בית מאיר יורה דעה ח

לשון מחטט והיינו דעת התה"ב ולהתה"ב בנצלה ואפילו חי נמי לא די אלא בניקר כל החוטין שבגוף וכן פוסק הכא כהווייתו הש"ע וכן בסי' ע"ו פסקו כסדר שיטת התה"ב שאם לא ניקבו הורידין בשעת שחיטה אסור לאכול באומצא וזה לא שייך אלא לשיטת התה"ב ומשום החוטין שבתוך הבשר כדמבואר בתה"ב דאלו להרא"ש מה החשש בכל בשר שבגוף דלא לאכול אומצא מיני'. וא"כ פיסקא הכא בנצלה צ"ע. ודע נמי שאף שבארוך כתב חוטי כל הגוף בהקצר בית ג' שער ג' לשונו הכי ולא הצריכו חתיכת הורידין או חתוכים אבר אבר אלא מפני דם החוטין שבשדרה. וע"כ י"ל שמחוט השדרה מסתעפים בכל הגוף וצ"ע: סימן כד סעיף ב' הגה"ה מסיים וחוץ לצוואר משהו. נ"ב וצ"ע הכרעה זו מנ"ל. וע"כ משום שכל שאין משהו חוץ לצוואר יש לספק שהוא בכלל כ"ש משא"כ כשהוא חוץ לצוואר משהו עכ"פ אינו בכלל כ"ש ואף המחמירים לא החמירו אלא בכ"ש אבל ודאי מודו דאף בבהמה לא צריך בהולך והביא חוץ לצוואר כמלא צוואר

סעיף טו הגה"ה ודוקא לאחר שנשחט וכו'. היינו ע"פ פי' הלכות גדולות דלא הוי טריפה מחיים אלא דהכי אגמרה רחמנא למשה שאף בעוף שהכשירו בסי' א' מ"מ בעינן תרווייהו ראוין לשחיטה כדאיתא בב"י בשם הרשב"א. וקשה לי לפ"ז שהרי מוכח מדעת רב אדא בר אהבה בדף כ"ח דלאו מההוא טעמא אתינן עלי' שהרי סובר דהכשירו דעוף אינו אלא בוושט ולא בקנה. הרי הקנה לגבי עוף בל"ז אינו ראוי לשחיטה ולמה תטרף העוף בשמיטת הקנה כמבואר בהברייתא ודוחק לומר דרב אדא לא ס"ל כברייתא הנ"ל עפ"י הברייתא דרמי דף ך' עיין בהר"ן ובחידושיו בה' שיטות וש"ך ופר"ח:

