בית מאיר יורה דעה עא

יש בדבר בין נפרש בפנינו שנמי נדון כבקיבוע משא"כ שלא בפנינו נידון לעצמו לולא הגזירה וצ"ע וע"כ לבא לתי' תוס' בפסחים הנ"ל] וא"כ אם בתחילה כובש אותם דליניידו ויתבטל הקביעות ושוב אינם חשובים כמע"מ רק כמיעוט בתוך מרובים אלא דמ"מ מפני דבע"ח חשוב ולא בטל ולא נתהפך להיתר הרי אסור כל המקובץ מפני האיסור שבתוכם אלא שאמרו חכמים דע"י פרישת המועט מן המרובים מותר לסמוך ולאכול הפרוש אפילו ביד ע"י לקיחה על סמך דכל דפריש מרובא פריש נמצא דאין זה דומה כלל לפירש בפנינו שנולד הספק במקום קביעות ודוק. והיינו נמי טעם התה"ב שמתיר בנתפזרו כולם אפילו בפנינו דמכיון שנתפזרו מקביעתם וכולם פירשו זה מזה ולא שייך שוב לדון על הפורשים מן המרובים שמן הקיבוע החשוב כמע"מ הוא נפרש שהרי כל אחד נפרש מן המרובים דנמי ניידו והטריפה שבתוכם אינו חשוב כמע"מ ושפיר שרי

ונחזור לנ"ד דלפ"ר מכח קושי' הנ"ל רציתי לומר דבאמת אף בנתפזרו כולם אף התה"ב מודה דב' האחרונים אסורים. ואילו כן כשל עוזר ונפל עזור דאף בניקח הכל קודם שנודע התערובות יהיו ב' האחרונים אסורים כדעת הד"נ והגדול שבספר תשובת גאוני בתראי והיינו אם ידוע מי שלקח הב' אחרונים. אבל אם אין ידוע ליד מי בא הב' אחרונים יש לדון להתיר כולם ע"פ שיטת הרמב"ן שמסכימים על ידו בסי' קי"א הש"ך ס"ק י"ט והפר"ח וה"נ הרי אותן האחרונים אין איסורן אלא מדרבנן דד"ת אף דבר חשוב בטל והוי בתוך אחרים שקנו והותרו אף מדרבנן כשל ב' בני אדם ובבאו לישאל בזא"ז דשניהם מותרים. אך דצ"ע מצד דלא ליהוי כבא לישאל עליו ועל חבירו ע"פ תוס' כתובות דף כ"ז מפני הפירסום. כך רציתי לדון. אבל באמת כי דייקינן בלשון התה"ב דף כ"ג שהוא ומיהו כי נתפזרו ונדו אילך ואילך כל אחד ואחד מותר לפי שאני אומר כל דפריש מרובא פריש. ודאי מורה כדהבינו הפר"ח שאף ב' האחרונים מותרים וע"כ לומר דדוקא בנידון באו"ב או דרוסה שאף לאחר שעשאום כולם נאדון ולא חשובים שוב כמחצה ע"מ מ"מ כיון דהמקובץ יחד עדיין אסור מפני הטריפה שבתוכם ולא הותר אלא ע"י כל דפירש שפיר דהב' אחרונים שנשארו על עמדם ולא הופרשו הם מן המרובים אלא המרובים נפרשו מהם אחד אחד והותרו ע"י כל דפריש וכו' והניחו האיסור באותן ב' הנשארים במקומן ולהכי פשיטא דשניהם אסורין משא"כ בנתפזרו ונדו אילך ואילך באופן שלא נשאר רוב מקובץ במקום אחד הרי כל אחד ואחד נפרש מן המרובים וכולם שוים לטובה לדון עליהם כל דפריש מרובא פריש והאיסור בהמרובים. וא"כ שפיר יש ללמוד מיני' דה"ה בנלקחו כולם קודם שנודע שג"כ לא הי' עליהם דין קבוע דלמפרע לא אמרינן ועכשיו שבאנו לדון עליהם הופרשו ונתפזרו דנינו על כל אחד ואחד כל דפריש. וא"ל דשאני נידון התה"ב דנתפזרו בפעם אחד משא"כ באלו שנתפזרו זה אחר זה. ז"א דא"כ הא מסתמא אף בפיזור הבהמות א"א לצמצם. ונמי האחרונים בשעה שהופרשו המרובים היו הם עדיין על עמדם ואף אם נדחק ונאמר דבבהמות אפשר לצמצם ודאיירי דוקא בנתפזרו בבת אחת אכתי קשה למה סתם ולא חילק דאם הפיזר הי' בזה אחר זה האחרונים אסורים. אלא משמע דאין בכך כלום דמ"מ אף האחרונים בתר הכי נפרשו ממקומן שפיר דנינן גם עלייהו כל וכו' כיון שעכ"פ בשעה שבא לאוכלם מצא אותם כבר נמי מפורשים ודוק וצ"ע,:

