בית מאיר יורה דעה סא

נבילה וכיון דאלים כ"כ אף מחזקינן מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה. משא"כ באיסור א"א כיון דלולא הספק בודאי ניתר וכנ"ל. והתוס' או דאזלו לשיטתם במס' ביצה דף כ"ה דבהמה בחייה בחזקת איסור שאינו זבוח דלא הוי מאיסור לאיסור ולהכי לא הוקשה להם אלא מספק דרוסה. וא"נ דסברו כתירוץ הרשב"א שם דלפי תירוצו לקושי' הנ"ל נמי שפיר מדמו ספק דרוסה דמחיים לספק גירושי צרה עיין ודוק

עכ"פ נשמע לפי טעם הרא"ה והסמ"ג ובעה"ת וללשון השע"ד סי' מ"ה שמסיים נמי בטעם הר"י בלשון הזה ואין קרוי ס"ס כיון שהספק ראשון הוי ספיקא דאורייתא וע"כ ר"ל דדינו מן התורה לחומרא דאל"ה מה יחוסו שהוא ספק תורה ופשיטא דאילו ספק דרבנן בלא התערובות שרי. נלמד מדבריהם שס"ל דכל שנולד הריעותא מחיים אין לילך בתר חזקת היתר מן הספק דאתיליד בה אלא לכל הפחות גם בתר חזקת האיסור דמחיים והוא מן התורה לחומרא. (ומלשון הבעה"ת והרא"ה והשואל שבתה"ד משמע שאף שייכות אשם איתא בגווי' כחזקת איסור ממש וזה צ"ע) והיינו שיטת הרמ"א בסי' נ'. וכן הח"ר חולין דף נ"ה ד"ה ת"ש חרותה שם מבוארת דעתו כחילוק הרמ"א שבמה שנעשה מחיים אפילו איכא למתלי בי' יש לאסור מספק והניח בצ"ע. וכן הש"ג באלפס דפוס אמשטרדם דף רסט ע"ב תפס חילוק זה לענין בדיקה. (וצ"ע אם יש לסמוך עליו בזה) ודלא כפר"ח בסי' כ"ט שמשיג על הרמ"א כי נהי דמתוס' יפה השיג המ"ל דמשמע איפכא מ"מ הרי כל הפוסקים הנ"ל ס"ל כותי'. ויפה הכריע הש"ך סי' נ' דיש להחמיר כהרמ"א. [אך אפשר נמי לומר דפוסקים הנ"ל איירו בספק טריפה הדומה לספק דרוסה ומטעם התוס' הואיל ושכיחי יותר הוי טריפה וסברי דספק דרוסה מההוא טעמא הוא ד"ת להחמיר ולעולם י"ל דאזלו נמי בשיטת התוס' ממש וכמסקנת הפר"ח דאין חילוק בין נולד מחיים לספק אחר שחיטה. וקצת נראה הכי כי מה שדחקתי לפרש הרמב"ן באמת דחוק ויותר סובל נמי לגוף תירוץ הרשב"א אלא שכתב עליו שאין לשונו מרווח. וא"כ ראיית התוס' נראית ברורה וע"כ לידחוק בדעת הפוסקים כנ"ל וצ"ע]. גם נשמע לטעם זה דספק טריפה אם נעשה לאחר שחיטה או מחיים שנתערב אף להר"י שרי דהא הספק ראשון נמי מן התורה שרי מטעם נשחטה הותרה וכנ"ל בשם הפר"ח. ואולם לטעם התה"ב הנ"ל אף כי מלשונו בחידושיו חולין דף נ"ג סוף ד"ה כי פליגי כתב נמי בלשון זה ואם לא הי' אותה ספק דרוסה אלא אחת כגון שנכנס ארי בדיר שאין שם אלא בהמה אחת והוא שותק ואיהו מקרקר בזו כיון שהיא ספיקא דאורייתא עד שתבדק קרוב הדבר