בית מאיר יורה דעה ס

בספק ושוב אתיליד בה ספק דמיתת הבעל ודוחק דזה נמי חשיב לי' ב' גופים וב' ענינים דא"כ לאיזה צורך דחק דבפ"פ וכן בשלי' דחק במשמרת הבית מדא"א לבא אלא בשתי הספיקות ביחד ות"ל שהם בגוף וענין א'. א"ו לענ"ד הרשב"א אינו מחלק כלל בסברא זו דגוף וענין אחד. אך בזה הוא דמחלק במה דשייך והא כבר אסרתי. ומה שאינו מזיק זה בשני תערובות היינו משום דאף על התערובות הראשון לא הוחלט כלל הכל באיסור אלא מפני החשש שמא יפגע באיסור. ותדע שהרי אילו פירש שלא בפנינו הא שרי. ואפילו לשיטת הר"י אינו אסור אלא מטעם גזירה דיקח מן הקבוע ולהכי לא שייך לדון והא כבר אסרתי. ובהכי ניחא לי מ"ש התה"ב דף קי"ו ואני תמה באותה שמועה שבפרק התערובות דמהתם משמע דוקא בשנפל האיסור לרוב וכו' וקשה כי ליכא רובא נמי הא איכא בכל חד וחד שבתערובות שני ס"ס ושמא לא אמרו ס"ס להקל אלא ע"י ב' תערובות. וכתב הפר"ח ס"ק מ"ו בלשון זה הנה בתירוץ הראשון כתב דתערובות חד בחד לא מקרי ספק הבא מחמת תערובות להתיר התערובות שני דתערובות לא מקרי אא"כ בטל ברובא אבל חד בחד מקרי ספק הבא בגוף איסור ואין כאן ב' ספיקות הבאות מכח ב' תערובות אלא חד ספק בגוף וחד בתערובות דלא מקרי ספק לדעת הר"י עכ"ל. ומי יתן ואדע הטעם דחד בחד לתירוץ זה דאכתי לא המציא דע"י התערובות כל חד וחד נחשוב כודאי איסור מדוע לא יחשב חד בחד שני ספיקות דתערובות אלא א' בגוף. ואי משום דמספקינן אם הוא גוף האיסור זה הספק נמי הוא בתערובות דרוב שבכל חדא מספקינן אם לא הוא גוף האיסור ובשלמא לשיטת הסמ"ג והרא"ה דמעליותא דשני תערובות הוא מפני שהספק ראשון אך מדרבנן שפיר דחד בחד הספק ראשון דאורייתא אבל להתה"ב דלא תלה טעמו בהכי ודאי צ"ע. אבל להנ"ל ניחא דבחד בחד כיון דלא שייך גבי' לומר כל דפריש מרובא הוחלטו שניהם באיסור ושייך אף לגבייהו לומר והא כבר אסרתי. וא"כ בודאי מסתבר דה"ה בשני ספיקות בגוף והם במציאות שלא לבא בפעם אחד דמהראוי נמי לדון איך אתה אומר ואת"ל והא כבר אסרת. ולהכי מוכרח לומר דבפ"פ ושלי' משום דא"א בשום אופן לבא אלא בפעם אחד וא"כ ודאי צודק המ"י דהטעם בפסחים ובע"ז ע"כ משום דאיירי דהידיעה היתה בפעם אחד אינו מזיק מציאות הענין זה קודם לזה ובפ"פ מקשה בהחלט ס"ס הוא משום דא"א באופן אחר. וממילא לפ"ז דה"ה אף ספק אחד בגוף ואחד בתערובות נמי כל שהיתה הידיעה בפעם אחד דשרי וכדעת המ"כ שבב"י סי' נ"ז והוא התה"ד גופי' כמו שהעיד בשמו המבוא שערים בסי' פ"ד. וכן הסכמת המ"ב ומ"י וכן עיקר לענ"ד בדעת הרשב"א ודאי

תו מביא שיטה, ב' בשם הרא"ה דלא אמרינן ס"ס שרי בדאורייתא אלא היכא דבספק ראשון שרי מדאורייתא אלא מדרבנן אסור כגון הא דתערובות הלכך הוי לי' ספק שני ספיקא דרבנן. אבל וכו' ומסיים על שיטה זו וכ"כ הרב בספר התרומה ולשון ספר התרומה מובא בתשובת מהר"י בן לב ספר ג' סי' ק"ג וע"ש שמסיים הבעה"ת או ס"ס שהכל בגוף הדבר בלא תערובות נמי מותר. ולשון בעה"ת הוא גופי' לשון הסמ"ג שבב"י סי' נ"ז. והברור דלדידהו לק"מ מפ"פ שהרי מסקו דס"ס שהכל בגוף בלא תערובות נמי שרי ואילו הרא"ה לשיטתי' הוכרח לשנויי דשם נמי ד"ת יש לאוקמא בחזקת היתר. (ובאמת היא קושי' התוס' שם דבלא ס"ס נמי שרי' והמה"ב השיב בתירוץ התוס' ויתר דבריו צ"ע). ושוב דחק בתירוץ א"נ ע"ש הרי עכ"פ אין הרא"ה ובעה"ת חד. ובאמת צ"ע מה טעמייהו דהסמ"ג ובעה"ת שהחליטו אי ס"ס שהכל בגוף הדבר בלא תערובות נמי מותר. אחרי שתלו טעם איסור ספק א' בגוף והשני בתערובות במה שהספק ראשון ד"ת אסור ומ"ש כשהם בגוף הדבר. ובע"כ לומר לפ"ר כדעת השואל שבתה"ד סי' קכ"ט דז"ל וכ"ת הא הר"י ל"ל ס"ס היכא דספק ראשון דאורייתא בפ"ק דביצה ובסמ"ק ובסמ"ג ובא"ז ובהג"ה ובש"ד הא ליתא דדוקא דספק ראשון עומד פעם אחת בפני עצמו דאילו הי' בודאי כרת הוי