בית מאיר יורה דעה סב

יש להתפלא על תשובתו סי' ק"ל לדחות השואל שמחלק בחילוק זה ממש והרגיש נמי בו המבוא שערים וכתב לעיין שם ואולי מפני מה שמסיים וכ"ש חד בחד בזה לא מסתבר לו לחלק בהידיעה וזה נמי צ"ע. ויותר הי' לדחות אף בג' תאומים זכרים על פי תירוץ התה"ב על קושייתו המובא בהפר"ח ס"ק י"ג בכללי ס"ס דכיון דכולן בס' אחד הן ואין כאן ודאי כשירה ליכא למתלי בחדא טפי מאידך. אלא שבאמת סברת תי' זה קשה ההבנה] וע"כ לידחוק דוקא הכא שנולד הטריפות מחיים דהתרנגולת נמצא שעות טריפתן מבורר באין ספק. ואך הספק בהביצה אם שעה זו כבר הי' נגמר להכי נחשב ס"ס דב' גופים דספק הטריפה בהתרנגולת והשני בהביצה. משא"כ שם איפכא שעת החליבה ידוע ואך הספק בהפרה אם שעה זו כבר הי' בה הספק סירכא שפיר הוי ב' הספיקות בגוף אחד משא"כ לטעם הרמ"א לענ"ד אין שייכות לדין זה שהרי עכ"פ בביצה זה שני ספיקות אם יש כאן שום איסור. וזה לענ"ד כונת הרמ"א שהוסיף על לשון הש"ע דאיכא קצת למשמע מיני' הקפידה דצריך להיות ב' הספיקות בגוף א' וכתב וי"א הטעם וכו' להורות שזה טעם העיקר ולהכי משמיט נמי כל עיקר דין זה דאו"ה משום דלא ס"ל כלל. (ומה שהפר"ח מסייע לסברא זו באות י' מהרא"מ מהקושיא דטומטום לדבריו היא קושיא עצומה לשיטת ר"ת ודעמי' שדן ס"ס אפילו דגוף ודתערובות. אמנם עיין בב"י א"ח סי' תרפ"ט לפ"ר לדבריו שם מעיקרא לק"מ. אלא שצ"ע בגוף הספר אם ראייתו משופר או במגילה. ומלבד זה למה שמביא הפר"ח בשם הרא"מ אות ד' דלא מקילינן ע"י ס"ס לכתחילה אפשר לדחות דמה דתנן אינו מוציא היינו מפני שבקל יוכל לשמוע תו מזכר ודאי מחשיב לכתחילה. (ואף י"ל שדומה לדשיל"מ) ואינו יוצא ע"י טומטום. והכי מסיק הרא"מ עצמו שם ואף שהאמת דבריו נאמרים על מגילה. מ"מ קושייתו מכח ס"ס שייכא אף לגבי שופר] אלא שמשיג עליו וכתב ולא נהירא דהא בכל דוכתא מקילין בחד ספק בדרבנן או בתרי ספיקי בדאורייתא ואף לכתחילה. מי יתן ואדע מי המה הדוכתי טובא. ואי משום מה שמביא תשו' הרשב"א שכתב בלשון ואפשר הא מ"מ מסיים אלא דעשו הרחקה יתירה באיסורי עכו"ם. ומזה כתבתי בתשובתי להרב הגדול ידיד נפשי אבד"ק פ"ל דאין דעתי מסכמת לדון ולהתיר קידושי ספק ע"י ס"ס שלא במ"ע מדאפשר בגט) והש"ך האריך בביאור דיני האו"ה ובאמת לא ירדתי לסוף דעתו ואף בפי' הפר"ח הנראה פשוט אין מקום אתי לפרש הטעם בתרנגולת ודאי טריפה ואחד ודאי כשר ונמצא ביצה ובו ספק אם הי' נגמר בקליפתו בשעה שנטרף הטריפה ונמצא בה ביצה באים ב' הספיקות