בית מאיר יורה דעה נג

ולגבי טעם הבלוע כשיבשלם כולם יחד פשיטא שיהי' בין הכל ס' נגד הטמא כדהי' מעיקרא

שם בא"ד. נסתפק אם דג טמא וטהור שוים בטעמם אם לאו ולענ"ד יש לפשוט מפי' רש"י חולין דף צ"ז כילכית באילפס דגים טמאים באילפס של בשר וקשה הא יותר שכיח להתערב דג טמא באילפס של דגים טהורים מבתוך אילפס של בשר ומה דחקו לפרש הכי (דא"ל משום דס"ל דהוי מב"מ בשמא דמה בכך הא ר' יוחנן ס"ל מב"מ בס' בע"ז] אי לאו משום דאמר ר' יוחנן ליטעמיה קפילא ואילו דג טמא וטהור ס"ל דא"א למיקם אטעמא וק"ל

שם בס"ד. א"כ כ"ש ע"י בישול. נ"ב נשמע מיני' דע"י כבישה נמי דאורייתא. וכן פסק סי' פ"ג, ועיין במ"י כלל כ'

פר"ח סק"א בא"ד וכמ"ש המחבר לעיל בס' ק"א ס"ז ע"ש ומעתה וכו'. נ"ב ע"ש בדבריו בשם מהרא"י ולענ"ד להנ"ל דברי הר"ש עולים שפיר (לפירושו בעצמו גוף הנידון) ובל"ז למה שמסיים הת"ח כלל נ"א בתר שמביא דעת ר"ש כתב ולפ"ז בכל ענין שרי דלא מחזקינן איסורא דלמא נשאר לבסוף בלא ס' עכ"ל יראה לי דזה עיקר טעמו דהר"ש משום דמוקמינן הטהורים בחזקת היתר ולא נאסרו. אך כדי שיהא הדבר נוטה להיתר ולא יהיה הספק שקול ועפר"ח ריש סי' כ"ט לזה כתב דתלינן דאיסורא ברובא איתא ושפיר דנוטה יותר להתיר ומוקמינן אחזקה וק"ל

סימן ק"ח סעיף א' בש"ך סק"א כתב דבשניהם כחושים אפילו לכתחילה שרי ועפ"ז משיג על או"ה דכתב דוקא חלה הואיל ומדרבנן שרי משמע אבל בדאורייתא לא ע"ש. ולענ"ד נראה נהי דמטעם ריחא פשיטא דשרי לשיטתי' אפילו לכתחילה מ"מ אסור לכתחילה משום תערובות גופן דלא ליתי לאחלופי כדמשמע שם בהסוגי' דרב ולוי שניהם שוים בפשט הברייתא מטעם הנ"ל. אך על הש"ע שכתב דבתנור גדול שרי לכתחילה וע"כ איירי באופן דליכא למיחש לתערובת גופן כגון ע"י סימן ע"ז יפה כתב דה"ה שניהם כחושין. וגם הירושלמי שמביא הפר"ח בשם לוי דמותר לכתחילה ע"כ נמי מיירי בכה"ג. אבל על האו"ה לק"מ דאפשר דאיירי באופן דאיכא למיחש לתערובת גופן מש"ה לא התיר אלא בדרבנן אך ז"א דהיכא דשייך למיחש לתערובת גופן מנ"ל להקל אף בדרבנן לכתחילה. ובגוף הדין כבר התעורר לזה הרמ"א ז"ל סוף ההג"ה וכתב ועיין לקמן ס"ס קי"ח. והיינו נמי מההוא טעמא וכדפי' הט"ז שם. ולכן כתב כאן או לצלות נמי ע"ש בש"ך וק"ל. ואולם על דברי הש"ך מעיקרא שהוציא דבריו מהרשב"א בתה"ב דף ק"ה ע"ג דשרי לכ"ע וכתב ומשמע אפילו לכתחילה כתבתי בצידו ע"ש כי לענ"ד אין משמעות זה מוכח כי על הפלוגתא דדיעבד נאמר ומדתירץ הרי"ף לההוא פיסקא דפת שנאפה עם הצלי ודגים דאיטוי בהדי בישרא דאיסורי' היינו משום דהוא לכתחילה הואיל ואפשר למיכלי' בלא חלב מוכח להדיא אפילו בשניהם כחושים אסור לכתחילה שהרי לא נאמר שם שהיה הבשר שמן ודו"ק: בש"ך סק"ג ונ"ל וכו'. א"י מה פנים נשא לו פה יותר מבת"ח שגם שם לא כתב אלא מ"ש כאן דהיינו דנוהגין לכתחילה להחמיר אפילו בתנור גדול ושם וכאן ממילא משמע שכוונתו בזה דהיינו אפילו פתוח קצת כיון דגם הב"י לא הקיל אלא בפתוח קצת. גם בס"ק ה' כתב אפילו בתנור גדול ופיו פתוח מעט וכתב כך משמע בסימני ת"ח וכאשר הגירסא לפני בת"ח דפוס קראקא אדרבא משמע דלא החמיר לכתחילה בפת אלא בתנור קטן ולא בגדול. וכך משמע נמי בת"ח עצמו והיינו משום דהיה דעתו נוטה להקל בפת רק דהחמיר משום דהב"י מחמיר ודן בזה כלכתחילה לכן לא החמיר יותר ממנו דהיינו דוקא בתנור קטן דוק ותשכח ולענ"ד אגב מהירות כתב כך. כל הנ"ל מימי חורפי וכהיום בשעת ההעתקה נתתי לבי לעיין בהמ"י שכבר בא לידי ומצאתי שהרגיש כבר

