בית מאיר יורה דעה נט

הרוב לאחדים הא כיון שהרוב מונח בבתים חזר והוקבע קודם הידיעה ומה בכך שהמה בבתים נפרדים. ומכ"ש דקשה על פסק הנ"ל בנלקח הכל ואפילו שנים האחרונים. אי מש"ה לק"מ דכבר ביררתי לעיל דקביעות דחנויות אף למה שהעליתי להחמיר אינו אלא מצד שמתחילה לא נתערבו יחד ומשום דבדאורייתא לא אמרינן כל העומד להתערב כמעורב דמי וממילא כיון שלא נתבטל והוא קבוע חשוב כמחצה על מחצה. משא"כ היכא דנתערבו מתחילה וביטלו מן התורה אלא משום דמדרבנן לא נתבטל דבר חשוב ולכן נתנו עליו דין קבוע שאף לא ליקח ממקום הספק ולסמוך על מה שפירש הוא מן הרוב והם אמרו שאם נפרש ממילא שלא בפנינו מדלא נולד הספק כ"א בפירש שפיר יש לומר כיון שאינו דן כ"א על הנפרש ולא על כל הספק וכן בנתפזרו כולם אפילו בפנינו כיון שא"צ לדון תמיד כ"א על אחד ונעקר הקביעות כולו הכל שרי. כן הוא בנלקח הכל קודם שנודע התערובות ונלקח למקומות מפוזרים מה בכך שמונח בבתים מפורדים אחרי שעל הפרוש ומפוזר דנינן דהא לא על החנויות דנינן. אבל כשנתערב הדר יחד חזינן בהסוגי' הנ"ל לפי' הרא"ש דלולא הידיעה מדהוי אמרינן איסורא ברובא איתא קורא אותן הרא"ש חזרו לקביעתן. ודבר חשוב שהוא בתוך הרוב אינו בטל וחשוב קבוע. וא"כ כל שבא למקום אחד קודם הידיעה ובשעת הידיעה אני מוצא יחד הרוב או מכ"ש כולם עדיין צ"ע רב להתיר. אלא לפ"ר אף איפכא מסתברא אם קודם הידיעה נמי נלקחו המיעוט שנשארים ממקומם למקום אחר דאפשר להתיר המיעוט ולדון עליהם כל דפריש והמרובים שבאו יחד ונמצאו בשעת הידיעה במקום אחד לאסור. ואף זה עדיין צ"ע מדלא נעשה פרישתן בבת אחת עם המרובים ובשעת פרישת המרובים הם עדיין היו מונחים במקומם. אך כ"ז למשמעות לשון הרא"ש שכתב וכי בשביל שיחזרו לקביעותן יאסרו. אבל מלשון רש"י משמע שעיקר קפידות רבא הי' על שיהיו נקרבים בב"א דהוי דומיא דנאכל בבת אחת ואילו לדעתי שהוצאתי מלשון הרא"ש קשה לסברת המקשה דלא ידע מסברת ידיעת ההיתר למה לו לומר שמא יבאו י' כהנים ויקרבו בב"א בפשוט היה לו לומר גזירה שמא יבאו י' בהמות לעזרה בב"א ויחזרו ויקבעו. אלא משמע דזה אף להמקשן לא הי' קפידא אך שהי' מקפיד על אכילת המזבח. וכן מורה לשון הגמרא שדייק ויקרבו. ובאמת משמעות הרא"ש צ"ע כי מה עסק קביעות שייך לגבי תערובות החלבים שלגבי כהנים הא לא הוי ראוי להתכבד. (ובפרט למה שפירשו תוס' דף ע"ב בד"ה אלא דעיקר הקושי' הוא מן חטאות המתות שהן עופות ואין למזבח אלא דמן ומה קביעות שייך בתערובות דם ואפילו נתערב ודאי דם חטאת המתות פשיטא דבטל ומכ"ש ע"י איסורא ברובא איתא] א"ו דאך הקושי' על אכילת המזבח דבר שאיסורו ברובא וע"י איסור הקדום שעליו מצד הבע"ח דסבר המקשן דאף דכי ניידו סמכינן על דמרובא פריש מ"מ לא הותר כ"א לאכול א' וא' ולא בבת אחת איסורא דרובא והתרצן משני לו אטו מגסא וכו' דכיון שהותרו הותרו [ויותר נוחין הדברים לשיטת הרשב"א דאף דבר שאינו חשוב אינו מותר בב"א והמשיב דאטו מגסא סובר דשאני זה שכבר הותר ע"י איסורא ברובא אשתאר] וא"כ לא די שאין ראי' מזה למה שרציתי לדון לאיסור אף גם איכא למשמע מדלא אמר גזירה שמא יבאו י' כהנים ויביאו העשרה זבחים במקום אחד בעזרה דליהוי קבוע דבעל חי ע"י איסורא ברובא ולא יצטרך לדיוק בב"א ע"י צמצום אלא משמע דזה לא ס"ד דבתר דאתבטיל האיסור אף מדרבנן ע"י כל דפריש יחזור לקביעות אף למה דס"ד דהידיעה אינו עושה רושם לקולא וה"ה לדידן קודם שנודע. אלא דיש לדחות כיון דעזרה חשיבא רשות הרבים כדאיתא פסחים דף י"ט ע"ב לא שייך שם קבוע דהוי כמו דמשני בנזיר בשוקא אשתכח דהוי נייד וכדמשמע נמי בתוס' כתובות דף ט"ז הנ"ל. אבל ז"א אלא לענין טומאה ולא לענין שבת כדאיתא ויהי' איך שיהי' עכ"פ ראי' לאיסור ודאי ליתא ומן הסברא יפה הורה הגאון הנ"ל דאחרי שפירש אינו חוזר ונקבע ודוק

סעיף ט ספק טריפה וכו' דין זה נפק מפומי' דר"י הזקן בעל התוס' ז"ל ע"פ פירוש הברייתא דריש מס' ביצה כמבואר בשמו בסי' נ"ז בשם הסמ"ק וסמ"ג ובב"י סי' זה בשם תה"ב בשמו. ואף שרבו החולקים ר"ת ובעלי התוס' והר"ש במס' ערלה עכ"ז חש התה"ב לדעתו. וכבר ראיתי שאף השאלתות דר"א גאון בשיטתי' דהר"י שהרי מביא התה"ב בשמו דף ק"כ ע"ב וכן הוא בהרא"ש פרק ג"ה בשמו ואילו איערב ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא כולן אסורות. והנה בטעם הדין עיין פר"ח מביא ג' שיטות. א' שיטת הרשב"א בלשון זה דלא שרינן וכו' וכן כששניהם מגוף וענין אחד והשני ספיקות באין לפנינו כאחת וכו' אבל כששני הספיקות אינן מענין אחד וכו' שהספק הראשון הוא בגוף והשני ע"י תערובות לא מקרי ס"ס להתיר וכחדא ספיקא דמי שהרי נאסרה כשנולד ספק הראשון ואיך נחזור ונתיר מה שאסרינן מפני תערובות. ולשון זה אינו בנמצא בכל התה"ב אלא בדף קט"ו תחלה כתב שאמרו משמו של ר"י דלא אמרו ס"ס להקל אלא בשתי ספיקות הבאות מכח ב' תערובות אבל בעלמא לא [והיינו כדסבר הר"ן בתשו' בשמו בסי' נ"ט. ומה שהקשה הפר"ח עליו מפ"פ לדחות הרא"ה לק"מ. עיין וק"ל. אבל אין כן הסכמת רוב הפוסקים] ודייק יק מערלה ועיין פירושו בספר פליתי סי' זה סק"ה ופירושו ליעתא שהרי כתב שהצובע מלא הסיט איירי בציפורתא. והוא שקר מבואר שלא מוקים הסוגי' סוף תמורה בציפורתא אלא שער נזיר אבל מלא הסיט צמר צבוע הוא דבר חשוב בלא ציפורתא כדאיתא בתוס' זבחים דף ע"ב ד"ה אלא שכתבו שער נזיר בציפורתא ושוב בתר הכי כתבו וסיט חשוב את שדרכו. וכן הר"ש בפ"ג דערלה לא כתב האוקימתא דציפורתא אלא במשנה ג' ולא במשנה ב'. אלא לענ"ד העיקר דמיד בהקושי' ר"ל משום ס"ס כדפי' הר"ש שם והתוס' פרק התערובות דף ע"ב ד"ה נתערבו דהיינו ע"י שיחתוך מלא סיט. ומ"ש י"ל וכו' ר"ל הא ס"ס זה אינו אלא ע"י שיחתוך והכי קאמר דההוא ס"ס הא ע"כ היינו בשיעשה באופן שנחתך וזה הוא כעין ס"ס דב' תערובות כלומר דלס"ד זו המעליותא דב' תערובות היינו מדכל חדא וחדא בשעה שאוכלו יש בו ב' ספיקות אם יש בו שום ריעותא משא"כ ס"ס אפילו בגוף א' מ"מ בחתיכה זו יש בו ריעותא המביאה לשני הספיקות והבגד שנחתך מלא הסיט הוא בדומה לזה דב' התערובות וק"ל ובאמת לא מסיק הכי ומקשה מפ"פ וכתב ויש לי לומר דהתם שאני שאי אפשר לזו לבא לפניך אלא בשתי ספיקות ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר דאיך נתיר וכבר אסרת כמו שאתה אומר בספק נולדה בי"ט שמיד עמדה עלינו באיסור ואח"כ נתערבה וניתוסף בתערובות ספק זה השני ואיך נתיר מה שאסרנו מפני שנתערב ונאמר מותר הי' הרי שאינו מזכיר כלל מחילוק זה של גוף וענין אחד וכנראה שהוסיף הפר"ח בביאור מלות אלו כדי לחלק בם בין ס"ס דב' תערובות דקשה לו נימא נמי איך אתה אומר את"ל זה הוא שנתערב שמא לא זה הוא שנפלו לריבוא ראשון הא אף לו יהא כן הא כבר אסרת כל התערובות הראשון. לכן הוסיף שדוקא בשני גופים ושני ענינים הוא דמשגחינן לומר והא כבר אסרת אבל בשני תערובות דענין אחד לא משגחינן בזה. אלא דא"כ קשה לשיטת הט"ז והפר"ח מסכים עמו דס"ס דגוף וענין אחד אינו מזיק אף הידיעה בנתיים ולא אמרינן והא כבר אסרת דומיא דב' תערובות. ועיין בט"ז ס"ק י"ד א"כ מה דאיק התה"ב לכתוב דהתם שאני שא"א וכו' ואי אתה וכו' ות"ל אף אם הי' במציאות שיבא אחד קודם להשני ואף בידיעה הא מ"מ שניהם בגוף וענין אחד. ואי משום שכתב הט"ז שאינו מבין וכו' והיכי תמצא וכו' וכן כתב הפר"ח ס"ק מ"ח זה ודאי ליתא כמבואר בפסחים דף ט' ספק אם רוח הפילה ואפשר דנודע ספק זה מיד ושוב אתיליד תו ספק אם גררוהו וכן בע"ג שברי צלמים. וכבר הרגיש בזה המ"י כלל מ"ג. הרי דודאי במציאות יש. וביותר תימה לשיטת הפר"ח דאף ס"ס בחזקת איסור ממש שרי הא בפשוט יש במציאות אשה שנתגרשה