עוד אני חוזר למצווח על התשובת ד"נ אף לשטתו שאסר החנויות מטעם שאין ידוע לאיזה חנות בא שם הב' אחרונים מכח זה אסר נמי כל הנלקח מהחנויות ואפילו חתיכות אינם חשובין. וכבר השנתי עליו. אף גם מזה תמוהים דבריו הרי מסקו כל הפוסקים וכן התה"ב דאם הי' בעיר חנויות מוחזקות בבשר כשר ולקח מאחת וא"י מאיזה חנות לקח ושוב נודע שבאחת מהחנויות טריפה אחת מותר דדמי לנמצא דלא אמרינן קיבוע למפרע. וא"כ אילו כן להרבה בני אדם ואפילו ודאי נמכר מכל החנויות משמע ברור מסתימותיהם דכולם מותרים. ועיין פר"ח ס"ק י"ג ומ"י כלל מ"ה ס"ק מ"ג. ומכ"ש בנדון דידי' שאף לאחר הידיעה לא נודע החנויות דטריפה בין הכשרות ואף בהחנות שהטריפה בתוכה מ"מ היא בתערובות דחד בחד פשיטא דשרי והיינו משום דאף למה שהעלתי בהקונטרס דבחנויות מוחלקים יש להחמיר שלא במקום הפ"מ לדון שלא נתבטלו מ"מ מה שנלקח קודם שנודע למה דקיי"ל דעל קודם שנודע לא דנינן בדין קיבוע למה לא נדון בכל מה דפריש מרובא פירש כדמקשה הגמרא על בע"ח דלא בטל ונמשך ונימא כל דפריש. א"ו כדהעלתי בהקונטרס דכל הניקח קודם שנודע שרי כן עיקר. וכה"ג ראיתי בהריטב"א פרק ג"ה דף צ"ה בתר העובדא דההוא טבחא לשיטתו דלא הוי דבר חשוב אלא בע"ח או חתיכה מבושל כתב ולענין בשר הנמצא בחנות זו אחר שנודע טריפות זו שהוחזק היום בחנות אם לא פירש מן הבשר כלום עד שנשחטו כולם והיו בחנות הא' בטיל והכל מותר. אבל אם נשחטו בזו אחר זו (ר"ל ואף נמכרו כל אחד מיד אחר שחיטתן טרם שנשחטה האחרות) הרי יש לחוש כי אולי זו אחרונה שבכאן היא היתה טריפה (כי איירי דהבני מעיים מכל הנשחטים היו בתערובות ובאחת נמצא טריפה) ולא נתבטלו מעולם והרי זו ספק טריפה כיון דאתחזיק טריפה בחנות זו ואין לומר בה כיון שנשחטה הותרה. וכן י"ל גם כן בלקוחות כי אולי לקח כל אחד מהם מאותה טריפה וכשלקח לא הי' שם היתר עד דנימא דפריש מרובא ויש לחוש בכולן בספק טריפה כיון דאיתחזק לי' טריפה בחנות זו עכ"ל. ולפ"ר א"י לכל הפחות הלקוחות למה לא יוכלו לדון על כל אחת מן הרובא דעלמא דכשרות הן היא היתה ומה בכך שלא הי' שם היתר דנימא דפריש מרובא הא כמו כן אפשר אז לא הי' שם טריפות וניזל בתר רובא דעלמא וע"כ ס"ל דאף דלא דנינן דין קיבוע למפרע מ"מ אתחזק דנינן למפרע ודוק וצ"ע כי כמו דאתחזק למפרע שטריפה בהחנות כן אתחזיק למפרע שהיו רובם כשרים בתוכה והדר שייך שוב לומר כל דפריש מרובא פריש

סימן קי"א סעיף ב'. עיין ש"ך סק"ו מאריך להשיג על הטור וש"ע מתה"ב הארוך והפר"ח מסכים על ידו. ובהקצר דחק. ולענ"ד א"א בשום צד אף בדוחק שהרי שם לא נזכר כלל הקולא של האיסור רבה ואיך אפשר שסמך בזה על הארוך. ולדעתי אף אילו לא הי' אפשר בשום צד ליישבו באופן אחר הי' מהראוי לומר שחזר בהקצר (כדכתבתי לקמן שהראי' מהתוס' חלושה] אלא דלענ"ד תרווייהו מיושבים והדין ברור כהטור וש"ע. דהא בל"ז צריכינן לעמוד על דבריו בהארוך שמביא לראי' התוספתא היו לפניו שתי מדוכות וכו' אלמא לעולם תלינן להקל בשל דבריהם. ואם מסתבר לו למוקים התוספתא אפילו כשרבה התרומה יותר הי' לו להביא סיפא דמתני' דתרומות שהביא בעצמו שם הרישא לראי' דהיינו סוף פ"ז דתרומות דתנן במשנה ה' שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין וכו' אין ידוע איזו של חולין ואיזו של תרומה. ועלה קתני משנה ו' נפלה אחת מהן לתוך החולין אינה מדמעתן. ולישתמע לי' נמי דאפילו ברבתה תרומה וליקשי מינה כדמקשה בעצמו לפני זה על הש"ס דהי' להם להביא פלוגתת ר"י ור"ל על משנה זו. וליקשי עתה לנפשי'. אע"כ חדא מתרי אנפי או משום דאיתא בהר"ש שם דבהירושלמי איתא באמת פלוגתת ר"י ור"ל אף על מתני' זו והירושלמי אין בידי) ואפשר דאתמר דבריהם על תרי משניות אלו ה' ו'. וא"כ הא מבואר דהדין שוה ולר"ל אף בנפלה אחת ואין ידוע איזה צריך רבוי ולר"י עכ"פ חד בחד. ואי משום דלשון אינה מדמעת לא מסתבר לו לפרש כ"א עכ"פ ע"י חד בחד דאילו כשהנופל הרוב הוא בולע את המועט וכמאן דליתא הוא ולא מקרי דמוע דהיינו תערובות כלל. משא"כ התוספתא מסתבר לו שפיר לפרש אפילו ברבתה. עכ"פ נשמע מיני' דבהמתני' מודה דצריך לכל חד כדאית לי' והיינו ממש הדין