לידי שכשוך דהיינו ניסוך חשוב כשלא בכונת מגע. אלא דמש"ה מתיר הנשאר מטעם הריב"ש דהוצאת ברזא מן היין שנוגע בו בלא שכשוך לא מקרי כלל נגיעה דנגיעה לא מקרי אלא אם מביא הדבר אל היין ומקרבו לגבי היין ולא כשמרחקו ממנו ובזה שפיר שאוסר היוצא מטעם כחו בכונה [ולהנ"ל בהג"ה זה בל"ז שפיר ואפשר דנמי סובר כסברת המרדכי] ודוק. וא"כ יוכל להיות דכונת הרמ"א להתיר אף היוצא. אבל הוא סתור מפסק הש"ע דהא זה ודאי א"א שאם באמת עובר והוא לא ידע יהא קל מאם באמת אינו עובר לכן מחוורתא דההג"ה אינה במקומה וצ"ע

ש"ע סעי' י"ז עיין ב"י שמקשה על הטור במה שמשיג על, הרמב"ם בדינא דשכשוך בכלי פתוח אינו אוסר ובסי' קכ"ה פוסק כהריב"ם דאי מצדד אצדודי אוסר אפילו בחסור ולפי ענ"ד י"ל ע"פ סברת הריב"ש שבט"ז ס"ק כ"א כ"ב שיש הבדל בין המביא דבר להיין שמקרי נגיעה לבין הדבר מקודם מקורב אל היין והוא נוגע בהדבר אחר שלא מקרי נגיעה ולכן בדינא דכובא דאי מצדד אצדודי היינו שמקרב הכובא אל קלוח היין כדדייק לשון הטור שם ושפיר הוי נוגע ע"י ד"א. משא"כ כשנוגע בכלי פתוח שכבר היין בתוכו והוא נוגע בהכלי אף ששכשך לא מקרי נגיעה כלל. וא"כ אין מן הצורך לחילוק הד"מ בין מגביה ללא הגביה כי לענ"ד דברים אלו פשוטים וברורים. והפרישה סי' קכ"ה ס"ק כ"א תחילת דבריו משמעי' נמי הכי ובסוף חילק בדוחק וא"י למה

סעיף י"ט בש"ך ס"ק מ"ז אבל אם וכו' כדלעיל סעיף י"ד נ"ב בהג"ה היכא שלא ידע שעובר השולים ואף דשם מ"מ ידע שיש יין בפי הנקב ונוגע בו בהברזא והוי אך שלא בכונת ניסוך מ"מ כיון דלדעתו לא אפשר למיתי לידי ניסוך חשוב כשלא בכונת מגע. ועיין מה שכתבתי בצד הגהות ש"ע סעיף כ"ד

בט"ז ס"ק י"ז ונ"ל לתרץ. נ"ב בודאי בל"ז מוכח הכי דעת ר"ת דנתן למגע ע"י ד"א דין כחו. ומשנה שלימה שנינו מדדו בקנה ימכר ש"מ דכחו שלא בכונה המותר בשתי' אינו אלא שלא בכונת ידיעה שהוא יין

בט"ז ס"ק י"ח בא"ד וא"ל הא וכו' י"ל דהרא"ש ס"ל הטעם שם משום דלא הי' משכשך. נ"ב תמוהים דבריו שהרי הרא"ש נמי מכת האוסרים בהנאה מה שלמעלה מן הנקב בדין דסעיף כ"ג. והוצרכתי לדחוק שם לשיטת הש"ע דמניעת יין מלצאת מקרי שכשוך. ומכ"ש דלפ"ז נסדק לאורכו דחשוב שכשון ולהכי העיקר בדעת הרא"ש כדכתבתי בצד הב"י דידי שהרא"ש בהצלת יין גופי' מחלק שאין לנו לדמות הטרדות אלא מה שמצינו בש"ס. וגם יש קצת סברא לחלק שבנסדק הי' נפסד כל היין בפעם אחת משא"כ בדאשתקי להברזא. וכדעת הרא"ש סותם הש"ע סעיף כ"ב וסעיף כ"ג זה להיתר וזה לאיסור. וכן בסעיף, יד ואינו מחלק בשום מקום בין יש להציל או לא: סעיף כ"ג. עד הנקב אסור בהנאה. נ"ב רש"י פי' על דין זה כיון שא"א לו לשכשך מותר הכל בהנאה והש"ע שפוסק סעי' י"א דבעי שכשוך צ"ע למה פסק הכא איסור הנאה. וע"כ צ"ל דמניעת יין מלצאת חשוב לי' שכשוך וכן משמעות התוס' שם:

