בית מאיר יורה דעה סד

וקשה הא אפשר לאתויי מספק על תנאי דאם אשה ליהוי נדבה. וכ"ת נדרים ונדבות אין קרבין בי"ט הא יש לו תשלומין בחוה"מ. א"ו משמע כהרמב"ם דמספק בפשוט פטור מטעם ס"ד מן התורה לקולא. תו יש ראי' לפ"ר מנדה דף ג' מה סוטה ספק היא ועשאוה כודאי שאסורה לבעלה עד שתשתה. ומה ראי' היא זו אם כל האיסורים אסורים מספק דבר תורה א"ו כדעת הרמב"ם. וא"ל דהוא מפני שהיא בחזקה שלא זינתה הי' מהראוי להיות ספיקה מותר מן התורה דאכתי קשה דנימא שהכתוב הורה לעשותה ספק וכדכתבו תוס' סוטה דף כ"ה ע"ב סוף ד"ה ב"ה אבל מנ"ל דעשאוה כודאי. ותו יש ראי' שבת דף כ"ז דאמר אביי דמאי הוי ספק דדבריהם. ולמה דלא ס"ל רוב ע"ה מעשרין והוי ספק שקול למה הוא דדבריהם הא ד"ת אסור משום ספק טבל עד דמעשר. א"ו כדעת הרמב"ם. אך עיין בזה ר"ן [חסר איזו תיבות]

פר"ח ס"ק מ"ג בסופו כתב ומדברי הרמב"ם וכו' אע"ג דקיי"ל כרבה בהכנה דאורייתא עכ"ל וע"ש. האמת שלא ראיתי עד כה מאן דאית ליה טעמא דהכנה גבי ביצה ולא סביר ד"ת בי"ט אחר שבת ואולם בפי' משניות להרמב"ם מבואר דסובר דאינו אלא דרבנן דז"ל אחר שהקדים דין הכנה מסיים וכמו כן הכנה שהיא הכנה טבעית אסרוה גזירה דרבנן ובזה חולקין ב"ש ומתירין אותה. אבל אם ההכנה היא במלאכה מי"ט לשבת הרי היא אסורה לדברי הכל ע"ש עכ"ל. מזה מבואר דאף שפוסק בהלכות כרבה בביצה אינה אלא מדרבנן. והאמת שלשון הגמ' בשלמא לרבה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא צ"ע רב ליישב ונלע"ד שמפרש הסוגי' דאמרה ורבה לטעמי' כדפירש רש"י ז"ל דאית לי' מוקצה דאורייתא וכדפירש המור"ם לובלין דהא בהא תלי' דלולא דהזמנה בפה דהיינו הכנת מוקצה דאורייתא ונכלל בהקרא והכינו א"א לפרשו על הכנה דבידי שמים וסובר דהסוגי' דביצה אזלה לפי הס"ד דרבה בפסחים דמוקצה דאורייתא ושפיר הבשלמא לרבה ועיין פ"ח א"ח סי' תצ"ז שמיישב נמי שיטת הפוסקים על דרך זה] משא"כ למה דמסיק בע"כ רבה בעצמו בפסחים דמוקצה דרבנן (וכמו שהקשה הר"ן על רש"י בביצה והתוס' בעירובין] אף דחזינן דרב דס"ל נולדה בזה אסור בזה בי"ט ושבת הסמוכים על כרחינו אינם סוברים טעמא דרבה בהכנה כ"א מדרבנן דומיא דהמוקצה דהוי נמי דרבנן אבל הכנה דמלאכה זה הוי דאורייתא שמזה איירי הקרא ולא בהכנה טבעית דהוא הכנה שבידי שמים. וא"כ אין ראיית הפר"ח מדברי הרמב"ם מוכרח

