בית מאיר יורה דעה ז

חשדינן אלפני עור אלא היכא דאית ליה הנאה כמו לקנות ממנו או בנותן מתנה נמי משום דאי לא הוי לי' הנאה מיניה לא יהיב. אבל הכא היכא שמצא שחוטין מאי הנאה אית לי' ועיין בט"ז סי' קי"ט ס"ק ח"י. אך צ"ע בדברי הב"י שבש"ך סק"ב אם גם דברי הגאונים שבמרדכי יש לפרשם היכא דאית לי' הנאה או לאו שהב"י כתב ששייכים לדברי הרמב"ם

בש"ך ס"ק ל"ו כתב בשם אז דסומא שלא ראה אורות מימיו אפילו בדיעבד אסור. וצ"ע מנין לו ואולי מדקאמר הגמרא על הברייתא דשוחט בלילה וסומא שכשר, היינו בשאין אבוקה דומיא דסומא. למד איהו בהיקש דה"ה סומא דומיא דלילה שראה ביום. והסברה משום דאל"כ א"א לו להיות אומן לשחוט ובודאי יבא לידי הדרסה ועיין ש"ך סי' י"א סק"א

סימן ג הט"ז מביא קושיא בשם הפרישה נימא נמי מדגלי רחמנא בקדשים [גבי ושחט וכו'] מכלל דבחולין כשר כמו דאמרינן דף ל"א ע"ב לענין כוונה. ולי נראה דלק"מ דודאי בפשוט מה דגלי רחמנא בשחיטה קדשים. מה"ת לפלוגי בשחיטה וה"ה לחולין משא"כ לענין כונה דכתיב וזבחת דפשטותו מורה דבעי נמי כולה לזביחה. שפיר קאמר מדגלי בקדשים ע"כ וזבחת אך אתא לכונה לחתיכה ולר"נ לכח גברא כדאמר במתני' ע"ש. דאל"ה אלא דוזבחת אתא לכוונת זביחה פשיטא דלא צריך בקדשים ונלמד בק"ו מחולין אפילו לעכב כמו בחולין דלא צריך כפל אפילו לעכב. ומדגלי בקדשים ש"מ דבחולין לא בעי כוונה וזבחת אך אתא לכנ"ל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וק"ל

סימן ה בש"ך ס"ק ט"ז כתב דנראה הכא בעינא דיתחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבילה וכדלעיל ס"ס ב'. אף דבסי' ד' ס"ק ו' כתב דבכל הסימן דאמרינן שחט לע"ג מיירי אפילו במעשה כל דהו. ולפ"ר משמע דדינא דשנים ששוחטין קאי גם על דינו דסי' ד'. אבל באמת מדכתב הרי זה פסול ולא נקיט זבחי מתים. ש"מ דלא מיירי ממחשבת ע"ז ושפיר דבריו

סימן י בש"ך ס"ק ה' כתב דכל הפלפול של הרא"ש לא קאי כ"א לאסור כל הבהמה ומודה להרשב"א. והמעיין בכל הוכחותיו שם מקושי' הגמרא ות"ל משום שמנונית מוכח דלא כוותי' דא"כ לא הועיל וקושייתו במקומה עומדת

הפר"ח בסק"ז מסיק דהא דכתב הש"ע סכין של עכו"ם שהשחיז ברחיים או שנעצו. היינו לאשמעינן רבותא דאף אם נעצו לא שרי אלא בדיעבד ואה"נ דאפילו הדחה מהני בדיעבד וכו' ע"ש. ע"כ היינו לשיטת הט"ז שסובר אליבא דהרשב"א וכל הפוסקים שאין כח בחום בה"ש להפליט הבלוע בסכין וכדאיתא נמי בפר"ח סק"ה עכ"פ אליבא דהרשב"א משא"כ לשיטת הש"ך בסק"ו לק"מ על לשון הש"ע דתופס בסתם של עכו"ם ולא מחלק בין ב"י לאינו ב"י וכשיטת הרשב"א וכמבואר בש"ך ולכך נקט דאם נעצו אזי מ"מ כשר אף בב"י אף דבב"י אף הבלוע אוסר דהיינו מה שבקליפת הסכין הנעיצה מבטלת מה שבהקליפה ואם שחט בה בלי שום הכשר ר"ל אף בלא קנוח והדחה אז בכל ענין ר"ל אף אינו ב"י ודאי צריך בה"ש הדחה ממה שהוא בעין על הסכין. אמנם ודאי אם שחט בו ע"י. קנוח והדחה לסכין יש חילוק בין ב"י דלא מהני ובין סתם סכין דמהני. וזה נמי כוונת הרשב"א שהצריך נעיצה ומשום דמסיק לבסוף אפילו הוא ב"י. אמנם באמת הדין עם הפר"ח בכונת הרשב"א דלא כש"ך דהא דבריו מופרכים ממה שכתב בעצמו ס"ק י"ז ולהרשב"א דס"ל דהסכין בולע קצת ע"י חום וכו' סובר דמ"מ אינו נפלט ע"י חום בה"ש ודוחקא דסכינא אלא ברותח ממש כדכתב בחדושיו ודברים אלו מוכרחים מהפסק הלכה בסכין של טריפה והלכתא בצונן. ולשיטת הרשב"א דהסכין בולע ע"י חום בה"ש עפ"י הגמרא אר"י א"ש סכין ששחט בו אסור לחתוך בו רותח דס"ל דאף בדיעבד אסור. וע"כ היינו משום שהסכין בלע כבר א"כ צ"ל דמש"ה בסכין של טריפה הלכתא בצונן משום דאינו מפליט לבשר אלא ע"י רותח גמור וא"כ פשיטא דלא אפשר לומר בסכין של גוים דאם שחט בו בלא נעיצה דיש כח בחום בה"ש להפליט מה שבקליפת הסכין דא"כ מ"ש בסכין של טרפה דא"צ אלא הדחה. א"ו כט"ז ופר"ח וצ"ע