שאם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות עד שיבדקו שהרי כבר אסרת לזו עד שתבדק ומדאורייתא דמשמע נמי שמקפיד להיות הספק ראשון מן התורה לחומרא. ע"כ במשמרת הבית חזר בו שהרי להכי נתיר מטעם הרא"ה כדי לפרש וספיקא אסורה אפילו בספק ביצה שנולד בי"ט שלא אחר שבת דאף עיקר איסורו אינו אלא מדרבנן. ומ"מ כתב שאין לדון בס"ס שע"י תערובות מטעם שהרי כבר אסרת ומכ"ש בספק תורה שאסור מדרבנן לשיטת רבינו יונה ודעמי' דנמי אסור אף כי נתערב והוא דבר חשוב והנה כל מה שהזכרתי מדברי כולם כנ"ל היינו לשיטת הפר"ח בהתחלת כללי ס"ס סי' זה שהניח מונח מוחלט דכל מחלוקת הראשונים אם ספק תורה ד"ת להחמיר היינו דוקא במקום דלא אתחזיק לא לאיסור ולא להיתר דאילו במקום חזקה ודאי דמן התורה אזלינן בתרא ולא נשאר מקום להחמיר רק מדרבנן. ובאמת נראין דבריו נכונים וברורים בטעמן. אבל תמהני על התה"ב דף קי"ב ע"ב שכתב לגבי נפילת איסור לתוך קדירה של היתר בספק בלשון זה ומ"מ למי שסובר דאפילו למעלה מכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכו' ועד שנדע שיש בו ששים אסור מספק דכל ספק בשל תורה לחומרא ד"ת וכמו שנתבאר בשער הראשון ור"ל ששם מסיק דלא כהרמב"ם. והרי הקדירות היתר יש להם חזקה להיתר ומ"מ כתב שספיקו מן התורה לחומרא וצ"ע. ועיין תוס' יבמות דף פ"ב ד"ה שתי קופות. ואולי הרשב"א לא כתוס' בזה וחושב לי' אף ענין זה איתרע החזקה הואיל שבודאי עכ"פ נפילת איסור הי' במקום זה. ועיין נמי בתוס' דף כ"ג ד"ה תרווייהו ותוס' ביבמות לא כתבו אלא שהברייתא יותר משמע להר"י אבל לאמת סובר רשב"ם דאף במתני' פליג ר"ל ודוק] אף הרמב"ם סוף הלכות כלאים הלכה כ"ז במ"ש וכבר ביארנו וכו' והרי שם הבגד הוחזק באיסור חוט שנאבד בו. ג"כ צ"ע לשיטת הפר"ח

דרך ג' מביא בשם הרא"ה דכל ס"ס בגופו וכו'. וכתב הפר"ח נמצינו למדים וכו' והשנית להרשב"א שסבור דבעינן שיהיו ב' הספיקות שוין ודומין וכו' (וכבר כתבתי שלשון זה לא נזכר בתה"ב אלא כדפירשתי והוא עיקר). שוב כתב הסברא שלישית להרא"ה שסבור כשיטת הרשב"א שהזכרתי אלא שהוא מקיל טפי. [וכבר כתבתי שלענ"ד הסברא שלישית דהרא"ה הוא נוטה יותר להיות חדא עם שיטת הבעה"ת והסמ"ג] והנה נהי דהאמת דמקיל בחד צד מן התה"ב באיסור ספק דגוף דרבנן מ"מ לענ"ד לא קרב זה אל זה ומחמיר נמי טפי מיני' דאלו לשיטת הרשב"א לטעמו לא דנינן בס"ס דוקא היכא שספק אחד עכ"פ במציאות קודם להשני דאז שייך והא כבר אסרת אבל כי נולד הספק דבגוף כשכבר הוא בתוך