פר"ח ס"ק מ"ו בא"ד מסיק לשיטת הר"י וכתב אמנם וכו' מדברי כולם נלמד דאי ספיקא קמא לא מתסר כי אם מדרבנן גרידא וכו'. והרבה להקשות עליהם מתירוץ רב אשי אליבא דכולהו אמוראים וע"ש שדחה אותם מהלכה. וא"י מה ראה על ככה. חדא דאפילו לשיטתו שסובר הר"י פי' הברייתא דנתערבה אספיקא קאי אף לתירוץ רב אשי מ"מ י"ל דודאי אם הספק קמא לא מיתסר ד"ת שפיר הוי ס"ס גמור אף להר"י וגבי ביצה למסקנת רב אשי אליבא דכולהו אמוראי הטעם דלגבי דשיל"מ לא מהני שום ס"ס כדכתב בעצמו ס"ק מ"ג בשם רבינו שמחה לשיטת ר"ת. אך בזה כבר כתב דלא אזיל להרשב' ור"ן]. ותו י"ל דסברו טעמא דהר"י שהוכיח לפרש הברייתא כפירושו היינו דוקא לאוקימתא דסיפא אתאן לספק טריפה ועלה קאמר בשלמא למ"ד את שדרכו וקשה לו רישא דדינא וספיקה אסורה דאיירי בספק טריפה ל"ל. אטו עד כה לא ידעינן דספק דאורייתא לחומרא והכריח לאוקימתא זו נתערבה על הספק קאי ולאשמעינן זה אתיא דלא משתריא אף מטעם ס"ס אבל למסקנת רב אשי אפשר דמודה לפי' ר"ת. אך האמת דלא משמע הכי מהפוסקים המעתיקים דברי הר"י ז"ל וק"ל

