בית מאיר יורה דעה סח

טבל לא אמרינן זיל טבול וכן פירש הש"ך. כבר הרגשתי דלשון התוספתא לא נראה הכי אלא דאפילו טבל לא יעסוק בטהרות בלא טבילה שנית וה"ה אשה לבעלה מזה נראה שפוסק כר"י דאפילו בדרבנן מוקמינן אחזקה. ואין לומר דבזה אף ר"מ מודה בטומאה דאורייתא אף שכבר עלה מטומאתו מדאורייתא ולא נשאר אלא ספק טבילה דרבנן. משום דהוי כמו הדרבנן בא לו ממקום אחר. דזה אינו דדמי ממש לנשפך דסי' צ"ח דהוי ספק דרבנן. ועיין בהאחרונים. ועפ"ז נראה דאין הכרח להגיה הב"י ויש לידחוק וליישבו אחרי שלא העתיק סוף דברי הרמב"ם במה שמחלק בין טומאה דאורייתא לדרבנן מפני דאין נ"מ לדידן שאין לנו אלא טבילת נדה לבעלה. כתב ופסק כר"י דבזה עכ"פ ר"י נמי סובר הכי והואיל ועיקר כונתו ליפסוק בהדין דתוספתא כר"י ודוק. גם עיין לעיל בהקונטרס מה שכתב על הפר"ח הנ"ל]:

עיין במ"י ס"ק ל"ח דמתירוץ איבעית אימא יש לו ראי' להרמב"ם דכיון דקיי"ל כר"י לענין עירוב ה"ה לענין טומאה אפילו בחזקת איסור. ואין מזה ראי' דאפשר דההוא תירוצא הי' קשה לו אדרבה העמד מקוה ולא ניחא לו להעמיד בלא נמדד ולכן אמר הא דידי' וכ"ש דאילו ר"מ דידי' כיון דבטומאה מחמיר בספיקה אפילו במקוה שנמדד דאיכא חזקה לקולא ולחומרא דתרווייהו כמאן דליתנייהו דמי ה"ה דמחמיר בספק עירוב דנמי איכא חזקה בתרווייהו וכדאיתא ברש"י שם וממילא לדידן שפסקינן ספק עירוב כשר ה"ה גבי טומאה במקוה שנמדד יש לטהר. אבל ליפסוק משום הא דלא כר"י בשאר הספיקות דהיינו ספק טבל ספק לא טבל. אין מזה ראי' כיון דאיכא חזקה לטומאה לחוד וה"ה במקוה שלא נמדד. אבל הנלענ"ד ראי' הרמב"ם מזה ותחלה אבאר בא"ח סי' שצ"ד הקשה המ"א על הש"ע קושי' עצומה וכתב ואפשר דספק הניח גרע טפי וצ"ע למה יגרע כיון דבע"ח לא בעינן חזקת כשרות. ויראה דהיינו על פי דברי הה"מ שבמ"א שם שטעם הרמב"ם בהניח עירובו ב"ה היינו משום דלא בעינן חזקת כשרות בדרבנן אך עיקר ההקפידה שלא יהי' נגד חזקה ע"ש. ולדבריו ע"כ דס"ל דחזקה להעמיד גברא בחזקת שלא עירב לא נחשב חזקה וכדכתבו תוס' ל"ה ע"ב ד"ה אמר ר' ירמי'. וכמדומה לי טעם התוס' הכי מפני שאדם זה הא ודאי הניח עירוב כשר אלא שאח"כ נולד בהעירוב ספק ולו יש חזקה להיתר שוב לא אפשר לומר העמד גברא בחזקת לא עירב אבל בהניח בין השמשות ספק יום ספק לילה א"י מ"ט לא נחשב גברא בחזקת לא עירב שהרי בשעת ההנחה הי' הספק] דאל"כ ת"ל בהניח, ב"ה ניזל בתר חזקה לחומרא א"ו כנ"ל והטעם כתב בספר ת"ח בלשון זה. וטעמא דמלתא משום דגבי עירוב לא מספקינן בי' בגופא דההוא גברא למימר העמידוה על חזקתו אלא בעירובו מספקינן וכו' והא תינח בהניח ב"ה דלא מספקינן בהגברא אלא בהזמן מה הוא. אבל בספק הונח כגון שנזכר בשבת וספק לו אם הניח עירוב פשיטא דהספק בגופו אם עשה המוטל עליו אם לאו בזה שפיר איכא למוקים הגברא על חזקתו דלא עירב ולכן אף בע"ח לא הוי עירוב אך אי קשיא הא קשיא על הה"מ שמתרץ בזה אף שיטת רש"י וצ"ע הא רש"י תופס חזקת גברא הנ"ל לחזקה מעלי' וא"כ נהי דדינא שמביא הרמב"ם בהניח תרומה שהיא ספק טמא שפיר מתורץ הואיל ואינה סעודה הראוי' מבעוד יום וכדפי' הה"מ. אבל מקושי' הגמרא בהניח עירוב בפירות ספק נתקנו מבע"י ספק משחשיכה דליזל בתר חזקה מוכח עכ"פ כדפי' הה"מ דהיכא דהחזקה לחומרא אף בדרבנן מחמרינן וא"כ בהניח עירובו ב"ה דלרש"י הוי חזקה לחומרא למה יהי' ספק עירוב כשר וקשיא על רש"י לפירושו בעירובי תחומין דליזל בתר חזקה דגברא דהוי בחזקת תחום ביתו וצ"ע על כן נלענ"ד לתרץ קושי' ראשונים על רש"י בדרך זה דאף דפי' במס' שבת על דינא דרבא שניהם קנו עירוב דהלכה כר' יוסי דספק עירוב כשר ר"ל לאפוקי מר"מ דסובר דתחומין דאורייתא אלא כר"י דתחומין דרבנן וממילא כיון דתחומין דרבנן נהי דר' יוסי לשיטתי' שפסק בספק טומאה דרבנן דמוקמינן גברא בחזקתי' וטמא ודאי דלא פליג אלא בעירב וספק נאכל או נטמא דאיכא חזקה דכשרות אבל בספק דב"ה דאיכא למוקים גברא בחזקה שלא הניח ומכ"ש בעירב בפירות ספק נתקנו מבע"י וספק חשיכה פשיטא דמודה ר"י ולא הוי עירוב ושפיר מקשה הגמרא אבל רבא פוסק כת"ק דר' יוסי גבי טומאה דבדרבנן אף בחזקת איסור מקילינן ולכך פסק אף בהניח ב"ה דהוי עירוב. ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ממש בשיטת רש"י והוכיח מפסק רבא ליפסוק כת"ק דר"י גבי טומאה והיינו דבדרבנן אף נגד החזקה מקילינן דאילו לשיטת הה"מ נהי דאפשר דסובר דהניח ב"ה לא הוי נגד חזקה משום דלא נחשב חזקת גברא לחזקה. מ"מ יש להקשות עליו למה לא העתיק דינא דקושי' הגמרא בהניח עירוב מפירות ספק נתקנו מבע"י וכו' דלא הוי עירוב מטעם החזקה דהא בזה לא שייך הטעם שנתן על תרומה ספק טמאה דהא בזה מספקינן אם כבר הי' ראוי מבע"י אם לאו א"ו כנ"ל שסובר דכל עיקר קושי' הגמרא אינה אלא לר"י אבל לשיטתי' שפסק כת"ק אף באופן זה הוי ספק עירוב וכשר ונלמד מדינא דרבא בהניח ב"ה דלשיטת רש"י נמי הוי חזקה כנגדה ומ"מ כשר. ולפ"ז אף רש"י בשיטת הרמב"ם ודוק. אמנם הכל תלוי בפירושא דדינא דרבא אי בעירובי תחומין נמי איירי וכיון דאנן מחמרינן בספק עירוב אם לא שיש לו חזקה דכשרות והיינו משום דאותן הפוסקים תופסים שיטת רש"י בזה דחזקת גברא הוי חזקה ופוסקים כר' יוסי לענין טומאה דהיכא דהחזקה לחומרא לא מקילינן א"כ ה"ה בכל ספק דרבנן נגד החזקה. וזה אין לומר דס"ל דאיסור תחומין חמור אף דהוא דרבנן וצריך להיות דוקא חזקה לכשרות דא"כ מה הכריח הגמרא לתרץ ר"מ סבר תחומין דאורייתא כי היכי דלא ליקשי עלי' מטומאה דרבנן. א"ו דתחומין שוה לשאר איסורין רק ע"ח קיל. ויש לדחות ודוק

