בית מאיר יורה דעה עט

סעיף כא בש"ך ס"ק מ"ג. בא"ד כתב אבל באמת נלענ"ד דאין מדברי הרמב"ם ראי' וכו'. א"י לפרש דבריו שהרי הכ"מ באותו דבור הניח הקדמה שהרמב"ם בזה כהרי"ף דמגעו מחמת דבר אחר שלא בכוונת ניסוך אוסר בהנאה מדלא הביא הברייתא דמדדו ביד. (שוב ראיתי דאזיל לשיטתי' שבסי' קכ"ד ס"ק נ'] וא"כ אילו הרמב"ם סובר דניסוך דרגל שמי' ניסוך לא מהני טירדא דדריכה כמו להרא"ש. אמנם בש"ע מוכרחים דבריו דמיירי בדריכה שע"י עצים דאיהו נמי לא פסק בסי' קכ"ד כ"א ממדדו בקנה ולא ביד ופוסק נמי דניסוך דרגל שמי' ניסוך. וע"כ דאיירי בנדוך ע"י עצים. וכן הבינו הרמ"א מדמחלק בדיעבד בין מה שיצאו וק"ל

סימן קכ"ד סעיף א'. תינוק בן יומו שאינו מזכיר וכו' כן כתב נמי הטור. ואף שרב לא אמר אימר דאמרי אנא בשתי' בהנאה מי אמרי אלא על תינוק בן יומו כתב הב"י ומשמע דבן יומו דאמר רב לאו דוקא וכו' ע"ש. והאמת שאף התוס' כתבו הכי דף נ"ג ע"ב בד"ה לאפוקי ואולם בדעת שמואל ודאי מוכח הכי ע"ש וק"ל. אבל בדעת רב ודאי די"ל עד כאן לא שרי בהנאה אלא משום שהוא קטן בן יומו שאין לו אף כונת מגע וזה אף גדול שלא בכונת מגע פסקינן דמותר בהנאה. אבל כל שהוא גדול עד שיש לו כונת מגע אף שעדיין קטן לבקיאת טיב ע"ג מ"מ אסור אף בהנאה כמו גדול שלא בכונת ניסוך ובכונת מגע. אלא שבהתה"ב דף ק"ל ע"ב כתב ומ"מ מגע קטן לדברי הכל אין אוסר בהנאה הואיל וא"י בטיב ע"ג ומשמשי' והיינו כהטור אבל צ"ע שהרי מוכח להדיא דעת תוס' ורא"ש איפכא שהרי תוס' דבור הנ"ל הקשו על פסק רש"י וכתבו מיהו הי' ר"י מקשה אף לפי פסק זה וכו' איך נתיר מגע כותי בהנאה מטעם תינוק ב"י מה ענין זה לזה והלא מה שאנו מתירין בתינוק הנאה היינו משום שאין לו אף כונת מגע וכו' וכן הרא"ש האריך לבאר קושי' זו ולהוכיח דאילו טעמי' דהיתר הנאה לרב משום שאינו בקי בטיב ע"ג הי' לו להתירו אף בשתי' דומיא דבני שפחות ור"ל דמזה מוכח דלא שייך טעם היתר זה אלא בבני שפחות מפני שנתגדלו בבית ישראל אבל בכותים אף קטן נקרא בקי. אלא כל היתירו הוא מפני שאין לו כונת מגע. וא"כ תימה איך סותם הטור דלא כאביו וכנראה אף הרמב"ם הולך במחשבה זו ולכן אינו מזכיר כלל מן בקיאות ע"ג והכ"מ פרק י"א תמה עליו ולענ"ד אין שום תימה והוא נמי דעת תוס' ורא"ש ואך הטור צ"ע. וע"כ לידחוק דסובר הטור מדמ"מ להמסקנא מסכים הרא"ש לדעתן של הראשונים דנגיעת כותים שרי בהנאה ממילא מוכח דלרב אף בקטן שיש לו כונת מגע בזמניהם נמי שרי בהנאה כל שאינו בקי בטיב ע"ג. ולא כתבו אלא שמן רב אין ראי'. אבל כונת הרמב"ם נלענ"ד ברור כדכתבתי. שוב עיינתי בתה"ב שער א' מפירושו בדעת שמואל נראה מיני' כאלו קטן שא"י בטיב ע"ג אף לאו בר כונת נגיעה הוא שמסיים ומשום דכותי קטן לאו בר כוונה הוא כלל דאפילו לנגיעה אינו מתכוין. וא"כ מעיקרא לק"מ. אך לא משמע הכי מתוס' ורא"ש וצ"ע

