בית מאיר יורה דעה סז

כי אזלי אינהו לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא נייד ובודאי אילו שם היה אדם אחד פורש ואזיל לגבה והיינו דנין על הנבעלת שמותרת מטעם כל דפריש ושוב חזר הבועל לביתו ואזלה אחרת לגבו ונבעלת ממנו בביתו פשיטא דהיתה נאסרה מדין קבוע דהדר לניחותא ולא היינו דנין מדהותר מטעם פירש שוב אינו חוזר ליאסר א"ו משום דאך גבי אדם לא שייך כל דפריש לעולמים משום דהדר לניחותא ולא בדבר אחר. וא"כ אין מזה ראי' לדינו ולא כלום. אלא שהדין שפיר מן הראי' א' ועיין בתשו' גאוני בתראי סוף סי' ה' כתב ועוד דשאני אשה דלעולם כך הוא. והן הן דברי תוס' דבן אדם שאני אלא דלא נחית לתרץ קושי' תוס' מדילמא אזלו וכו'. ומ"ש א"כ יצא לנו דין חדש. מזה א"י מאין יצא לו מדבריו שם. אלא שמ"מ האמת הכי מראיות הפר"ח דבתר הכי וק"ל

בס"ק הנ"ל הקשה למסקנתו על פסק הש"ע שבסי' י"ו ליעקרינהו לכולהו וליבדרינהו ויהיו אף השנים האחרונים מותרים. ואמרתי ליישב דהנה העולם מקשים דהא הוי דבר שיש לו מתירין ואמאי ניזל גבי' בתר רובא. ואמרתי ג"כ ליישב ע"פ מה דאיתא בהר"ן שבב"י א"ח סי' תקי"ז וסי' תקי"ג שכתב אלא שאני חוכך בדבר שיל"מ ליזל בתר רובא הואיל ואפילו באלף לא בטל ואפשר דהתם איתחזק איסורא שאני וא"כ י"ל נמי הכי בדין דסי' י"ו הואיל וניכבשינהו ופירשו על אותן שפירשו שדנינן עליהם הוי לא אתחזיק איסור כי בהנשארים אמרינן שיהי' האיסור ושפיר אמרינן כל דפריש אף דהוי דשיל"מ משא"כ אם יתפזרו כולם ולא ישארו ב' אחרונים נמצא דעל כולם דנינן והוי איתחזק איסור ודשיל"מ דלא בטל אף דמצד קביעות ליכא למגזר שמא יקח מן הקיבוע לדעת הפר"ח אבל מצד שיל"מ יהא אסור. ולפ"ז ע"כ הטור דאוסר שם בביצים מטעם שכתב הב"י שדעתו לאסור בדשיל"מ אף בדלא אתחזק דא"כ א"י ליישב קושי' העולם. אחר כמה שנים מצאתי הקושי' עם התירוץ דידי במ"ל פ"ז מהלכות מעילה הלכה ו'] . אלא טעמו כמו שהביא הב"י בשם המרדכי ע"ש

ומדברי הר"ן הנ"ל שמחלק בין הביא הגוי למכור לבין ליקנות מביתו ולא גזר שמא יקח מן הקיבוע דהא אין האיסור ניכר לפ"ר הי' משמע דנמי אית לי' סברת רש"ל ופר"ח דבדשיל"מ בזמן קרוב לא גזרינן כולי האי. אבל אין מוכרח כי לשיטתו בפרק ג"ה אזיל ע"ש וק"ל

בס"ק ל"ח אמנם לדידי חזי לי וכו'. נ"ב וקשה דא"כ איך פי' רש"י ע"ב בפי' שני דלהכי נקט לשלש כדי שלא ישאר אחד באיסור לר"א דבעי לאכול תרי תרי דהא אכתי אף דנפל לשלש והוי ד' הא עדיין אין שום היתר עד דנפל אחד לתערובות שלישי ולא נשאר בתערובות שני אלא ג' וכשאוכל תרי הא נשאר השלישי באיסור. בשלמא להבנת הש"ך שפיר דנקט לתלת משום ההיתר דקודם נפילת אחד לתערובות שלישי. אבל לפירושו קשה. וי"ל דלפירושו אין הכונה על דרך שביארו התוס' פירוש שני דרש"י שלא ישאר אחד באיסור אלא משום דלר"א אין היתר אלא בתרי ותרי א"כ אם התערובות שני אינו אלא ג' עם הנפילה ושוב כי יפול מהם אחד לתערובות ג' האמצעי ישאר תרי והכל אסור דבבת אחת אסור ובזא"ז אין תרי ותרי אבל לשלש שפיר אף האמצעי מותר ע"י תרי שיאכל וישאר השלישי באיסור ודוק

בס"ק מ"ו בא"ד ויש לדקדק כו' ומאן לימא לן דהמקשן לא ס"ל הכי. נ"ב כעורה זו ששנה הה"מ שמביא למעלה שספק דרבנן חמור מודאי דרבנן משנתבטל ברוב והדין עמו שזה אף נתבטל ואף אחר שמדרבנן לא נתבטל מ"מ על כל חדא אינו אלא ספק

