בית מאיר יורה דעה סה

ואכל אחת מהן חייב על הנשאר לחוד אשם תלוי. מזה ודאי נשמע כדעתו לשיטתו. שוב מצאתי במ"י משיגו כנ"ל דהראי' אינה ראי' ופוסק דלא כותי'. ולדעתי דינו אמת מראי' הנ"ל אך צ"ע שם בהברייתא דת"כ בתר הכי מיד דהת"ק ודאי ס"ל דלא כרב אליבא דר"נ ואפילו רבי פירש רש"י דלא בעי ב' חתיכות. שוב ראיתי שהרמב"ם פ"ח מה' שגגות פירש באמת טעמא דרבי משום דהוי נקבע איסור ופוסק כרבי. נמצא הראי' ברורה כהש"ך. אך עיין בספרי צלעות הבית סי' ב' למה שבארתי שם עיקר הטעם מה דלא פסקינן כהא"ז דדרבנן בתערובות חד בחד שרי לשני בני אדם. היינו משום שהוא של אדם אחד והוי אחד ממ"נ איסור ע"ש. א"כ י"ל שפיר הא בנאבד אחד מהן דשוב אין הכרח לדון בא' על א' שפיר אמרינן ס"ד לקולא. ואין ראי' מכריתות הנ"ל דאיירי מאיסור תורה ואיקבע איסור מקרי. ודנימא בנידון זה הואיל דקודם שנאבד נאסרו שניהם איך יוחזר להיתר. הא חזינן בתערובות דדבר חשוב דנמי נאסרו כולם ושוב ע"י נפילה דחד חזרו והותרו ועדיין צ"ע

סימן ק"י בש"ע סעיף ג'. אבל בשר הנמצא בשוק או ביד נכרי מותר. סתימת הלשון משמע אפילו נמצא ביד נכרי בביתו. ובתוס' כתובות דף ט"ו ד"ה דלמא משמע דנמצא בין החנויות דוקא בשוק שרי דאז חשוב כפירש משא"כ אם הי' נמצא בבית דאז הדר לניחותא וחשיב קבוע. וכן כתבו גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית. משמע הא בבית חשוב נולד הספק בקביעות. וא"כ מאי דמשני הסוגי' דחולין צ"ה נמצא ביד נכרי היינו נמי שעומד הנכרי בשוק ולא בבית. וצ"ע שלא חילקו הפוסקים. ואולי התוס' ל"כ אלא בנמצא בביתם הראשון ששם מקומם אבל היכא שפירש ממקום הראשון אפי' בא אח"כ לבית שפיר חשוב פירש מימי חורפי

שם כיון שרוב החנויות מוכרות בשר שחוטה משמע אע"פ שבמיעוט החנויות שמוכרות בשר נבילה הוא רוב בבשר נגד כל בשר שחוטה שברוב החנויות מ"מ לא אזלינן בתר רוב הבשר. אלא בתר רוב החנויות ושרי. והאמת שכן משמעות ח"ר חולין דף צ"ד סוף ד"ה ולפי שכתב ואע"ג דחדא טריפה הוא כיון דברוב חנויות מוכרין ממנה הו"ל כרוב טריפה. וא"כ י"ל ה"ה איפכא לקולא דניזל בתר רוב החנויות ולא בתר הרוב בשר. אבל שוב כתב א"נ במחצה על מחצה א"כ מכ"ש לקולא דבאופן הנ"ל הוי כמחצה על מחצה ואסור וכן נראה להורות

שם אבל חכמים אסרוהו. נ"ב ואם נתערב ברוב בטל אפילו הוא דבר חשוב כיון שאינו אסור אלא משום חומרא ש"ך סי' זה ס"ק י"ז בכללי ס"ס. וע"כ היינו במקום שכל השוחטים וכל המוכרים ישראל

שם בש"ך ס"ק י"ד וכן לפי מה שפירשו וכו' א"כ מוכח דס"ל להטור כהר"ן דהא כתב ע"ז וכ"כ א"א הרא"ש וכו' ע"ש. משמע מדבריו דאם הרא"ש לא מיירי אלא מתערובות חתיכות הראויות להתכבד לא מוכח דסבר כהר"ן. וכן משמע נמי מדברי הט"ז ס"ק ה' שכתב ופי' תמוה הוא דבנדון כזה שהוא ספק דאורייתא וכו' ע"ש משמע מדבריו דאם הוא קבוע דרבנן ל"ק מידי ולענ"ד אף אם הרא"ש איירי בקבוע דרבנן מוכח דסביר בזה כהר"ן דמ"ש כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואם הקבוע דאורייתא חשוב ליקח מן הקבוע למפרע ה"ה בקבוע דרבנן. והרא"ש לא המציא אלא מה דמחמיר לשיטתו בקבוע דרבנן הואיל ואינו ניכר אפילו בפירש ממילא שלא בפנינו משום גזירה וכתב דזה לא שייך הכא אבל ודאי אם נחשב זה לקח מן הקבוע למפרע ה"ה בזה דמ"ש. אך הש"ע לשיטתו שפירש המשמרת הבית בסגנון זה דמוכרח דמחלק בהכי. אבל לא מסתבר כלל לחלק. ועיין בפר"ח ודוק זה ג"כ מימי חורפי

סעיף ד בש"ך ס"ק כ"ב. אלא דפירש לפנינו דאיסור אינו אלא דרבנן. נ"ב כן הוא דעת הר"ן פרק ג"ה ע"ש. אבל דעת התה"ב לא נראה הכי כי הר"ן מחלק דוקא לקח ביד הוא דאוריתא והתה"ב משוה אותם. ובש"ך האריך

