בית מאיר יורה דעה ט

בשעת שחיטה איך אמרו כל ספק בשחיטה על הספק שא"י אם נעשה קודם שחיטה הא אם נעשה קודם שחיטה עכ"פ שחיטה מעלי' היא כמו טריפה ששחטה זה ל"ק חדא דהא להר"ן, באמת לאו דוקא מכח ספק בשחיטה טרפינן אלא דה"ה כל ספק טריפות דנמצא ריעותא כמבואר בדבריו בשם הר"י ז"ל. ותו די"ל האי אם קודם שחיטה היינו קודם גמר שחיטה. ועדיין צ"ע איך מיישב הקושי' דליתני נמי נקובת הושט. וי"ל דה"ק דאם מיירי מפסיקת הגרגרת דהוי נבילה הואיל והשחיטה הוא בסימן שנטרף הי' לו לומר נמי נקובת הושט. משא"כ ההוא טריפות דסימנים שנדלדלו צריכנא לומר להר"ן הואיל והשחיטה מהני בה לטהרה מידי נבילה אם נעשה קודם שחיטה זולת בשעת שחיטה דהואיל ונעשה בשעת השחיטה לא הוי שחיטה הגונה שפיר שייך להלכות שחיטה משא"כ נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. אך מאוד תמהני דא"כ מוכח לחלק בין נקובת הושט דהוי נבילה וכשיטת הר"מ ובין עיקור הנעשה קודם שחיטה דלא הוי אלא טריפה. ומאי בינייהו הא מ"מ הוי ריעותא בסימנים קודם שחיטה. וכנראה זה מדיוק לשון רש"י ז"ל דף ל"ב ע"ב. וע"כ דסובר דנקובת הושט דהוי נבילה היינו מטעם שהיי' בשחיטה וכנראה מלשון הרמב"ם משא"כ בעיקור קודם השחיטה וזה הפי' מרווח בקושי' הגמרא דף הנ"ל ממתני' דשחט את הושט על מתני' דא"ט. דאלו לפרש"י מנ"ל לדמות נקובת הושט לפסוקת הגרגרת דזה הוי מעשה שחיטה והסימן בשחיטה ונקובת הושט אינו אלא מעשה טריפה. ואי משום סברת רש"י ז"ל דהסימנים איתרעי זה לא נזכר בהמתני' דהשוחט את הושט כלל ואם הכי הקבלה בהלכות שחיטה מינה הי' לו להקשות אלא משמע כנ"ל. אמנם כבר השיג התפארת שמואל בסי' ל"ג על הב"י וכתב דהטור בדיוק גדול לא כתב אלא דנקובה טריפה [בושט יוכל להיות דדק אבל בסי' ל"ה בגרגרת מוכח כב"י ודוק] משום דאזיל בשיטת ר"ת והרא"ש דמוכח מדבריהם דנקובת הושט לא הוי נבילה כלל ואפילו לאחר שחיטה. והאמת אתו שאינהו כתבו כאשר העתיק הב"י נמי לשונו סי' כ"ג דילמא לא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלה בי' כגון רוב סימן אחד ואלו נבילה מחיים הא אפילו רוב סימן אחד לא הוי אע"כ אלאחר שחיטה קאי. וכן מוכח דעת התוס' בשם ר"ת בכורות דף כ' ע"ב ד"ה חלב ע"ש מהרש"א אם לא שנאמר בדעתם כדהבאתי לקמן בשם מ"ה. אבל המעיין שם יראה דאזלו בשיטת הרא"ה ומוכח כמהרש"א וסברי דכל קושי' הגמרא דף ל"ג אינו אלא מפסיקת הגרגרת כדכתב התוס' ע"ש. אמנם בדעת הר"ן א"א לומר דנקובת הושט אינו אלא טריפה דא"כ לא הי' מקשה על רש"י דליתני נמי נקובת הושט