בית מאיר יורה דעה ע

הטור ה"נ אפשר דזה קיבוע מקרי כיון שלא נתערבו וכל אחד על מקומו הראשון מונח. אמנם לדברי הפר"ח ודעמי' דקיבוע דאורייתא ודאי לא מקרי רק קיבוע דרבנן אפשר וע"כ היינו כמוזכר בהפרישה דדומה לדבר שבמנין. זה ודאי לא שייך אלא כשכל אחד מונח בחנות או בית בפני עצמו. משא"כ אם כולם בחדר אחד או בר"ה מה שייכות לזה לדבר שבמנין ופשיטא דבטילים. ע"כ נלענ"ד דבה"מ יש לסמוך על הפר"ח בזה ושרי. אך צ"ע בתשו' המיוחסת להרמב"ן הנ"ל כי על פי דבריו מתעורר ספק בזה והיינו אחר החקירה לדעת כונתו וכבר מצאתי וויכוח כזה בין הט"ז לתשו' פ"מ סי' צ"ח חלק א' ע"ש תמצא כי שיטת הט"ז הוא שיטת האחרונים הנ"ל (וכבר כתבתי שאלה זו עיקרה בהקונטריסים). ומעתה אחזיר להתעורר על תשו' ד"נ הנ"ל תחלה דן דלא אפשר למשרי מה שבחנויות מטעם דכל דפריש מן המקולין הואיל ונפרש מן המקולין קודם הידיעה מן הטריפות ונתן הטעם הואיל ולא נשאר בהמקולין מאומה לא שייך זה. ולהנ"ל זה אינו כיון שנתחלקו הבהמות בשוה בחדרים באופן שלא בא רוב במקום אחד כולם שרי] ואף לשיטתו מה כתב בתר הכי וא"כ כל מה שלקחו מן החנויות נמי אסורי' הכל אפילו חתיכות שאינם ראוי' להתכבד מדבריו משמע בהדיא שאינו מפרש הטור כפי' האחרונים דאילו כן מדוע הודה הטור לדין הרשב"א במה שלקחו קודם הידיעה דשרי דהא ק"ו הוא ומה בנדון דהדרכי נועם דהי' הטריפה עכ"פ בתערובות חד בחד בחנות וג' חנויות בבשר כשר אמר שלא נתבטל כלל. ומכ"ש באם חנות אחת טריפה טריפה בפני עצמו איך נתבטלה. והרי חזינן דכל האחרונים לפירושם הטור לא סברי הכי אלא זה שפיר חשוב ביטול ואף הפר"ח שחולק עליהם מ"מ בזה אינו חולק. אלא אדרבה לדידי' אפילו בלא פירש שרי ושפיר חשוב ביטול. אף שכדעתו משמע קצת בתשו' הרמב"ן שבב"י סוף הסימן. מ"מ דברי התשו' זו א"א לעמוד על כל דבריו ולאו מר ב"ר אשי חתים עלי'. וכבר תראה שאין כן דעת כל גדולי האחרונים לכן אף אם דבריו הראשונים קיימים שבהחנויות הבשר אסור מ"מ כל מה שלקחו קודם שנולד הספק שרי ואף דמכל החנויות נמכר באופן שא"א לומר שכולם לא קנו אלא מהג' חנויות שבהם הכשר מ"מ כל אחד אומר לנפשו כל דפריש ושרי דמדאורייתא הכל שרי וחשוב ביטול ברוב דהיינו אותה החנות תוך הג' וכנ"ל. אלא דחתיכות חשובים אסורים מדרבנן. ולשיטת האחרונים בפירוש הטור אף אינם חשובים מה שנשאר בהחנויות ולא מה שנלקח קודם שנודע. ולענ"ד אם יסכימו עמי עוד לומדי תורה לאמיתה אני בסברתי עומד דכל מה שנלקח קודם שנודע אפילו הכל ולא נשאר מאומה דשרי וחשוב פירש וכנ"ל באופן שאף מה שבחנות הכל שרי אמנם אם יחלוקו עלי לומדים הנ"ל אני אבטל דעתי גם מה שהקפיד תשו' ד"נ תמיד ובלבד שישתייר שיעור ג' בהמות לא ידעתי ג' למה בב' נמי סגי