ספיקו אשם תלוי ולהכי לא מועיל מה שנתערב אח"כ דומיא דביצה והכי לשון סמ"ג וכן אבל כה"ג דמעולם לא נתברר חד ספק זולת השני איכא ס"ס ובאשר"י פרק ג"ה איכא דידיעות גורמת הדבר בין להיתר בין לאיסור וכו' עכ"ל אך א"כ לא הוי להו למסתם או ס"ס שהכל בגוף הדבר בלא תערובות נמי מותר אחרי שכבר נתברר דאף בס"ס דבגוף יש במציאות שלא בפעם אחד והי' להם לחלק לכל הפחות או בהמציאות או בהידיעות. וכנראה דהם גופייהו מחלקים בחילוק הרא"ה שמביא הפר"ח בשמו בדרך הג' בלשון זה ולישנא אחרינא אליבא דהר"י דכל ס"ס בגופו של איסור מותר וכל ס"ס בתערובות כגון שני תערובות מותר אבל חד ספק בגופו כיון דמתסרו מדאורייתא לא משתרי בספק שני דתערובות ור"ל דדוקא ס"ס בגוף אף בזא"ז ואפילו הספק ראשון מן התורה מ"מ כשנתחדש בגוף זה תו ספק משתרי כיון דהשני ספיקות דבוקים בו וי"ל בשעה שאכלו ב' ספיקות אם יש כאן שום איסור,. וה"ה ב' ספיקות דתערובות של רוב כיון דעכ"פ ראשון ראשון מן התורה שרי הרי הספק שני דרבנן ושרי אבל ספק דבגוף כיון דמתסר מדאורייתא לא משתרי בספק שני דתערובות כיון שבשעה דמתרמי האיסור לפיו אוכל ספק איסור דמן התורה אסור. וא"כ שיטת הבעה"ת וסמ"ג הוא ממש דרך הג' דהרא"ה שכתב עליו שהוא המחוור. (אלא דלא משמע קצת הכי מדברי הבן לב ע"ש וק"ל) והנה מדברי כולם חוץ התה"ב נלמד מה שהורה הר"י גבי ספק דרוסה שנתערבה דאינה נתרת מס"ס היינו אך מפני שספיקו מן התורה אסור ואף שהיא בחזקת אינה דרוסה. ומשמע דמה דקיי"ל חוששין לספק דרוסה אינו אלא מדרבנן וכן משמעות לשון הרמב"ם פ"ה מה"ש שכתב הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה לפיכך החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור. וכן נראה מפלוגתא דרב ושמואל כדי למעט המחלוקת דרב יסבור דאפילו מדרבנן אין חוששין ושמואל יסבור שהוא איסור תורה להנ"ל מוכרח דמ"מ סבר הואיל ונולד הריעותא מחיים שהיא בחזקת איסור לכל הפחות הוי כמו חזקה מול חזקה והוי כספק דאורייתא דלא אתחזיק לשום צד דאסור מן התורה לרוב הפוסקים זולת הרמב"ם וראב"ד כמבואר היטב בפר"ח סי' כ"ט וכן הספק טריפה שנתערב שנקטו בלשונם היינו ע"כ ספק טריפה שנולד הריעותא מחיים ומטעם הנ"ל דאילו ספק טריפה שיש להסתפק אם נעשה לאחר שחיטה או מחיים והוא ספק שקול הא ודאי דמן התורה שרי ולדעת תוס' וכמה פוסקים אף מדרבנן מטעם נשחטה הותרה ואפילו לשיטת רבינו יונה ודעמי' כבפר"ח הנ"ל הא ודאי דרק מדרבנן כדאיתא בפר"ח סי' זה בכללי ס"ס סי' ו' א"ו דאיירי בריעותא דמחיים ולא אזלו בשיטת התוס' יבמות דף ל' ע"ב. ואי משום קושייתם דמ"ש מדאמרינן שם אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. לענ"ד בדברי הרמב"ן דשם בח"ר מיושב דבל"ז הקשה והא באיסור א"א קיימא הלכך כיון דבחזקת איסור קיימא השתא דמת נעמידנה בחזקת איסור ואע"ג דאיסורא קמא אסתליק דדכותה אשכחן בעלמא דמחזקינן מאיסור לאיסור כדאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור, עומדת כלומר בחזקת איסור אבר מן החי עד שיודע לך וכו' ואע"ג דמשעה שנשחטה נסתלק איסור אמ"ה אפ"ה חוששין לה משום נבילה אלמא מחזקינן מאיסור לאיסור ותירץ דהתם אפשר שתצא מאיסור לאיסור כגון שנתנבלה [ולענ"ד ר"ל דבלא הספק דאתיליד בה בשעת שחיטה הי' אפשר שתצא מאיסור. לאיסור ע"י שנתנבלה מאליה ושפיר מקרי חזקת איסור אבל הכא אי אפשר שתצא מתחת בעלה שלא תהא מותרת לשוק [ר"ל לולא הך ספק גירושין בהצרה לא הי' אפשר שתצא מאיסור לאיסור אלא במיתת בעלה עכ"פ היתה מותרת לשוק להכי לא אתא הך ספק גירושי צרה דאתילד בה לאפוקי ובזה מיושב מה דהקשה הרשב"א עליו] ולדברי הרמב"ן ממילא נמי ל"ק מספק טריפה דאתיליד מחיים בזמן שהיתה בחזקת איסור אמ"ה דאפשר בלא הספק הנולד בה היתה יוצאה מאיסור לאיסור