סעיף טז הא דפסול וכו'. עיין ט"ז וש"ך. ומ"ש הט"ז ודבר פשוט הוא שגם שנעשה עיקור זה קודם השחיטה היא טריפה דמתני' הוא פסוקת הגרגרת אף דזה איירי באמצע הקנה מ"מ משמע לי' דבקנה אין לחלק. וכן משמעות התוס' דף מ"ד מדכתבו וכ"ת דס"ל דלא גרע משמוטת הגרגרת שהיא טריפה. אבל אין מוכרח אלא די"ל שסמכו על הברייתא דף י' נשמטה הגרגרת ושם פי' רש"י שנטרפה. ותדע דלפי האמת לפי' בה"ג ע"כ דאינו דומה פסוקה באמצע שהיא טריפה מחיים לכ"ע ואלו ממקום חבורו לכ"ע כשר מחיים. ואולם דע כי הגירסא שתפסו כל האחרונים ע"פ הב"י בהר"ן בשם הרמב"ן בדבר שעושה אותה טריפה תמה אני אם אפשר להתקיימה וע"ש בפ"ק דא"כ איך משני מה שהקשה על פרש"י דא"כ איך אפשר דאין עיקור סימנים בעוף. וגם למה לא תני נמי נקובת הוושט. והברור כגירסא שלפנינו פי' הרמב"ן [וכן בה"ג הוא ט"ס] דעיקור היינו שנתדלדלו כולן או רובן בדבר שאינו עושה אותה טריפה כדאיתא באלו טריפות מ"ד כלומר כולן והבשר בהסמנים או רובן והמעוט במקום אחד וכו' והיינו דס"ל לרמי בר יחזקאל שאין עיקור לעוף לומר שדבר זה אינו בעוף כלל ואינו לא טריפה ולא נבילה עכ"ל. אבל עיקור מ"ד הוא טריפה מחיים כגון כולו והבשר בהלחי או רובו והנשאר מדולדל ודלא כבה"ג. אבל מיעוט ודאי לכ"ע כלא נעקר כלל וכשר לכ"ע ומ"ש הר"ן בה' שטות דף מ"ד תירוץ הרמב"ן דסימנים שנעקרו שלא בשעת שחיטה טריפה. והיינו סוגיין אבל נעקרו בשעת שחיטה הויא לה נבילה. אין ר"ל אבל נעקרו בשעת שחיטה דוקא באופן זה דמטרפו אלא כל שנעקרו בשעת שחיטה באיזה אופן שיהי' אך שיהי' שם עיקור עליהן דהיינו רוב ולא מיעוט (דאז קיי"ל רוב ככולו והוי לא עיקור כלל) שוב נבילה היא וטעמא דמלתא כדכתבתי. ובלי ספק דברים אלו אך היו לפני רבינו ב"י ופירשם בדבר שעושה אותם טריפה. אבל העיקר כדפי' פ"ק אצל האלפסי. ותדע שהרי מסיים בה' שיטות וכבר כתבתי זה בפ"ק בס"ד ושם לא נזכר דבר אלא שמרמז למה שכתב אצל האלפסי ותו דאיך אפשר לטעם הרמב"ן שכל שנעשה בשעת שחיטה א"א שתשחט כראוי לחלק בנעקר הרוב בין נשאר מעט במקום אחד לבין במקומות רבים. בשלמא לטעם טריפות מחלק הרשב"א דזה הדר בריא משא"כ לטעם זה אלא הברור כדכתיבנא. ומ"ש הר"ן אצל האלפסי פ' השוחט על המתני' שחט את הוושט ופסק הגרגרת היינו עיקור והוא פי' רש"י אף למסקנתו בשם הרמב"ן אין זה עיקור דה' הלכות שחיטה אין בכך כלום. חדא דזה דרכו שמעתיק פרש"י במה שאין לו נפקותא. ועיין פר"ח סי' ל"ז ס"ק ל"ה וס"ק מ' ותו דבאמת זה נמי עיקור מקרי שהרי עקר הגרגרת מאמצע אלא עיקור דה' הלכות שחיטה דקדק שלא לפרש כרש"י. וזה הפשוט ודלא כמו שהאריך בחריפות של הבל בספר תורת יקותיאל לפרש מכח זה פי' ברש"י ובר"ן פי' זר. ובהרשב"א בת"ה ובר"ן כתב שהי' להם גירסא אחרת ברש"י שפי' על עיקור דה' הלכות שחיטה פסוקת הגרגרת ועשה להתוס' לפירושם טועים שהרי התוס' הי' להם הגירסא כלפנינו ומ"מ פירשוהו כהרשב"א והר"ן כ"ז דברי רוח ודבר שפתים אך למחסור. ודע דאף להרמב"ן שבהר"ן אפילו נשמט הגרגרת במידי דמיטריף בי' מחיים מ"מ ודאי מודה דאף דנעשה קודם שחיטה נמי נבילה הוא מטעם כיון דהסימן מקולקל במידי דמטרף בי' שוב אין בו שחיטה. והיינו הא דתניא דף י' נשמטה הגרגרת וא"י אם קודם שחיטה ואמרו ספק בשחיטה דאל"כ הוי לי' למימר וא"י אם בשעת שחיטה. א"ו דגם זה ספק בשחיטה הוא. ודע תו שמה שכתב הש"ך דמכח המנהג יש להטריף אפילו נמצא מקצת שמוט מחשש שמא ניקב הוושט אין לו מובן דמה ענין הכא לחשש זה ומה בכך שנשחט הוושט כיון שלא נעשה אלא עיקור מועט שלכ"ע אינו נחשב עיקור כלל. ובשלמא בשהיי' דרסה חלדה אם נשחט הוושט במשהו נעשה ענין המקלקל השחיטה באמצעה משא"כ מיעוט הגרגרת. אבל בנשמט מיעוט הגרגרת שאינו כלל ענין המקלקל השחיטה מה ענין לחשש זה והברור לענ"ד שאין להחמיר בו. אמנם עכ"ז אם נמצא טבעת שלם או אפילו מחציתו בין על הארץ בין על הסכין ודאי יש להטריף אבל אם נמצא רק מיעוט טבעת אז אם יתר הקנה שלם וחזינן ממש שאינו אלא מיעוטו והושט נשחט כראוי יש להכשיר בעוף דבזה אין שום ריעותא דאפילו אם נעקר מקצת טבעת זה בין קודם שחיטה בין באמצע א"י מקום להחמיר. אבל כל שיש לספק כגון אם יתר הקנה שחוט שאז יש לספק מדחזינן שינוי במקצת שנפסק אולי אף יתר החתך בפיסוק נעשה ודאי יש להטריף. ומכ"ש אם הטבעת כולה או רובו ואפילו מחציתו בכ"ע יש להטריף