הש"ך דיני ס"ס סעיף י"ח מביא בשם או"ה בלשון זה גבינות של ישראל שהיו בבית נכרי וספק אם נחלפו בגבינות נכרי השיב מוה' שמואל שאסורים כולם מאחר שאין איסור עתה משום גלוי לבד אלא ודאי איסור יש בהם לכן יש להחמיר בספק חליפתן ואפילו וכו'. עיין היטב בדבריו שהוציא הש"ך מזה ב' כללים חדא שספק שגזרו חכמים עליו מחמת חשש איסור תורה אין אומרים בו ס"ד לקולא כי ע"פ גזירת חכמים עשו הספק ראשון כודאי איסור תורה. וגם לא דנינן בו ס"ס והכל מטעם הנ"ל. משא"כ בדבר שעיקר איסורו מדבריהם אף בספק אחד אם זה הוא נמי שרי ע"פ ס"ד לקולא. והאמת שראשית הדברים שהוצרך בנדון האו"ה לשאלה ותשובת מוה' שמואל. אני תמה הא גמרא ערוכה היא במס' ע"ז אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד וחמפ"ג מותר בחותם אחד. ונשמע מיני' דמה חבי"ת בחותם א' אסור בדיעבד אף חמפ"ג בלא חותם כלל אף בדיעבד אסור. והכי מבואר בטור וב"י סימן קי"ח ובש"ע שם. דז"ל ופת וגבינה וכל שאיסורו מד"ס שהפקידו ביד נכרי מותר בחותם א'. מבואר הא בלא חותם אף דיעבד אסור ולא די גבינה אלא אפילו פת שודאי עיקר איסורו אך מדבריהם מ"מ אסור ע"י ספק אם נתחלף. וע"כ לומר או כדכתב המרדכי שמביא הש"ך סוף דיני ס"ס שזה ג"כ יוצא מן הכלל שאמרו ס"ד לקולא כדאשכחן בכמה דברים שמביא שם. או דכמו שלא הלכו בשל עכו"ם בתר נתינות טעם כדי שלא יפרוצו כדכתבו ראשונים. כן נמי לא אזלו בזה בתר ס"ד לקולא. או כיון דחשש חילוף אינו אסור בחששא דלהרויח עשה כמבואר בש"ע סי' קי"ח נראה להחכמים בחשש זה להחמיר מפני שקרוב לודאי הוא שכדי להרויח החליף דסתמא גנב הוא וא"כ אף אי נימא דתשו' מוה' שמואל היתה כדי לבאר ולתרץ דברי רב שאסר גבינות בבית נכרי בלא חותם אף לפי טעם איסור גבינות מחשש שהועמדו בעור קיבת נבילה ודלא נימא רב דאסר סבר הטעם משום גלוי שהוא ספק סכנה דחמור וא"כ לדידן דחשש גלוי רחוק יש להקל וכמבואר בתשובת מוה' י"ט שבב"י ס"ס קי"ח לזה כתב דאף לטעם העמדה בעור וכו' נמי אזיל דינו שפיר ע"פ סברותיו שהמציא והוציא מזה כללים תמה אני מה יענה לטעם איסור פת ודכותי' שודאי עיקר איסורו אינו אלא מדבריהם ומוכרח כנ"ל וא"כ פשיטא דאין להוציא מזה שום כלל חדש עד דנימא אם גבינה של נכרי נתערב שלא יהא ניתר ע"פ ס"ס דודאי י"ל כיון דאף אם הועמד בעור קיבת נבילה אין איסורו אלא דרבנן דד"ת בטל אף דבר המעמיד כמבואר בפר"ח ריש סי' קי"ח עדיף בזה מדבר שאיסורו מדבריהם ולא ע"י ספק אלא בודאי ואפשר למיתדן בי' ס"ס ואינו נאסר ע"פ ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות. ואף על הפר"ח יש לתמוה שמסיק על דברי האו"ה בסוף ס"ק י"ד דגבינות אין דבריו עיקר להלכה שהם נמי חשובים א"ד שאין לו עיקר מן התורה וא"כ דינה כביצת נבילה ומשמע דקאי על עובדא דאו"ה דהיינו בגבינות שהיו בבית נכרי. וזה נמי תימה כנ"ל שזה מבואר בגמרא לאיסור אלא בהפר"ח אפשר לידחוק דלא איירי באופן אלא כשהיו בבית ישראל גבינות כשירות וגבינות נכרי ונולד לו ספק אם נתחלפו באולי ממילא של נכרי בכשר ומסיק שבזה שפיר הוי ס"ד ולקולא והוא נכון. וא"ל דילמא אף האו"ה איירי על דרך זה שהיו בבית הנכרי ולא הי' לו ספק אם החליפם בכונה כדי להרויח שידע שהם טובים כדידי' אלא שנולד לו ספק אם נתחלפו ממילא. שבהדיא מסיים בהאו"ה גופי' וכל הא דלעיל היינו כשהי' הנכרי מרויח בחליפן. לכן א"י ליישבו. שוב ראיתי שכל דברי האו"ה בנוים ומוכרחים אך מן השאלה שניה דשם דהיינו בהניחו בבית נכרי גבינות מסומנים ושכחו אף החותם, ואף זה פסק המשיב לאיסור. ואנן קיי"ל בזה לקולא בסי' קי"ח סעיף י"ג. וא"כ כל כלל זה לענ"ד צ"ע

הש"ך בדיני ס"ס סעיף כ"א כתב ונראה וכו' וכן מוכח להדיא בתשו' רשב"א וכו' הוכחה זו איני מכיר דהרשב' איירי כשבאנו לדון על הג' חתיכות דודאי האיסור מוחזק שם משא"כ בדינו שאח"כ נאבד ואין לדון רק על חדא חתיכה אם הוא כשר או איסור דרבנן מנ"ל דמשום שהי' פעם מוחזק איסור הוי לי' השתא נמי מוחזק איסור. אלא דהי' לו להביא הראי' ממה דמבואר בכריתות דלמ"ד דבעינן לאשם תלוי ב' חתיכות כי היכי דליהוי חשוב איקבע איסורא אפילו בא נכרי