סעיף י"א. בש"ך ס"ק כ"ה. עיין בו כי לענ"ד הדין עם הב"ח ופי' ההג"ה אם נגע בלא שכשוך דודאי מטפח היינו שכשוך ולכך הוכרח רש"י ז"ל לבאר לשיטתו דאין דרך ניסוך בכך. ופי' זה מוכרח בהגהות אשר"י שבב"ח. ולדינא פשיטא דמודה הרמ"א דהיכא דנגע בלא שכשוך דאינו אסור אלא בשתי'. והב"ח לא הביא בשם הג"א אלא דהיין חיבור לרתיחה וכתב שזה הביא הרמ"א והכי מדויק לשון הד"מ שכתב על דברי הב"י שכתב שרש"י תירץ דאין דרך ניסוך בכך משמע דס"ל דהרתיחה הוי כמו נגע ביין עצמו דאל"ה הוי כמו מדדו בקנה שנתן רש"י טעם ההיתר הואיל ולדבר אחר נתכוין. א"ו דסובר דהרתיחה חיבור ליין. ע"ז כתב הד"מ וכן הוא במרדכי דאם נגע וכו' אבל ודאי אין חילוק בין הג"א שמביא הב"ח למה שמביא הד"מ. אלא שהג"א מיירי בנגיעה בלא שכשוך והטפוח היינו שכשוך כדמוכח מרש"י ודוק. וע"פ הקדמה זאת שסתם נגיעה המוזכרת בפוסקים היינו בלא שכשוך אפשר לתרץ תמיהת הב"י סי' זה על הר"ן במה שמקשה על הרמב"ם בדין חביות שיצא פקק שלה ואנח כותי ידו עלי' מפסקן של הגאונים דניצוק חיבור ולא אקשי מדידי' שפוסק בעצמו ניצוק חיבור ולהנ"ל יש לתרץ דבסי' קכ"ו פסקינן ע"פ הרשב"א דלא אמרינן ניצוק חיבור אלא בניצק ליין האסור בהנאה ולא לרק אסור בשתי'. והיינו מדיוק הלשון חיבור ליי"נ. ועין בפרק י"ב הלכה י"ב דנמי תופס לשון זה. ואיכא למידק נמי מיני' דין הרשב"א. והנה הר"ן הא פירש בהרמב"ם דמה שלמעלה אסור רק בשתי' וא"כ אין להקשות עליו מניצוק ועיין ש"ך סי' קכ"ה סק"א] ולענ"ד כונת הר"ן במה שפירש להרמב"ם הכי היינו לשיטת הרמב"ם שפסק בפי' בפרק י"א דנגיעה האוסרת בהנאה דוקא בשכשך וכמבואר בב"י והכא בהניח ידו על הנקב פשיטא דלא הוי שכשוך. ומטעם זה פירש רש"י ז"ל בהדיא דלמעלה מן הנקב אסור רק בשתי' כיון דלא הוי שכשוך ולהכי פי' נמי הר"ן אף הרמב"ם הכי. אמנם הר"ן שפירש שלמעלה אסור בהנאה היינו נמי לשיטתו דלא אכפת לי' בשכשוך כלל ודלא כהב"י ז"ל שתמה אף בזה על הר"ן מנ"ל לפרש הרמב"ם בהיתר הנאה. ומזה נלענ"ד ראי' ברורה לדברי הב"י ומהרש"ל ושאר אחרונים כולם שהשיג עליהם הש"ך סק"כ שהרי התוס' והרא"ש נמי פירשו שלמעלה אסור בהנאה משום דהוי כנוגע בכולו הואיל ומנע יציאת היין דאטו משום זה יחשב שכשוך. א"ו דלא בעי שכשוך. ודעת הב"י בש"ע שסותם בסעיף י"א ובעינן שכשוך וכאן פוסק בסעיף כ"ג איסור הנאה באמת צ"ע. וע"כ לידחוק שסובר כיון שמנע יציאת היין זה נמי הוי שכשוך, (והכי מבוארין דבריו בב"י ד"ה וכן חביות שניטל ממנו הברזא בסופו במה שמשיג על הראב"ד] ודלא כרמ"י ז"ל שהחליט דלא הוי שכשוך. אמנם כדבריו נראה בדעת הר"ן ז"ל ולכן מקשה על הרמב"ם מפסקן של גאונים במורק מחביות לכלי ונגע בכלי דמשמע נגיעה סתם בלא שכשוך ולהרמב"ם בזה לא נאסר מה שבכלי אלא בשתי' ומ"מ פסקו ניצק חיבור לאסור מה שבחביות ג"כ בשתי' וה"ה הכא דמדבריהם מוכח דל"ל דינא דהרשב"א כלל. וכן יש להוכיח קצת מרש"י דל"ל סברת הרשב"א דהא דף ע"ב ע"ב בגישתא וכו' פריך הגמרא ש"מ ניצוק חיבור ולרש"י כבר פי' הפרישה ס"ק מ"א דאסור הנאמר בדין זה היינו שתי' ואיך ס"ד למימר מטעם ניצוק אלא דל"ל ההוא סברא. אך יש לדחות כדדחה הרשב"א שבב"י סי' קכ"ו שבדרך תימה נאמר. אמנם קושית הר"ן יש לפרש ע"ד שפירשתי בדעת הגאונים. וזה לדעתי פשוט דאפילו לא בעינן שכשוך ההוא דינא דהוצאת שבסעיף י"ד כשאין מגיע לחלל החביות מ"מ אמתי מטעם הריב"ש או משום דהוי מגע ע"י דבר אחר שלא בכונת מגע וכדלקמן בסעיף י"ד