ממהדורא קמא

ומפני שעתה בשעת העתקה אין בידי להכריע העתקתי דברי' כהווייתן והמעיין יבחר. הפ"ח ס"ק ל"ב כתב בשם הר"ן בשם הרמב"ן שהוא טריפה אלא שלדעתו שחיטה מטהרתו מידי נבילה ע"ש. ולענ"ד לא עיין אלא בב"י שמביא נוסח זה על שם הר"ן. אבל באמת טעות דמוכח הוא כמבואר בר"ן דף א' במס' חולין ע"ב. שגורס בדבר שאינו עושה אותה טריפה והכי מוכח מקושיות שהקשה. ועוד אם איתא דשמואל מיירי בדבר שמטרפי סימנין ליתני נמי נקובת הושט ואף מדברי ב"י מוכח שט"ס הוא שכתב ואיכא בינייהו וכו' ולא כתב העיקר דא"ב חלב וביצים. א"ו דכך צ"ל וא"ב להתוס' אם נעקרו ואח"כ נשחטה הוי נבילה ולהר"ן לא הוי טריפה אא"כ נעקרו בשעת שחיטה דאז הוי נבילה. אמנם אח"כ עיינתי וראיתי שנוסח הב"י מוכרח דאם כגירסא שלפנינו נמצא דלהר"ן לא הוי עיקור סימנים אפילו טריפה ששחטה אלא בנעקרו בשעת שחיטה קשה מאוד לשון הברייתא דף י' שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה. ומה בכך כיון דאז כשירה נמי הוא. והוי ליה למימר וא"י אם בשעת שחיטה א"ו נוסח הב"י נכונה. (שוב ראיתי שנוסח הב"י הוא בחידושי הר"ן שבספר ה' שיטות פרק א"ט דף מ"ד. ודבריו שאצל האלפסי בפ"ק מועתקין כהווייתן בהש"ך ס"ק כ"ג ותרווייהו בשם הרמב"ן וצ"ע) והכי נראה פשט לשון הר"ן פ' א"ט בסוגי' דתורבץ הושט שניטל וכו' דעכ"פ אף אם נעשה קודם שחיטה דהוי טריפה וכ"ת אכתי כיון דלהר"ן לא הוי פסול בשחיטה אלא בשנעשה