סימן כ"ב סעיף א' בעוף צריך לשחוט הורידין. ז"ל הרא"ש דאם לא שחט הורידין הוי דם נשאר בתוכם ומחמת רבוי הדם שבתוכן אין האור מספיק לשואבו ולהוציא כולו ולא הוי כדם האברים שלא פירש לפי שבשעת השחיטה הדם מקלח ונעקר ונזדעזע כל דם הנפש לגמרי וכשלא נחתכו הורידין נשאר הדם בהם וגם נתפשט לבשר שסביב הורידין ואינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלי' כ"ז שהעוף שלם אבל ע"י חתיכה ומליחה יוצא הדם. ואפילו לקדירה ש"ד. ומזה הרבינו ירוחם דף קמ"ה כתב בשם הרא"ש ומ"מ אם חתך הורידין אפילו אחר שחיטה עם בשר שסביבם בצוואר מותר לצלותו לכתחילה שלם. אמנם התה"ב הארוך ד' כ"ח ע"ב כתב וניחא לי הא נמי דהכא משום חוטי דם הוא דאסור. ובדף ס"ח ע"ב כתב על שהקשה הבעל העיטור במה דמסקינן וכן מזרקי שפי' שם דהיינו ורידין שאם חתכן ומלחן ש"ד וכתב ודוקא שלא מנקבן בשעת שחיטה. ולהכי קשה לו כיון דקיי"ל כר"י דאמר שלא בשעת שחיטה קריר הדם ולא נפק הכא מאי מהני להם חתיכתן. וכתב התה"ב דלק"מ דהא דאמרינן התם שלא בשעת שחיטה קריר ה"ק קריר דם חוטין שבגוף ודם הורידין ולא נפק בהאי שעתא מנפשי' דרך נקיבי הורידין וה"ה אלו חתך את הורידין כולן לשנים לא נפיק דם מנפשיה ואפילו ע"י צלי' לא נפק דם החוטין (ר"ל אבל דם הורידין דהיינו המזרקי הא מסקינן הכא שע"י צלי' נפק הדם וכבר פי' דף כ"ח ע"ב וכתב וניחא לי דהתם בדמנחי אינהו גופייהו על נורא אבל חוטין שבגוף מובלעין בתוך בשר העוף לא שלטה בהו נורא כולי האי דבשר מעכב דלא שאיב נורא דמא לגמרי והלכך אסור) כיון שנקרש הדם בתוך החוטין והחוטין בתוך הבשר טמונין אבל כשחתך את הורידין עצמן ע"י חתוכן דמן יוצא דרך שם וה"ה לכל שאר החוטין אם חתך כל אחד ואחד דמהני להו ונפק דמן דרך חתוכן וכדאמר, ר"ח אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. מזה נראה ברור דס"ל דהקפדת נקיבת הורידין בשעת שחיטה היינו משום דאל"ה נשאר דם בעין תוך הורידין ותוך חוטין שבגוף שאינו יוצא בצלי ומליחה לחוד אם לא שנחתכו מקודם נמי וזה נעשה כשנחתך אבר אבר שאז כל החוטין נחתכים. והיינו משום מה דכתב בתר הכי אבל כל שאר חוטין שבגוף נגררין הן ונשפכים דרך הורידין ע"ש ודוק. ולהכי נמי פוסק שם דאם לא ניקבו הורידין בשעת שחיטה ונצלה שלם איכא תקנתא בניקורי חוטי הדם ואפילו לאחר צלי' ובבישול משערים בכל חוטי דם שבו. הרי שהתה"ב מצריך בצלי נקורי חוטי דם והרא"ש לשיטתו לא כתב אלא ואם לא שחטן ולא חתך הורידין והבשר הסמוך להם וצלאן שלמים אסורים. מיהו בכדי נטילת מקום סביב הורידין שרי וכן כתב הטור בשמו אלא ישליך הורידין ויטול הבשר סביבם. ויראה דר"ת שנהגינן כותי' דאם חתך הראש מן הצוואר שוב לא מקרי שלם ע"כ נמי בשיטת הרא"ש דלא כתה"ב שהרי להתה"ב חתיכת אבר אבר עיקרו כדי לחתוך החוטין שבגוף ומה מהני לזה חתיכת הראש מן הצוואר. וכן הרא"ש ע"כ כר"ת ס"ל דחתיכת אבר אבר לאו דוקא אלא הצוואר דאז יש בבשר שסביב הורידין חתיכה דאלו ס"ל דוקא כל אבר ואבר שבגוף מה ענין זה להחשש דם שבורידין וסביב להם. ולהכי הש"ך סק"ג בתר שהביא דברי ר"י בשם הרא"ש דבניקר הורידין לחוד סגי שהוא דלא כדעת התה"ב שאליבי' עיקר בניקור החוטין שבגוף תלי'. וכן נראה ממה שמסיק הרא"ש שמזה מוכח הכי. אך א"כ בעניותי א"י ליישב הטור והש"ע הטור כתב בשם הרא"ש בנצלה אלא ישליך הורידין וכו' ושוב כתב אם בשלו בקדירה מחטט ומנקר החוטין והשאר אם יש בו כדי לבטל כל החוטין בס' מותר וכתב הב"י כ"כ התה"ב מזה נראה שמפרש כל החוטין על חוטי הגוף וודאי מורה לזה