בית מאיר יורה דעה נד

הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזה הוא חכמים אומרים יעלה באחד ומאה וקשה הא ודאי גם בזה אמרינן אילו נתערב בו עוד מלא הסיט דחוזר וניער והוי כמאן דאיתא ואיך ילבש הבגד ויהנה ממנו הא מ"מ הוי כנושא שהרי ודאי לובש אף הערלה. א"ו דלענין איסור שפיר אמרינן המיעוט שנתבטל נעשה היתר. וכן מוכח לענ"ד מכל סוגי' דזבחים דף ק"י ודמנחות דף כ"ג דלולא דמב"מ או עולין אין מבטלין הי' ביטול קומץ בהקטרה דפנים דלא ליתכשיר ולהקטרה דחוץ דלא ליחייב ואמאי הא הבטל כמאן דאיתא דמי דמ"ש הקטרה על גבי המזבח מהנושא ובודאי אין לומר דיש חילוק בין לחומרא לענין נושא דטומאה לבין הקטרה דפנים שהוא קולא. ולהכי ממילא נמי פטור בחוץ מדאינו מתקבל בפנים כי כ"ז רחוק מדעת. והעיקר כסברת הרא"ש העמוקה אך עכ"ז צ"ע דקשה לי לדעת הרא"ש המתני' דתרומות פ"ה משנה ב' סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים וכו' וחכמים אומרים תעלה ותאכל נקודים. וע"כ הטעם דמקפידים שלא יתכשרו מפני שאז יקבלו טומאה ויטמאו מן התרומה טמאה שבתערובות וקשה הא כיון שהכהן רשאי לאוכלם ע"כ דהטומאה נמי נתבטל תוך המאה חולין טהורים וכדאיתא להדיא שם במשנה ד' וא"כ מה בכך שיתכשרו החולין איך יטמאו אותם התרומה טמאה הא כבר נתבטלה הטומאה ובזה אין עולה תירוץ הרא"ש מבכורות. אמנם באמת בל"ז משנה זו צריכה לי עיון כי לפ"ר קשה לי נמי הא במשנה ה' סותם ומשמע אפילו המאה סאה תרומה טהורה כבר הוכשרה לקבל טומאה מ"מ כיון שנפלה לתוך מאה אינה מטמאה הטמאה להטהורה אלא אדרבא הטומאה נתבטלה במאה. וא"כ מה בכך במשנה ב' שיתכשרו מה שתעלה הא באותה סאה שתעלה נמי יש הטהורה לגבי הטמאה מאה כנגדה. וע"כ לומר מפני שביבש אין בילה איכא למיחש שבמה שעולה יש התרומה יותר מערך מאה חולין כנגדה ואז שפיר תטמאה. וזה ממש דלא כהרא"ש הכלל שצ"ע בהר"ש ורמב"ם בפירושם ובהלכות הרמב"ם ואין כעת הספרים בביתי כי אפשר סתם המתני' ה' איירי דוקא בלא נתכשר]. ודברי הרא"ש אלו הי' בהעלמת עין מן המ"ל פ"א מהלכות משכב ומושב שכתב לתרץ קושי' רבינו משולם ע"ש דנהי דלענין ש"ז של' זב שפיר משני אבל מ"ש וכן ההוא דיבמה שרקקה דם מיתרצא בהכי זה אינו אלא לשיטת התוס' שמביא אבל להרא"ש ביטול זה הוי דומיא דביטול איסור דמיעוט הרוק נעשה דם. וגם מ"ש תו ובזה הי' ניחא לי וכו' לענין כלאים נמי ליתא לדברי הרא"ש ע"ש ודוק. ועיין נמי בספרי שפעת חיים סי' שצ"ז סעי' ט'

כמדומה לי ראיתי בתשובה אלא שתקפה עלי משנתי לידע האידנא מקומו] דאף דקיי"ל יבש ביבש אין בילה היינו לקולא אין לסמוך על בילה. אבל ודאי דברים קטנים שנתערבו כמו תבואה אין לסמוך על אין בילה לקולא אלא דלחומרא ודאי יש בילה. ואילו כן יקשה מאוד על דעת הרשב"א בסי' זה דאינו מתיר יבש ביבש אלא לאכול חדא חדא. והרי עיקר מטרון דידי' מן תערובות מ"ש דבטל ברוב כדאיתא שם בב"י ואיך יאכל בזה שלא בתערובות. ובודאי הכי משמע לשון רש"י דף י"ג ע"ב בר"ה שכתב אין בילה אין סומכין על כך שיש לומר לא נבלל יפה