סימן ט"ז. כחב דס"ס עדיף כרוב. והפ"י בק"א דכתובות מאריך להוכיח דס"ס לא אלים כרוב. ולפ"ר רציתי לומר דמנדה דף נ"ט מוכח דס"ס עדיף מרוב שהרי שם תניא כותי' דר"י דמודה ר"מ בס"ס ואף דר"מ חייש למיעוט. או דעכ"פ מוכח כדעת הש"ך דג' ספיקי שאני ושם דף נ"ז ע"ב מוקים דארגשה ואימא הרגשת מי רגלים. נמצא דמדאורייתא דצריך הרגשה הוי ג' ספיקי ומדרבנן בלא ארגשה הוי תרי ספיקי דרבנן. אבל עיין בספרי צ"ה סי' י"ג ולא מוכח מידי ע"ש וק"ל: שם. דאע"ג דאתחזק איסורא דאמ"ה אתי רוב. נ"ב עיין בתה"ב בבדק הבית ובמה"ב מה שנתחבטו בזה מדוע לא נימא סמוך מיעוט לחזקה. וגם תוס' בכורות דף כ' ע"ב והרא"ש פ"ק דחולין ופרק בתרא דיבמות. וא"כ אין ראי'

שם ותדע עוד כו' הו"ל איתחזיק איסורא. נ"ב עיין תוס' פרק המניח את הכד לדבריהם דשנו דמיעוט ב"ד חשוב כמי, שאינו אין מזה נמי ראי' דע"כ מה דקיי"ל ליזל בתר רובא אינו אלא הלכה ודוק כי פה קצרתי ובמקום אחר הארכתי: שם ותדע עוד. נ"ב עיין בזה תשו' שב יעקב סי' מ"ח.. עוד לסי' זה כבר כתוב בהקונטרס]

סימן י"ח ד"ה וגם. משום דגבן ליכא אלא חדא ספיקא ולא עבדינן תרי ספיקי בידים. נ"ב עיין זבחים דף ע"ב בתוס' ד"ה נתערבו ובהר"ש פ"ג דערלה שם מבואר דמותר למיעבד

שם וא"ת והא הוי לי' לפני דלפני. נ"ב אין זה קושי' כי בישראל שאני דאנו מצווין מדרבנן שלא יוכשל ישראל על ידינו כמו שהחיוב מדרבנן שלא להושיט דבר איסור אפילו במקום שיכול ליטול בעצמו ולא שייך הלאו דל"ע דאורייתא ועיין מס' שבת דף ג' תוס' ד"ה בבא דרישא

ומעתה אעתיק נמי פה השאלה דהי' בק"ק ליסא בהיותי עודני שם. בשר נשחט בקיטל הוף שמחוץ לעיר ומשם נישא אחת לאחת למקום משקל חדר הקהל להיות