סעיף ג בט"ז ס"ק ז' בא"ד משום שמנונית איסור שעל המרדה. נ"ב עיין סי' ק"ה ס"ז בהג"ה ובש"ך שם ועיין במ"א סי' תנ"א

בס"ק הנ"ל מסיים וכתב רש"ל וכו' והוא אזיל לטעמי' נ"ב עיין פרק ג"ה סי' מ"ה

הפר"ח בס"ק ו' ובס"ק י' משיג על הרמ"א וש"ך. ולעד"נ דהרמ"א דקדק מאוד לנכון וכתב בדין הראשון אם יש לו פת אחר דסובר דאם אין לו פת אחר לאכול עם כותח מחשב דיעבד כדמשמע מרש"י ז"ל אליבא דהתוס' שהבינו ממנו דללוי לכתחילה אסור ומ"מ פי' רש"י דהאמוראי דאסרי למיכלינהו בכותחא סברי ריחא מילתא הוא וע"כ משום דבזה האופן נמי משמע אף דלית לי' פת אחר למיכל בכותח ודלא כרי"ף ז"ל אמנם היכא דיש לו פת אחר ודאי דהוי לכתחילה משא"כ בדין השני אם אפו או צלו תחת מחבת אחת מגולין דחושש לדעת הארוך דאוסר בדיעבד משום דדמי לפת חמה וחבית פתוחה חזר וכתב אסור אפילו אין לו פת אחר כיון דאפילו בדיעבד אסור. ובהת"ח ביאר דבכה"ג אסור אפילו לאכול לבדו והיינו משום דאנן מחלקינן בין לכתחילה לדיעבד וחושש לדעת הרי"ף דהאמוראי דלא אסרי כי אם לאכול בכותח היינו משום דסברי ריחא לאו מילתא הוא משא"כ בנ"ד לדעת הארוך דלכ"ע מילתא הוא אפילו בלחודי' אסור. ומהתו' פסחים דף ל' אין ראי' כ"כ דאינהו סברי אליבא דהנהו אמוראי ריחא מילתא הוא ודוק: ] פר"ח ס"ק י"ח בא"ד והו"ל כאילו נגע היין עצמו. על תיבות אלו כתבתי בצידו בודאי מפרש"י שם הרמב"ם והר"ש נמי לענין טומאה משום טעם זה ממש דלענין הכשר ע"ש אבל דנימא דמשום ריחא מילתא יהא חשוב נוגע תמה אני וכי מה ענין ריח לנוגע. (ועיין נמי פ"ה משנה י' פי' הר"ש) וכי עדיף ריח ממחמץ ומתבל עיין ערלה פ"ב משנה ד' ובכורות כ"ב תוס' ד"ה הנך מבואר דאפילו טעם כעיקר לא שייך לענין טומאה וכ"ש ריח והעיקר דגבי תרומה אי אפשר מפני תערובות דלחלוחית שאינו אלא משהו ובטל בס' ולהכי ע"כ אך בריחא מילתא הוא דפליגי משא"כ לענין הכשר וטומאה דמשהו נמי עושה פעולתו דמשקין מטמאין בכ"ש כדאיתא ע"ז דף ל"ו ע"ב בתוס' ד"ה ומטמא וזה ברור ולק"מ קושייתו מעיקרא

סימן קיט סעיף א' בש"ך ס"ק ט'. וכי היכי וכו' ה"ה באיסור דרבנן. נ"ב עיין במ"י כלל ל"ט מביא ראי' נכונה דלא כוותי'

סעיף ב'. בש"ך ס"ק, י"ב מסיים הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא. תמוהים דבריו הא מ"מ בכל קדירה לא הוי אלא מב"מ ורובא דהתירא ומה איסור דאורייתא יש כאן הא גם לח בלח ד"ת מב"מ ברובא למה דפסקינן כרבנן דר"י וע"כ דאיירי דבישל בשני קדירות מה שאפשר בחדא קדירה לא הוי רוב נגד האיסור. ועכ"ז עיין מ"י הנ"ל

שם בהג"ה וי"א וכו'. הוא דעת הרא"ש וכתב שם בפ' ג"ה אמנם איכא למידק בההוא דבכורות וכו' א"כ איסור שנתבטל נמי נימא כיון דע"י מינו שנתוסף עליו חוזר וניער אלמא כמאן דאיתא דמי ונהי דמותר באכילה משום ביטול ברוב יש לנו לומר שיאכל כולם בזא"ז ולא כולם כאחד וי"ל משום דלא דמי טומאה לאיסור דבטומאה יש מיני טומאות מגע ומשא ולאותה טומאה שראוי שיטמא כגון משא שהרי הוא נושא את כולו לענין זה לא נתבטל אעפ"י שלענין מגע נתבטל וחוזר עוד וניער אבל לענין איסור אם נשאר בו צד איסור לא הי' מותר באכילה א"ו אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאוכלם כאחד וכו'. ואם שלפ"ר דבריו נראים דחוקים מאוד וממש שלא כדברי תוס' בכורות שם סוף ד"ה נבילה מ"מ נלענ"ד דתירוצו מוכרח ממתני' דערלה פרק ב' משנה ב'