קונטרס לדיני קבוע סי' ק"י יש לשום לב לעיין בדבר ההוה ורגיל להמצא במחלוקת האחרונים בדין אם נשחטו איזהו בהמות שלש או יותר ונשארו כל אחת מונחת במקומה מפוזר בבית אחד רחב ועיין דריש' ס"ק ט"ז] שלא נגעו זו בזו. ומכ"ש היכא שכל אחת היתה מונחת בבית או בחדר בפ"ע. ושוב נמצא טריפות בבני מעיין של אחת ואין ידוע מאיזה בהמה מה דין התערובות אם נחתכו או היו חתיכות שאינם ראויות להתכבד. שכבר מבואר בד"מ וב"ח שתערובות של חנויות נמי קבוע מקרי ומשמעות דעתם קבוע דאורייתא וכן משמעות הסכמת הש"ך בס"ק כ"ט לדינא אף כי אינו מסכים בפי' הרא"ש וטור ובהפרישה ס"ק ט"ז כתב בלשון זה הואיל והמקולין דבר קבוע הוי דומה לדבר שבמנין ואינה בטילה והרי היא דבר הקבוע וכמחצה על מחצה דמי. משמע שאך תפסו לקבוע דרבנן וכן הסכמת האורח מישור בחיבורו מהדורא בתרא ע"ש. ואולם הפר"ח מדהוכיח ס"ק י"ג מתוס' והרא"ש דלא נקרא קבוע אלא בנודע וניכר במקומו החליט שם ובס"ק כ"ב שאין בזה משום לתא דקבוע. [ואין להקשות עליו ממה דאיתא בחולין דף צ"ה בתוס' ד"ה ובנמצא בלשון זה ומיהו איכא למימר דהתם משום דמקולין הוי להו קבוע. וע"כ ר"ל שביום שהכריזו לא הכריזו לאיזה מקולין בא הטריפה ואפשר משום דאז יחוש העכו"ם הסוחר שבאותה מקולין ולא יקנה מן הטבח ישראל. ולכן מן הסתם הי' אותו יום אסור לכל ישראל ליקח מכל המקולין אף דרובא של המקולין כשרים מ"מ המקולין זה דטריפה חשוב קבוע. דזה י"ל דש"ה שהאיסור של מקולין זה אף שלא ניכר להלוקחים מ"מ להמוכר נודע וניכר. וכבר מבואר בהפר"ח ס"ק י"ג הנ"ל דכע"מ דאע"פ שהלוקח לא ידע סוף סוף האיסור כבר הי' קבוע וניכר במקומו. ואין חילוק מסתמא בין ניכר להרבה אנשים לבין ניכר לא'. אך על זה מקשה בס' שפתי דעת אות י"ד כתב בלשון זה על דברי תוס' נזיר ואני תמה על עצמי הא מבואר הוא דכל שיש אחד שיודע מהקביעות וכו' קביעות גמור הוא א"כ בהאומר לשלוחו כו' לא מבעי' היכא דהשליח חי והלך לו הוי קבוע דאורייתא כיון דלשליח ידוע וניכר הוא. ואפילו מת השליח מ"מ האשה שנתקדשה יודעת והוי קבוע הניכר וצ"ע. ואני החזקתי הקושי' דהא אף להעדים שנתקדשה בפניהם האיסור ידוע דבלא עדים בל"ז לא הוי קדושין. ובע"כ לידחוק דדוקא בשהיודע מן האיסור הוא בעולם שפיר גורמת ידיעתו להקרא קבוע אף שהידיעה נעדר מן הלוקח משא"כ דומי' דשליח ועדים שכולם נעדרים מעין כל חי לא חשיבא ידיעתם למאומה. ולא עדיף ממציאות טריפה בבני מעים בא' מן הבהמה שבחנות ידועה דלא אמרינן קבוע למפרע להסכמת הר"ן בשם התוס' והיינו משום דקבוע חידוש הוא וכו' למפרע לא אמרינן והיינו משום דבשעת לקיחה הי' נעלם מעין כל חי. כן בזה חשוב מצד דקבוע חידוש הוא כנעלם מעין כל חי הואיל והיודעים גופייהו נעלמים]. ואולם בגוף דברי הפר"ח שמשמע מיני' דדין קבוע דאורייתא נתלה בידוע וניכר במקומו. לבי לא כן ידמה דהא כל עיקר סברת תוס' זו אינו אלא מכח קושייתם דא"כ יבש ביבש בטל ברוב היכי משכחת לה הא הו"ל קבוע. וכבר מבואר התירוץ פשוט בהר"ן פרק ג"ה שם בלשון זה י"ל דבכל האיסורין ודאי כל שמעורב ואינו ידוע לא מקרי קבוע דאדרבה ברובא בטיל וכיון שהוא מתבטל אי אפשר לדונו כקבוע. אבל התם בעלי חיים נינהו וחשיבי ולא בטילי וכיון דלא בטלו הוי ליה קבוע. וא"כ מה תו קשה. ולתירוץ זה ממש מורה לשון הרא"ש פרק הנ"ל הלכה ב'. וא"כ ע"כ מה דכתבו התוס' פרק ג"ה נמי לידחוק ע"ד זה אלא שלשונם שמסיימו ועיקר הטעם אינו משום דקבוע אלא משום דבע"ח לא בטלי כדבר שדרכו לימנות לא משמע הכי. אבל בל"ז צ"ע דברים הללו דודאי ע"כ עיקר הטעם משום דקבוע דאל"כ מה בכך דב"ח חשוב ולא בטל להיות האיסור נהפך להיתר אכתי אמאי לא יהא שרי ליקח אחד אחד מטעם כל דפריש מרובא ופשיטא שעיקר טעם זה הוא משום קבוע דחשיב כמחצה על מחצה. אלא ע"כ לומר דלשון זה לאו דוקא אלא כלומר דעיקר הטעם אינו