דדילמא לא שייך להלכות שחיטה אלא מה דהוי נבילה. וכבר כתוב אצלי דלפ"ר נראה דאף הסמ"ג שבש"ך סי' ל"ג ופי' דבריו דמיירי מחיים ולהנ"ל א"צ. אלא שבשיטת ר"ת והרא"ש קאי. אלא שצ"ע בגוף הסמ"ג ואוסיף דמוכרח נמי דעת תוס' במס', יבמות שעומדים בשטת ר"ת דלעיל דשם בדף ל"א הקשו דנימא בספק דרוסה ובישב לו קוץ בושט נשחטה הותרה. ומה קושי' הא בספק בשחיטה הבהמה בחזקת איסור. ומשום זה תפס תשובת פ"מ חלק א' דקושייתם במס' חולין אינו אלא מספק דרוסה ולא מישב לו קוץ בושט. ולא שם לבו לעיין בדבריהם יבמות. ואף בזה לא הועיל כדאיתא בבית הספק דכו"פ דספק דרוסה נמי ספק בשחיטה הוי מדצריך בדיקה אף נגד הסימנים (ובסימן ל"ג סותר הכו"פ דברי עצמו שבס"ק י"ד שם מחלק כדברי הפ"מ) אמנם לענ"ד האמת שהתוס' בשיטת ר"ת הנ"ל עומדים. ואהדר למלתא קמייתא יהי' איך שיהי' פי' הר"ן קשיא לי מאוד ל"מ לנוסח שלפנינו דעיקור קודם שחיטה טריפה נמי לא הוי פשיטא דלא מתקיף ר"פ והא איכא עיקור סימנים דילמא שמואל מיירי כפשטא דלישנא דנעשה קודם שחיטה. אלא אפילו לנוסח הב"י קשה מנ"ל להקשות מהילכתא דעיקור סימנים. דילמא ההלכתא היינו אם נעשה בשעת שחיטה דאז א"א להיות שחיטה הגונה וקודם שחיטה באמת כשר וע"כ לידחוק דמשמע לי' מסתימת הלשון תורבץ שניטל כשר אפילו בנמצא הכי אחר שחיטה באופן שיש לספק שנעשה בשעת שחיטה והוי נבילה. ואף לפי' הבה"ג ע"כ לדחוק כנ"ל. דאל"כ דלמא משמיענו שמואל שריותא דחלב א"ו כנ"ל (ובאמת מקיצור העתק הש"ך ס"ק כ"ד טעם הר"ן על לשון הש"ע נראה קצת שהי' לו נוסח בהר"ן טעמו על סברת בה"ג:

ולאו דוקא אם נעשה בשעת שחיטה). ובזה קצת סתירה להפליתי שסובר דאף לשיטת בה"ג אם נמצא אף לאחר שחיטה עיקור שחזר ונתרפא. א"כ הדר קשה מה מקשה ר"פ דלמא שמואל בהכי איירי. אך יש לדחות דכ"ז אין במשמע הלשון דניטל דמשמע אף לאחר שחיטה ניטל ולא נתרפא. ואגב אזכיר דמלתא דפשיטא להו לתשובת פ"מ וכרו"פ מבעי' לי. דאינהו החליטו דאם נקובת הושט הוי נבילה ספיקו הוי בחזקת איסור שאינו זבוח. ואני נסתפקתי דאפשר דמ"מ לא שייך בזה העמידנה על חזקתה דכל דבר של חזקה היינו או דאמרינן שהדבר נעשה מאוחר ולא מוקדם דכל שאפשר שנשאר הדבר כמו שהי' מעמידו על חזקתו. או כל דאפשר דלא נעשה הדבר בשלימותו ונשאר בחזקתו הראשונה כמו מי שטבל ונמצא עליו דבר חוצץ דמקודם הטבילה הי' בחזקת שלא בא במים כלל אף עתה העמידנו על חזקתו שלכל הפחות לא בא כל גופו במים וה"ה ספק במעשה שחיטה. משא"כ בניקב הושט דאף אם הי' הושט נקוב מ"מ מעשה השחיטה ע"כ נעשה בשלימות