בדבור זה וליתא מכח סוגית דפ"פ מצאתי. נ"ב כבר מבואר בהרא"ה דחי' על קושי' זו בתירוץ אי נמי ע"ש אלא שאין כן דעת רה"פ: דבור הנ"ל כגון הא דתערובות הילכך וכו'. נ"ב ומתורץ ההוא דפ"פ דנמי הספק אחד מותר מן התורה מטעם חזקת היתר שלה. וא"כ צ"ע מה שהעיד מקודם וכתב וכן בספק טריפה שנתערב דכיון דהיא גופה איסור דאורייתא וכו' וקשה אמאי הא נמי אית לה ח"ה ומדאורייתא שרי ומדוע אוסר הר"י ספק דרוסה וע"כ מפני שנעשה בחייה שהי' בחזקת איסור אמ"ה לא קרינן לה חזקת היתר

בס"ק הנ"ל בא"ד המתחיל אמנם אלא שיש לדקדק עליו איך לא הגיה כלום על דברי המחבר. נ"ב לא צריך להגיה דלדידי' יש איסור מטעם דשיל"מ שכתב וטוב, להחמיר על כללי ס"ס

דפר"ח

[בריש כללי ס"ס דהפר"ח מסיק ראי' מבוארת לשיטת הרמב"ם בספק תורה ד"ת להקל. כבר כתוב לעיל בהקונטרס שכתב בק"ק ליסא

] שם בד"ה וא"ת הא אמרינן בפרק בהמה המקשה. נ"ב א"י מה קשה לו בזה לשיטתו דהא אף השלי' צריך היתר שחיטה וכיון דנפל ספק אם הותר בשחיטת אמו פשיטא דאסור מן התורה

שם בד"ה וא"ת כו' בפ"ק דקדושין כו'. ואני אומר דאין ודאי של מהרי"ק וכו'. נ"ב עיין בכ"מ ריש פרק י' מה"ג ובב"ש סי' ל"א סק"י

סוף דבור הנ"ל וכונת הרב הגדול וכו' אלא מדרבנן. נ"ב ראי' לדבריו עיין בא"ע סי' קנ"ה סעיף כ"א בב"ש שם. ותירוצו ודאי אינו עולה להמעיין ברי"ף עצמו. גם לשון הש"ע שם לא משמע כותי' ולפר"ח הכא הכל ניחא: ] שם בסי' י'. ואפילו בתרנגולת שנולד בה, וכו'. נ"ב עיין בדבריו סי' י"ג ד"ה המקום השני מביא בשם התוס' ס"ס דגבינות ואין בידי להפריד זולת דהכא איירי דוקא בספק טריפות דמחיים ושעה זו בגוף התרנגולת מבורר ואין בו ס' ואך הספק בביצה אם שעה זו כבר הי' נגמר ולהכי נחשב ס"ס דשני גופים משא"כ שם שעת החליבה ידועה ואך הספק בהפרה אם שעה זו כבר הי' בה הסירכא והוי שפיר ב' הספיקות בגוף אחד וא"כ אילו לאחר שחיטה נמצא ספק בבני מעיים ונמצא תוכו ביצה הוי ממש דומיא דגבינות. אך זה בל"ז אסור מדרבנן

שם ד"ה הנה וכו' וכמ"ש הרא"ם בביאוריו לסמ"ג. נ"ב עיין מה שמביא בשם הרא"ם כלל ד' לדבריו שם לא מוכח מזה דדילמא מה דתנן אינו מוציא היינו לכתחילה. ואף אם משמע לו דאפילו בדיעבד אינו יוצא וצריך לשמוע עוד הפעם מזכר ודאי י"ל דדמי לדשיל"מ

שם ד"ה עוד מסיים ויקבל האמת ממי שאמרו. נ"ב עדיין צ"ע מה הטעם בתרנגולת ודאי טריפה ובהביצה ב' ספיקות ספק מן הכשר ואת"ל מן הטריפה שמא הי' נגמר בקליפה בשעה שנטרף ולמה לא יהא מותר דהא בהביצה ב' הספיקות באים כאחד. ולדעתי זה שדחק להש"ך לכתוב מה שכתב. ועוד לסי' הנ"ל כתוב לעיל בהקונטרס]

סוף סי' י"ג וא"כ אף בשאינו מתהפך איכא ב' צדדין. נ"ב צ"ע דדברים אלו נמי שייכים על תי' תוס' דשם אונס חד: בסימן ט"ו. שם הפר"ח והמ"י שניהם כאחד תפסו על הש"ך במ"ש דבמידי דרבנן בחזקת איסור לא אזלינן לקולא. מהרמב"ם שפסק כר"מ והמ"י הגיה אף לשון הב"י סי' ר"א שכתב ופסק כר"י וצ"ל ופסק דלא כר"י. ולענ"ד נראה לפ"ר שהב"י ובש"ע שלו ודאי פסק כר"י מדפסק דינא דתוספתא בסעיף ע"ג לא יטבול בשום אחד מהם והיינו אפילו טבל מבואר בהתוספתא אמרינן לי' זיל טביל ולא יעשה על טבילה זו טהרות והיינו ר"י דאזיל לשיטתו דמעמידין הטמא על חזקתו משא"כ אם עשה טהרות דאז איכא נמי למימר העמד טהרות על חזקתו. ואילו לר"מ כיון דסובר דבטומאה דרבנן לא אמרינן זיל טביל ה"ה בטומאה דאורייתא כמו אשה לבעלה אם טבלה בספק מקוה זו דפיסולה דרבנן דהיינו שאוב דלא אמרינן לה זיל טביל ועיין תוס' דף ל"ו עירובין ד"ה במקוה שלא נמדד מבואר שם פלוגתת ר"מ ור"י אי אמרינן זיל טביל ונהי דלשון הש"ע משמע דלא יטבול לכתחילה ואם