בפעם אחד אם הוא מן הכשר או מן הטריפה ואת"ל מן הטריפה שמא הי' נגמר בקליפתו. ולדעתי זה דחק להש"ך לכתוב מה שכתב. והאמת שלמשמעות טעם התה"ב דהכל תלוי במה שכבר אסרת לא שייך שוב לדון עליו באת"ל. לפ"ר י"ל אף בדין הראשון הנ"ל אין מקום לס"ס. אבל אין מוכרח די"ל דלא שייך הטעם דכבר אסרת אלא היכא שהספק השני הוא ע"י תערובות דאפשר אוכל מה שכבר נאסר משא"כ בזה שלא דנינן כלל על התרנגולת שאסרנו אלא על הביצה שמא מכחו והוי כמו תרנגולת ספק טריפה ותרנגולת ודאי כשר ונמצא ביצה ביניהם. ועיין במ"י כלל ס"ג ס"ק כ"ד ובתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' ק"ט ובספרי ב"מ סי' ג' סעיף ה'. ואף המ"י טרח ליישב דיני דאו"ה הללו. ולענ"ד לא פעל מאומה והמה צ"ע. אמנם בב"י סי' פ"ו מבואר דין זה נמי לאיסור ולא חישב לספק שני שמא הי' נגמר בקליפתו. אבל אפשר טעמו פשוט הואיל והחכמים עשו לכל ביצת טריפה איסור מטעם לא פלוג כדאיתא שם בב"י שוב לא אפשר לצרף ספק זה לס"ס ודוק

ודע דלטעם הרמ"א בדין זה והוא בד"מ סי' נ"ז בשם או"ה לענ"ד צודק האו"ה במה שפסק ספק טריפה שנתערב התערובות שני מותר לאוכלו כולו כאחד. והפר"ח ס"ק מ"ב כתב שאין טעם לדינו דמ"ש תערובות ראשון לאכול חד חד ומ"ש תערובות שני כולו כאחד אחרי שפוסק כהר"י ולטעם זה לק"מ שדוקא תערובות ראשון דבספק שני ליכא למימר אין כאן דהא ודאי יש הספק טריפה ביניהם להכי לא דנינן בס"ס להר"י משא"כ בתערובות השני הא יש ב' ספיקות אם יש כאן שום איסור חדא דילמא מעיקרא לא טריפה הי' ואת"ל הי' שמא מה דנפל בהתערובות השני לא הי' הספק טריפה ולהכי שרי אף כולו כאחד. קושיא זו שוב מצאתי במחודשים דמ"י] ובאמת מה דנקטו כל הפוסקים ס"ס שע"י ב' תערובות ע"י שתמיד בכל אחד שאוכל הוא ס"ס צ"ע דמ"ש ממה שתירצו תוס' פ"ק דב"ק ומובא בכללי ס"ס דפר"ח אות ג' בלשון זה וי"ל דלא מצי למישרי בס"ס דהוי תרי קולי דסתרן אהדדי וכו' ע"ש. והרי שם מה שיבעל ביום ט"ו שפיר הי' ע"י ס"ס דשמא ביום הראשון וזכר. ולכשיבא ביום מ"א יאמר באמת מה שבעלתי ביום ט"ו הי' הספק איסור ועכשיו הוא ס"ס דשמא נקיבה ושמא ביום שני ומ"מ הא לא הוי ממ"נ ודאי איסור דהא יוכל להיות שתיהן דהיתר דאפשר דהי' נקיבה וביום הראשון אלא דממ"נ חדא ביאה דספק אחד הי'. וכן בתערובות שני כשאוכל חד חד עד גמירא הרי ממ"נ אחד בספק אחד אכל ומ"ש. ובע"כ לומר דשאני בזה שסמכו על מה שמד"ת נתבטל. ולענ"ד אפשר זה גופא טעם הרמב"ם שמצריך ג' תערובות כי