התערובות שפיר יש לדון ס"ס ואפילו אחד דגוף ואחד דתערובות דהא לא שייך והא כבר אסרת. וכן מוכח ממה דמקשה בחידושיו ובתה"ב הביאו הפר"ח בכללי ס"ס אות י"ג בספק דרוסה וע"ש. וכתב עליו הפר"ח ומיהו לשיטת ר"י דחד ספק דגוף וחד דתערובות לא מקרי ס"ס ל"צ לתירוצו דהא הכא בכה"ג הוא דהוי. וזה אינו אלא לדרך ג' דהרא"ה אבל הרשב"א לשיטתי' יפה הקשה כיון שהספק דגוף נולד תוך התערובות לא שייך והא כבר אסרת. ותדע שהרי בחידושיו שם בתר הכי מביא פסק הר"י בעינו כמו שהעתקתיו לעיל א"ו מה"ש אינו משגיח כלל בגוף וענין אחד אלא אם לכל הפחות יש במציאות שבגופו קודם להשני. ולענ"ד הנ"ל אף בידיעה תלי' מילתא וזה הוא החילוק האמיתי בין שיטת הרא"ה להתה"ב. והנה הטור שמסיים בטעם דין הר"י שכיון שהספק הראשון הי' בגופו אין להתירו מטעם ס"ס משמע קצת שתופס טעם ג' דהרא"ה. ולענ"ד הוא ממש נמי טעם הסמ"ג ובעל התרומות והב"י ז"ל העתיק עליו לשון התה"ב כאלו הם אחדים. ולענ"ד לא משמע הכי. ובהש"ע העתיק לשון הטור בעינו. והרמ"א כתב וי"א הטעם וכו' והוא בד"מ סי' נ"ז בשם או"ה ושם מביאו. ולענ"ד לאחר הדקדוק כנ"ל הוא נמי ממש טעם הסמ"ג ובעה"ת ע"פ מה שבארתי אותו כנ"ל. וגם שיטת הרא"ה המחוורת נמי לההוא טעמי' גופי' הוא. אבל מה אעשה שהאחרונים שלפני כולם הבינו דברי הרא"ה כפשוטו שגזה"כ הוא בס"ס שצריך להיות מענין אחד ובגוף אחד. והאמת שכן משמעות פירוש רבינו ברוך שבהגהות ש"ד סי' מ"ה אבל הוא כהלכתא בלא טעמא. וא"כ יוכל להיות שאף הטור וש"ע להכי כיונו. וכתב עליהם הרמ"א טעמו. ולענ"ד ידוע כי דין ביצה שהטילה תרנגולת ספק טריפה ויש תו ספק בהביצה אם הי' בקליפתה בשעת שהטילה שמביא הש"ך אות ב' בשם או"ה לאיסור לטעם הרמ"א עצמו. לענ"ד אין מובן כלל שהרי בביצה זה ב' הספיקות דבוקים בו אם יש כאן שום איסור. ואין מקום לדין זה אלא לפי הבנת טעם הרא"ה ע"פ פשוטו שהוא גזה"כ שצריכים להיות בגופו ומגוף אחד דוקא וכדמעתיק הש"ך לשון האו"ה דגבי ביצה עצמה השני ספיקות משני גופים. ומ"ש תו וגם אין הב' ספיקות מענין אחד לא הבנתי כל עיקר. דאטו ב' ספיקות דפ"פ הם מענין אחד יותר. אמנם אף החק דב' גופים נמי צריך ביאור דהא קשה ומ"ש מגבינות הנעשו מפרה שנמצאת טריפה ע"י סירכא שמתירין התוס' מטעם ס"ס והוא בש"ע סי' פ"א. (וכבר הקשה קושיא זו התה"ד בהגהות ש"ד סי' פ"ד על הטעם הפשוט מדספק ראשון ד"ת. ותירץ מפני שלא נודע עד דאתיליד הספק השני. וכבר העיד המבוא שערים שם שהוא הוא המ"כ שבב"י סי' נ"ז ובאמת: