בית מאיר יורה דעה נו

ולא מינכרו הא קבוע דאורייתא ודאי לא הוי לשיטת הפר"ח ואפילו אי נימא כדעת הפוסקים דכבש שלם מקרי ראוי להתכבד הא מ"מ מן התורה מותרים כולם באכילה לדעתו ע"י ביטול ברוב והוי מן התורה פסח הראוי לאכילה בשעת זריקה ואמאי יביאו פסח שני ומ"ש ממה דאיתא שם דף פ"א ע"ב דמשני אליבא דר' יוסי דלהכי שומרת יום ששחטו וזרקו עליה בשני ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מפסח שני ולא משום דציץ מרצה על טומאת התהום דזיבה אלא משום דקסבר מכאן ולהבא היא מטמאה ד"ת ואך מדרבנן היא מטמא למפרע ולהכי פטורה. וה"נ דכותי'. א"ו כדכתיבנא דכיון דהפסחים גופייהו מעולם לא נתערבו רק העורות הוא דנתערבו לא שייך בהו ביטול כלל וכל דלא נתבטל מן התורה אף דלא מינכר הוי קבוע דאורייתא ואסורים כולן ד"ת ושפיר. וכן מה דנתקשה המ"ל סוף הלכות מעילה ומביאו הכרו"פ סי' ק' על הנאמר לא אמרה תורה שלח לתקלה הא מן התורה בטל ברוב אפילו בעל חי. ולהנ"ל הי' ניחא כי כ"ז שלא נתערבו בתערובות יחד בנגיעה דהדדי לא נתבטל ועומד כל אחד בפ"ע באיסור. ואף אם נאמר דעופות חשיבי ניידי וי"ל גבייהו כל דפריש מרובא פריש מ"מ לא פלט מי שמתרמי לידו האיסור בלא ביטול שע"י נעשה היתר דאיסורא קאכיל והוי לתקלה. אך צ"ע לפ"ז מה הועילו התוס' בנזיר דף י"ב במה שכתבו דנשים לא חשיבי קבוע דאורייתא הואיל דאינם נכרים. ות"ל דלא נתערבו מעולם. אך עיין לקמן

ודע דכל הנ"ל לא כתבתי אלא לדעת הר"ש והתה"ב דף קי"ג ע"ב ודף קי"ד ע"א דנשמע מינייהו דההקפידא היא שיתערבו או שיהא עכ"פ של אדם אחד שעומד להתערב המאכלים יחד. ועם כל זה כתב הרא"ה וכן כתב הנ"י דבאיסורי ושיעורי דאורייתא לא אמרינן קולא זו דכל העומד להתערב ומשמעותם כנ"ל דצריך דוקא שיתערבו המאכלים יחד וכדמבואר בהנ"י להדיא שכתב דמיירי בשתי קופות של אדם אחד שעומדים להתפנות ולהתערב זו לתוך זו. וכנראה לדעתם דלא נראה להו סברא דאורייתא לומר כל העומד וכו' להכי החליטו דלא שייכה אלא בעניני דרבנן ומשום דמשלך יתנו לך. אבל תימה לי לפ"ז מתני' דסוף מס' ערלה ששה דברים מקדשין מכח חשיבתן וחדא מינייהו חביות סתומות הא פתוחות בטילות ומזה למדו תוס' סוף ע"ז דה"ה חביות פתוחות דנסך ממש דבטל. הביאם הש"ך ס"ק י"ד. והרי מתני' זו איירי מערלה וכלאי כרם דהוי איסורי תורה וכן התוס' ביי"נ ממש ושיעורי תורה דאלו לא נאמר כל העומד וכו' הא אף ברוב לא נתבטלו. א"ו מוכח מזה חדא מתרתי או דהתערובות לא בעינן דוקא שיתערבו המאכלים. אלא כל שנתקבצו הכלים יחד נמי חשוב מעורב לענין ביטול. וכדאוציא לקמן מפי' הרמב"ם. או אי נימא כמשמעות דעת הר"ש והתה"ב דבעינן תערובות המאכלים דוקא ע"כ דאף באיסורי ושיעורי דאורייתא אמרינן כל העומד וכו' ואפשר משום דד"ת אפילו במופרדין לגמרי דלא שייך גבייהו כל העומד וכו' נמי שייך ביטול ברוב כל דלא ידעינן האיסור היכן הוא אלא דמדרבנן צריך להיות מעורב והם אמרו נמי כל העומד וכו'. והנה ז"ל הרמב"ם פי' המשניות פ"ד דתרומות משנה י"ב ביארו בגמרא כי שתי קופות מצטרפים ואפילו היתה אחת בבית אחד והשני בבית אחר אבל שתי מגורות עד שיהיו בבית אחד ונתנו הטעם בזה ואמרו קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות ופי' להתפנות לטלטלן ולהעתיקן ממקום למקום וכיון שמטלטלות ונעתקים יתקבצו בשעת הטלטול. נשמע מיני' ברור שאין ההקפידא שעומדין להתערב המאכלים יחד אלא שיתקבצו הקופות יחד וכן מוכח במתני' דזבחים דף ע"ט ע"ב דתנן נתערבו כוסות בכוסות רא"א אם קרב כוס א' יקרבו כל הכוסות זה נמי מטעם דד"ת בטל ברוב] גם נשמע מיני' ברור דלהכי אינו מקפיד נמי שיהיו של אדם א'. וכן פוסק סתם בהלכות תרומות פרק י"ד הלכה ה' נמצא בכדין או חביות דמתני' דערלה העומדים מקובצים אין שום הקפידא שיהיו עומדים להתערב גופן אלא דהכד בכדין