כל הנכתב למעלה על הגאון דק"ק ליסא כתבתי אז בשעתו טרם שנדפסו ב' ספרים תשובת גאוני בתראי וכרו"פ. וכאשר נדפסו ומצאתי בם כדעתי כנ"ל בהקונטרס שכתבתי מכבר נהניתי בם טובא. וכהיום תמוז תקנ"ח לפ"ק בכתבי ספר זה על הסדר חזרתי לעיין בדין זה של ב' האחרונים. כי המועתק בהכרו"פ ס"ק י"א בשם הרשב"א בלשון זה אם יכבשינהו דניידי שנים האחרונים אסורים אבל אם נעקרו כולם הכל מותר. לא מצאתי בו לא בתה"ב ולא בחידושיו. ויסוד דבריו היו על הפר"ח בשם התה"ב בנתפזרו כולם שפי' להדיא שאין איסור אפילו בב' האחרונות. ודבריו צ"ע שכתב תוך ס"ק כ"ח בהשיגו על הת"ח דלא שייך זה אלא בנעקרו מקביעתם מקצת מהן ונשארים ב' האחרונים קבוע לפיכך אסורים אבל כשנעקרו ממקומם וניידו כיון שנתפזרו שאין רוב במקום אחד כולם מותרים. וקשה מ"ש אם נשארו ב' בקביעתן או שלא בקביעתן הא פעולת הקיבוע אינו אלא דהמיעוט נחשב כמחצה ע"מ ושנים בל"ז הם מחצה ע"מ. אך זה הי' אפשר לומר דסובר דאם הם במקום קביעתן אי אפשר שוב לדון עליהם שהם מהמרובים כשרים והטריפה כבר אזל בהראשונים שפירשו שהרי הם עומדים עדיין במקום שהי' התערובת נידון כמחצה ע"מ. ואיך אפשר לדון עלייהו שהם מהמרובים. אבל כשנעקרו ממקומן וניידו כיון שנתפזרו שאין רוב במקום אחד כולם מותרים כדכתב מפני שעל כל אחד אני אומר שהוא מן הרוב כדכתבתי וכדפי' הב"ח לפסק הא"ר. אבל זה יותר קשה לי מה דנראה מדבריו שמפרש גבי או"ב התקנתא דנכבשינהו דניידי היינו מקצתן וכן נראה שמפרש הסוגיא דפרק התערובות נמי ע"ד זה. וכל מעיין בצדק יראה דקושי' הגמרא ותקנתא דבה"ג באו"ב אינו אלא דנכבשינהו עד דניידו כולם והדר יקח מן המקובץ על סמך דכל דפריש וכן מבואר שם בפרש"י שהרי כתב יכוף אותם שינדו דלא ליהוי קבוע. דמשמע ברור שלא ישאר שום קבוע. וכן פי' המסקנא גזירה משום קיבוע דילמא אתי לממשך ולמיסבינהו חד חד כי לא ניידו דהוי לי' קבוע. והברור דה"נ אזלה התקנה דאו"ב ודדרוסה שבהטור סי' נ"ז. וא"כ איך כתב דלא שייך זה אלא כשנעקרו מקביעתן מקצת מהן ונשארו ב' האחרונים קבועים לפיכך וכו' הא כי ניידו כולם אף השנים האחרונים לא נשארו קבועים כלל

ואגב אבאר דלפ"ז נמי צ"ע מה שהתה"ב להדיא מתיר בנתפזרו אפילו בפנינו. וכתב נמי הפר"ח בדבור זה ס"ק כ"ח. ומ"מ אין תירוץ זה עולה כהוגן דאי משום דחזי להו כי מבדר להו מה בכך ול"ד לנכבשינהו דניידו דהתם הוי נולד הספק במקום קביעות כי חזי להו דפרשי אבל הכא דמבדר להו וקעקר לקביעותייהו אין בכך כלום וכמ"ש הרשב"א וכו'. וא"י מה כונתו לחלק הא כיון דנכבשינהו דניידו כולם מקרי נולד הספק במקום קביעות כן נמי כי בדרינהו בידים הא מ"מ נולד הסבק במקום הקביעות טרם שבדרינהו. ואולם יסודתו בהררי קודש רבותינו בעלי התוס' ז"ל שבזבחים. אבל התוס' גופייהו בפסחים ט' ע"ב ד"ה היינו נמי לא ניחא להו בההוא סברא וע"ש] ובאמת מעולם כמה הוקשה לי תירוץ תוס' דליעבד דנכבשינהו בלא ראות ע"י זריקת. מלבד שרחוק על הסוגי' דיקשה וליכבשינהו בלא ביאר העיקר כיצד יעשה. וביותר התימה על הבה"ג שמורה הלכה למעשה וכן הטור בסי' נ"ז ולא יבארו העיקר כיצד יכבוש. אף גם יש להסתפק על גוף הסברה דאטו בראיית העין תלוי נולד הספק במקום קביעות אף כי עוצם עיניו מראות או זורק אבן מ"מ יודע מה שעושה כדי להתיר ספק שבמקום קביעות. ואף עדות מתקיימה בידיעה בלא ראי'. ובמח"כ לענ"ד העיקר ביישוב קושייתם יש ללמדו מתשובת הרא"ש כלל כ' סי' י"ז שז"ל ועוד כיון שפירש בפנינו לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ולהכי קאמר וניכבשינהו דניידו ולבתר הכי דנינן בכל דפריש הרי שאינו מזכיר כלל מן התחבולה דתוס' אלא בזה דכבשינהו מקודם ולבתר הכי דנינן בכל דפריש שוב לא הוי פירש לפנינו ויראה לענ"ד דר"ל ודאי במה דכובש בידים דניידו ומבטל הקביעות אין בכך כלום כי עיקר הריעותא דפירש לפנינו מן הקביעות היינו מפני שבפנינו פירש אפילו ממילא בשעה זו נולד לנו הספק על הנפרש ואיך אפשר לדון עליו שמרובא פירש הא חזינן פירש מתערובות קיבוע שהוא כמחצה ע"מ. וכ"ת א"כ מה המעליותא בנמצא דהוי פירש שלא בפנינו הא מ"מ ידעינן שנפרש מקיבוע גמור שהוא כמחצה ע"מ יראה לענ"ד דמהכא יש ראי' להפוסקים תה"ב והרא"ש ור"ן דלא דנינן דין קבוע למפרע אלא משעה שנולד הספק ולהכי בנמצא הרי לידת הספק לישראל אינן אלא בשעה שמוצא ביד הנכרי ומקודם לא הי' לנו שום ספק ואף בשעת הפרישה ליד הנכרי שלא בפנינו לא נולד לנו שום ספק ולא הי' אז להחנות טריפה דין קבוע כלל ולא נידון כמחצה ע"מ ושפיר דנינן על שעה זו כל דפריש [אך טעם זה אינו מספיק להמתירים פירש שלא בפנינו אף בקבוע דדבר חשוב. ואף האוסרים לא אסרי אלא משום גזירה דשמא יקח מן הקיבוע ות"ל דידעינן מ"מ דמן הקיבוע שהוא כמחצה ע"מ נפרש ושם לא שייך התי' וע"כ עוד טעם אחר