לא שייך. וקצת הי' לי ראי' דאל"כ קשה לשיטה זו מה משני דף מ"ג ע"ב התם איתחזיק איסורא ת"ל דה"נ איתחזיק איסורא שאינו זבוח (ואולם התוס' ב"מ דף כ' ע"ב תופסים ספק נקובת הושט לחזקת איסור ולשיטת התשובה הנ"ל בדעת תוס' ע"כ דחזקת איסור זה לאו בחזקת שאינו זבוח אלא חזקת איסור אבר מן החי וסברי שם דמחזקינן מאיסור לאיסור טריפה וצ"ע). ובהרשב"א מה"ב דף ז' ע"ב מבואר להדיא דלא כדעתי אלא דזה נמי בחזקת שאינו זבוח מקרי שהרי הקשה אנן היכי אכלינן בישרא נימא סמוך מיעוטא לחזקה. וכתב בחילוקים ליישב הקושיא. אמנם החילוק הראשון הוא ממש כסברתי אלא שאני כתבתי דמש"ה לא הוי כלל חזקה והמה"ב ביאר דלא שייך מכח סברא זו לומר סמוך בחזקה כזה) וכ"ת אף לדברי מה מקשה הסוגי' ומ"ש מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה ת"ל דהתם דהוי הספק במעשה השחיטה ושייך בחזקת שאינו זבוח. י"ל דהסוגי' תופס בשלימות הסברא דסכין איתרע בהמה לא איתרע וכדמסיק הרשב"א דסברא זאת מוכרחת באמת להלכה מדפסקינן הלכתא כותי' דר"ח בששיבר בו עצמות ולא מחלקינן בין סכין ארוך לקצר עיין בו ונמצא דבהמה שחוטה לפניך ודוק. ובלא זה דברי הפליתי בבית הספק אינם מבוררים לי דמה תופס על האחרונים דספק דרוסה נמי הוי ס"ס נגד החזקה דאינו זבוח אעפ"כ הא מ"מ כמו כן נמי שייך לדון העמד הבהמה על חזקתה באינה דרוסה נמצא דהוי חזקה מול חזקה ולא הוי אלא ספק ובס"ס שרי' משא"כ בס"ס בשחיטה עצמה דלא הוי חזקה כנגדה עיין בפליתי בסי' א' מה שמביא בשם המהרש"א בסק"ו וכן בישב לו קוץ בושט איכא לדון בחזקה זו שעדיין לא ניקב כמו שהי' קודם שישב לו הקוץ מכח חזקה דאתי' מכח רובא. והארכתי בפרט זה לנ"מ משום מעשה שהי' שנדפס קונטרס מבעל המחבר גינת ורדים וספר פרי מגדים בנמצא ושט נקוב והמשרתת אמרה שאפשר שנעשה לאחר שחיטה ע"י הסכין שהי' אז בידה והיתה ממשמשת בסכין שם והעלה להחמיר מכח ספק בשחיטה. ולדידי צ"ע. ועיין עיקר דברים אלו בסי' ל"ד. אמנם כל מ"ש בהקונטרס קושי' דנימא סמוך מיעוט לחזקה ואנן היכי אכלינן בישרא. ומזה הוכיח לחלק בין נמצא ריעותא ללא נמצא. כבר מבואר במשה"ב הנ"ל חילוקים שונים כנ"ל ע"ש. ומהרא"ש פ"ק דחולין דמחלק בין מיעוט דשכיח וכו' מדלא מקשה נמי מנקובת הושט דמוכח מדמקשינן ור"מ היכי אכל בישרא דמיעוטא דשכיח הוא ונימא אף לדידן סמוך ש"מ נמי כנ"ל דניקב הושט לא הוי נבילה

סימן כה סעיף א' הגהה מיהו אין צריך לבדוק. עיין ש"ך כתב וכ"כ הרא"ה מצוה ת"מ להדיא. נ"ב לא נזכר יותר אלא שכתב שמפני שהוא רגיל להיות נשמט בשעת