בטל. ואל תחוש ללשון פירושו פ"ג דמס' מע"ש משנה י"ב שכתב אם היו הקנקנים כולם פתוחים נחשב שכולם מעורבות ותעלה באחד ומאה דמשמעותו שמחלק בין מגופות לפתוחות דפתוחות אמרינן כל העומד וכו' וכמעורבות גופן חשיבו משא"כ סתומות. לא היא אלא כונתו פשוטה כדפי' נמי הר"ש דמטעם חשיבות הוא דלא בטילי משא"כ פתוחות דלא חשיבי בטילי. ומה שכתב נחשב שכולם מעורבים ר"ל מדהם פתוחים ולא חשיבו נחשבים כמעורבים ולאפוקי סתומות דמפני חשיבותן לא חשיבו כמעורבים אלא כעומד בפ"ע. דז"ל נמי ריש פרק ט"ז מה' מ"א או דבר חשוב שהוא עומד כמות שהוא ולא נתערב ונדמע בדבר המותר ע"ש. ולפ"ז מסתבר לי נמי דאף פירושו פ"ט מה' תרומות שכתב לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין אינו כדהבינו התוי"ט הנ"ל דסברתו היא סברת התשובה שבב"י שכל שלא נתערבו, בנגיעה דהדדי המאכלים יחד לא מיבטלי עד דלהכי הוכרח לבאר שאינו דומה למשנה י' דפ"ד וכו' ובאמת חזינן להדיא דלהרמב"ם בדין הכדין כשעומדים מקובצים לא צריך כלל לסברא דראוין להתערב. וכבר הקשיתי מדוע אינו מספיק בטעם התוספתא והוכרחתי לידחוק. אבל העיקר נלענ"ד דהיינו גופא פי' התוספתא שנתנה הטעם שאין הקרקע עולה. ור"ל אף שלא על הקרקע דנינן אלא על הלגינה. אלא מפני שמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וחשיב ולא בטל והיינו נמי טעם רש"י גיטין הנ"ל למתני' דערלה שכתב שכל זמן שהיא במקומה במחובר חשיב ולא בטל. וכבר הוצאתי לעיל מלשון הרמב"ם פט"ז מה' מ"א דלכל דבר חשוב שאינו בטל קודם עומד כמות שהוא ולא נתערב ונדמע להכי פי' בזה נמי טעם התוספתא וכתב לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין ור"ל מפני החשיבות דמחובר לקרקע. וא"כ נלענ"ד להוכיח דלא כמשמעות דעת התשובה שבב"י שהתחלתי בה אלא כל שמונח בחדר א' אפילו לא נגעו מעולם אהדדי נמי שייך ביטול שהרי חזינן בהמתני' דשתי מגורות בבית אחד מצטרפין אף דמגורות אין מדרכן להתפנות, ולא שייך בהו לומר הואיל ועומדין להתערב ומ"מ מצטרפין לבטל. וכ"ת כמשמעות הרא"ה דאף זה לא נאמר אלא בעניני דרבנן ולא לענין ביטול ברוב שהוא דאורייתא. א"כ יש לתמוה על התוספתא הנ"ל ועל פרש"י גיטין הנ"ל למה תלי טעם דלא בטל מפני החשיבות דמחובר ות"ל דמעיקרא לא נתערבו בנגיעה דהדדי אלא כל אחת עומד בפ"ע ואפילו ברוב דהוי שיעורא דאורייתא לא נתבטלו. א"ו כל בדומה לשתי מגורות בבית אחד אפילו לביטול דאורייתא לא צריך הנגיעה דהדדי ומתבטיל שפיר. ומעתה בנדון שאנו עסוקים בו יראה לענ"ד דחתיכות שאינם ראוים להתכבד אף כי מונחים על הקרקע בלא כלים אינם בדמיון מגורות שאין דרכם להתפנות כי דוקא מגורה של תבואה הוא דאין דרכו להתפנות אבל חתיכות בשר סתמייהו לענ"ד עומדים להתפנות ובפרט כי מונחים במקום שבודאי עומדים להתפנות משם למקום אחר תמיד הוי בדמיון קופות ומכ"ש כי מונחים בכלים שהרי התה"ב מדמה קדירות לקופות. וא"כ אם מונחים בחדרים מופרדים י"ל דתלי' בדיעות דלהרמב"ם שאינו מקפיד על תערובות גופן אלא על קיבוץ הכלים יחד ואליבי' לא מוכח ממתני' דששה דברים מקדשין דאף באיסורין ושיעורין דאורייתא אמרינן כל העומד להתערב וכו' אלא דבהמתני' הטעם דחביות פתוחות מתבטלין משום דעומדים הכלים מקובצים א"כ ראוי ליתפוס לחומרא סברת הרא"ה ונ"י דלא לדון בקולא זו דכל העומד וכו' אלא בשיעורין דרבנן וכבר הא נשמע מדין דשתי מגורות דבשני חדרים לא שייך צירוף אפילו לעניני דרבנן ומכ"ש דלענין ביטול ברוב דלא שייך בשני חדרים. והקולא משום דדרכן להתפנות לא מצינו אלא בדרבנן. יש להחמיר ולומר דלא נתבטלו ומכיון דלא נתבטל האיסור בהיתר ומונח במקומו חשוב קבוע וכולם אסורים מכאן ולהבא זולת הנלקח קודם שנולד הספק שמותר למסקנת הלכה דקבוע למפרע לא אמרינן. משא"כ לשיטת התה"ב ודעמי' דההקפידא היא שיהיו