סעיף י"ב בש"ך ס"ק כ"ז ואם יש שם ס' מותר אפי' בשתי' נ"ב היינו בזמן זה שאף המשוכשך מותר בהנאה ולהכי אינו אוסר במשהו אף במינו. וכן מה שמביא בסי' קל"ד בשם האו"ה הוא נמי מטעם זה. ועיין בדבריו סי' קל"ד ס"ק ט"ו

סעיף י"ד הג"ה ודוקא וכו'. לפ"ר יש לתמוה הא מיד בתר הכי מבואר בהש"ע דבאם באמת אינו עובר מ"מ מה שיצא אסור ומה"ת יהא עדיף אם באמת עובר ורק שסובר שאינו עובר. והמעיין בהמרדכי יראה להדיא שלא התיר מההוא טעמא אלא הנשאר בחביות שע"ז שייך הטעם דהוי מגע ע"י דבר אחר שלא בכונה אבל מה שיצא פשיטא דהוי כחו בכונה דהא יודע דבהוצאת הברזא יצא היין נמצא דאסור בשתי' וע"כ הנ"ה זו שלא במקומה אלא בסוף הסעיף צ"ל וה"ה אם לא ידע שעובר כל השולים נמי דינא הכי כמו שבאמת אינו עובר שמה שיצא אסור בשתי' ומה שבפנים מותר. ודברי הש"ך ס"ק ל"ב לפ"ז אינם מכוונים שכתב או שלא ידע שהוא יין מותר אפילו בשתי' דמשמע דחד דינא אית להו. וזה אינו דכשלא ידע שהוא יין אף מה שיצא מותר בשתי' כמבואר סי' קכ"ה סעי'