היכי דליהוי בתערובות הג' ב' ספיקות אם יש כאן שום איסור ובאמת התערובות ג' שרי לאכול כאחת. אבל לאכול תערובות ב' חד חד לא נחשב אליבי' כלל ס"ס מטעם הנ"ל דממ"נ. ובזה נ"ל דיש ליישב הצ"ע דהש"ך ס"ק ס"א דלק"מ דאף דש"ע פוסק כדעת הרמב"ם דתערובות ב' אסור אפילו חד חד היינו משום דלא חשיב לי' ס"ס ע"י הממ"נ כנ"ל משא"כ בשני ספיקות בגוף אחד דומיא דפ"פ הא ודאי מודו דשרי וא"כ שפיר משמיענו דספק אחד בגוף ואחד בתערובות לא הוי ס"ס אף להרמב"ם. והגם דלהכי להרמב"ם אף בספק טריפה התערובות שני נמי אסור לאוכלו כולו כאחד מה דשרי אליבי' בשלשה תערובות השלישי לאוכלו כאחד. ודוק כי זה ברור] ומיושב בזה מה שהוכיחו התוס' בביצה ובזבחים ד' ע"ב, דל"ג ואחרות באחרות דאל"כ הו"ל לאתויי ראי' לשמואל מהנהו משניות. די"ל אחרות באחרות לא נחשב כלל ס"ס כנ"ל ושמואל הא פירש בהדיא שספיקה וס"ס אסורה עד סוף העולם דמשמע ברור אפילו עד עשרה תערובות ומוכרח לאשכח תנאי דהיינו ר' יהודה דנראה מתשובת בר פלוגתי' דשמע מר"י דאף תערובות שלישי אוסר דהוא ס"ס גמור בשני פעמים שמא אין כאן שום איסור וק"ל

בכללי ס"ס דפר"ח אות י' משיג על הש"ך וכתב דתערובות חד בחד אפילו בספק טריפה לא נחשב כלל ספק וכו' וכתירוץ ב' דהרשב"א וכו' דכך הוא הדין בכל תערובות חד בחד שחוזר ההיתר כאיסור שנתערב עמו לפי שאין כאן שום תערובות ולא שום ספק בכל חד וחד מינייהו וכו' ומיהו באיסור דרבנן אף שיש לו עיקר וכו' מ"מ לא נהפך כתערובות לגמרי דהא תנן בספ"ז דתרומות וכו' וכדלקמן בכלל ט"ו ע"ש. ולענ"ד איני רואה בזה השגה דהא ע"כ מ"ש הרשב"א בלשון זה וי"ל עוד דכל שנפל כאן איסור בודאי וליכא רוב היתר הרי אנו רואין כל אחד מאלו כגופו של איסור. ר"ל אף ר"ת מודה בזה דמחמרינן מדרבנן שלא לצרפו לס"ס ורואין כל אחד מאלו כגופו של איסור מפני החומר שמביא על כל אחד אשם תלוי משא"כ בספק דרוסה אף שספיקו מן התורה לחומרא כדבארתי לעיל מפני שיש נגד החזקה שלא נדרס או נטרף החזקה איסור דמחיים. מ"מ אינו בספק איסור השייך לאשם כמו על אשה ספק מגורשת שהיא בחזקת איסור גמור. דאילו כמשמעות הפר"ח דמן התורה ההיתר חזר לאיסור למה האוכל באשם ליהוי בחטאת א"ו דמן התורה ספק גמור הוא ואך מדרבנן הוא דמחמרינן. ומאן לימא לן דספק טריפה שנתערב חד בחד דנמי חומרא זו לו הא לא מחייב על ספק כזה אשם תלוי. ותדע הרי הוכיח ממשנה דתרומות דבדרבנן לא אמרינן דההיתר נהפך לאיסור וקשה הרי ממשנה זו נפק הדין שבסי' קי"א סעיף