בהג"ה. וכל זה וכו' או שתחב ברזא שם וכו'. נ"ב לענ"ד היינו דוקא כשהי' שם ישראל להציל אז חד דינא הוי עם הניח ידו אבל אם לא הי' שם ישראל אזי נשתנ' דינו דבהניח יד יש איסור שתי' עכ"פ ובהניח ברזא מותר אפילו בשתי' כדין דסעיף י"ד וכ"ד. ועיין ש"ך ס"ק מ"ז ועיין נמי סעי' כ"ז בהג"ה

בד"מ סי' זה סק"ו. עיין בו כי לענ"ד שפיר עביד בש"ע סעי' כ"ג שחזר בו וכתב בפירוש כדברי הב"י דאיך כתב אבל אם הניח וכו' דהוי לי' מגע ע"י ד"א שלא בכונת ניסוך דהא ממ"נ או אם נאמר דהצלת יין לא מקרי טירדא כדעת הרא"ש או כדעת הרשב"א דמיירי ביש ישראל להציל א כ מה זה שלא בכונת ניסוך שכתב. ועוד מה זה שכתב לבסוף לכ"ע מה שתחת הברזא שרי בשתי' ומה של מעלה אינו אסור אלא בשתי' דברים אלו כמעורבבים דהא כל הפוסקים דחו פרש"י בזה משום דלא אפשר ללח בלח לענין היתר שתי'. בט"ז ס"ק כ"ז כתב ולדידן שפסקינן ניצוק חיבור אסור בלאו ההוא טעמא. א"י לדבריו מדוע פסקינן תחילת סעיף זה מה שלמטה מותר בהנאה ת"ל מטעם ניצוק יאסר בהנאה כדמקשה הר"ן על הרמב"ם בהיתר שתי' א"ו דז"א כיון דלא הוי אלא ניצוק לסתם יינם והוי יין ביין שמותר למכרו חוץ מדמי יין האסור בהנאה וכמבואר באריכות סי' קכו בב"י בשם הרשב"א. וזה נמי דעת הר"ן בדינא דסעיף זה שפוסק מה שלמעלה אסור בהנאה ומה שלמטה מותר בהנאה ול"ק עליו מטעם ניצוק כדמקשה הוא על הרמב"ם משא"כ הכא בבת גישתא כולו מצד עצמותו אסור בהנאה דהוי כאילו נוגע בכולו והיינו דוקא אם המינקת הולך עד שולי החביות משא"כ אם אינו מגיע הוא גופא דדינא דתחילת סעיף זה ואין לחלק כלל בין ה"מ למועט כ"א מצד לדידן השתא כדאיתא בש"ך וק"ל: סעיף כ"ד. הג"ה ולכן כו' דמקרי מגע ע"י ד"א שלא בכונה. נ"ב וכיון דלא ליתי כלל לידי ניסוך הוי כמו שלא בכונת מגע. ב"י בשם המרדכי

בט"ז ס"ק ל"ב קרוב לסופו ומ"ש בהג"ה שרי וכו' מ"מ כח הכותים אוסר בכל הזמנים נ"ב עיין ש"ך סי' קכ"ה סק"ב: בס"ק ל"ג וכן משמע סי' קכ"ח סעי' א'. נ"ב ע"ש סק"ג ועיין פה נקה"כ

כללי דינין דנפקי מסי' הנ"ל מגע עצמו בכונה אוסר בהנאה. ולדידן במקום הפסד בשתי'. מגע עצמו שלא בכונת מגע או שלא ידע שהוא יין אוסר בשתי' ולדידן במקום הפסד מותר אף בשתי'. [ואין חילוק בין שכשוך או לא דאין אנו בקיאין מה מקרי נגיעה ומה שכשוך ט"ז ס"ק י"א] מגע עצמו שלא בכונת ניסוך דהיינו שמתכוין למדידה בהכנסה והוצאה או להצלת יין ולא הי' שם ישראל בקרוב כ"כ להציל או שהי' הכותי המזיק כעובדא דט"ז סקכ"ה ואין לדמות שום טירדא יותר כ"א מה שנזכר [דהיינן ג"כ שנפל לו שום דבר ומכוין להוציאו. ודין זה לענ"ד נפל בבירא כי צריך זריזות יתירא לינקט לידי' שלא יוציאה כי אינו טרוד כ"א בהכנסה ולא בהוצאה ואין לנו זריזות כי האי א' במקום הפסד מותר בהנאה ולדידן אף בשתי'. ושלא במקום הפסד כלל אסור אפילו בהנאה. מגעו ע"י דבר אחר בכונה