שם ס"ק כ"ג. א"כ בקבוע דחידוש הוא דברים תמוהים כתב דהא בסעיף ח' יותר חידוש דהראשון לא נאסר אלא מכח שפירש לפנינו מקבוע דרבנן

סעיף ה בש"ך ס"ק ל"א. אלא להורות וכו'. נ"ב כדמבואר סי' ק"א סעיף ז'

סעיף ו הג"ה ואם נתערבה וכו' ונמצא' ביצה ביניהם. נ"ב עיין כתובות דף ט"ו כתבו תוס' וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בביתו. וע"כ צ"ל דלגבי ביצה החצר לא נחשב ביתו

סעיף ז בש"ע ונאכל אחד מהן בשוגג. הט"ז וש"ך השיגו על היתר דתה"ד בנאכל בשוגג מסברתם ומתשובת הרא"ש. והפר"ח מסכים עם התה"ד. וכתב שהרא"ש כתב לרווחא דמלתא. ולענ"ד יש הוכחה לדעת תה"ד דהא עיקרא דדינא נלמד מן ר"נ ורב דאמרו כר"א שאמר אם קרב ראשו של אחד מהן יקרבו כל הראשים. הרי דשם הקריב אחד בשוגג והותרו כולן. וכ"ת דשם מיירי שהקריב קודם שנודע התערובות דלא שייך לגזור כדכתב הרא"ש א"כ קשה על ר"נ ורב מנא להו להמציא פלוגתא רחוקה בין ר"א ורבנן לענין אם נפל אחד לים אחר שנודע דילמא ר"א לא התיר בשום צד אלא בהקריב קודם שנודע מטעם דאז לא חל על התערובות שם איסור משא"כ בנודע מודה ר"א דלא חזר להיתרא ע"י נפילה לים. א"ו דמשמע להו דברי ר"א אם קרב בכל אופן בין אחר שנודע ובין קודם רק בנפל לים המציאו הם חומרא זאת בהפיל בשוגג. אבל דין ר"א איירי בכל גווני אפילו אחר שנודע וע"כ היינו כסברת תה"ד. שוב מיד מצאתי בזבחים דף ע"ד דמקשה על ר"א הרי שחוטין דכ"ע נדחין וכו'. והיינו ע"כ מההוא טעמא נמי דע"כ ר"א בהקריב אחר שנודע איירי דידע ההוא מן המימרא דלקמן וכנ"ל דאל"כ מנ"ל להקשות דילמא ר"א איירי בהקריב קודם שנודע שלא בא כלל לדחוי א"ו כנ"ל. עכ"פ מוכח כנ"ל. ועיין בכ"מ פרק ט"ו מהלכות תרומות ה"ב והפירוש בדברי הר"י קורקס שכתב דימותו הוי דומיא דהפילה ע"כ היינו משום דיודע ודאי דימותו ודעתי' עלוי' ע"ש ודוק. לדבריו מוכח איפכא דלא כתה"ד וצ"ע. ג"ז מימי חורפי. אח"כ מצאתי קצת הדברים בתשו' פ"מ חלק א' סי' ק"ה. ותימה שלא הרגיש בתה"ד:

בש"ך ס"ק מ"ב ע"ש ועיין תשובה הנ"ל הקשה על הש"ך מדאמר ר"א אם קרב וכו' וה"נ הא פירש ממקום הקביעות תחילה. והניח בתימה. ולדידי לק"מ דשם כיון דלקח בשוגג ובהעלם אחד קרב קודם שבא לדון עליו נמצא כשבאים לדון על הנותרים לא ע"ז צריכינן לדון ושפיר אמרינן דהי' האיסור. משא"כ כשנודע אחר הפרישה אף דנאסר מ"מ כבר עמד בפ"ע וכשנפל אח"כ לא מן התערובות נפל וכבר היינו אוסרים התערובות אף שנאסר הוא ולכן לא מהני הנפילה אח"כ ונשאר התערובות באיסורו. ג"ז מימי חורפי:

בש"ך ס"ק הנ"ל אפילו אחר שנודע התערובות. נ"ב עיין מ"ל פי"ט מהלכות אבות הטומאה וצ"ע כי בודאי לשון הותרו כולם אינו משמע כי אם בתר שכבר נאסרו.. וכן מוכח שם בזבחים דאל"כ לא מקשה מהמתני' דימותו כולם ע"ש וקל. וכן מוכח מתשובת הרא"ש שבש"ך ס"ק מ'

בס"ק מ"ו הטעם לכל אלו מפני שכבר נתבטל מן התורה ברוב הרשב"א. והרא"ש כתב הטעם משום ס"ס. ולולי דבריהם הי' נלענ"ד הטעם משום דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו כשיש בודאי שם איסור. משא"כ כשנפל אחד דשוב אפשר דהאיסור נפל ואין שם איסור שוב אף אם הוא שם אין נידון בקבוע ואזלינן בתר רובא ועל טעם הרא"ש עיין במ"י כלל מ"ג ס"ק כ"ג. ולטעמו הנ"ל ודאי אין להקיש ללמוד מזה לדבר שיל"מ ועיין ש"ך ס"ק נ"ז: בהג"ה ואפילו לאכלם וכו' אסור לאדם אחד. נ"ב בשו"ת פ"מ סי' ק"ה הקשה מדאמרינן אם קרב ראשו של אחד מהן יקרבו כל הראשים והוא על מזבח אחד. וכן הוא בפר"ח

סעיף ח. הט"ז סק"י כתב והרשב"א ס"ל כר"ת. במח"כ לא דק דאדרבה בדף קי"ט מסיק ומ"מ יש