בית מאיר יורה דעה נא

איסורי בלוע שאינם מפעפעין שאינם אוסרין ואמאי נימא שמא הם שמנים א"ו לענין בלוע לא ס"ל חילוק זה וה"ה בסי' צ"ב היכא שהבשר כחוש וכדמסיק

ולמסקנתו שבשר שבלע חלב מקרי איסור מ"ע ולא אמרינן גבו אין הנאסר יוכל לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יוכל לילך דהיינו החלב ומשום דטעם הבשר לחוד היוצא מקרי נמי שורשו של איסור א"כ קשה למה לא יאסר כ"א כדי נטילה הא התוס' מקשים על כל איסור נטילה או קליפה דנימא אותה הקליפה תאסר בסמוך לה והכריחו מזה הסברה דאין הנאסר וכו'. ותינח בשאר איסורים אבל בבב"ח להנ"ל נשאר הקושיא. וי"ל דוקא הבשר עצמו שנתבשל בחלב אסרה התורה אף הטעם בשר ועשאו נבילה מפני שנתבשל פעם בחלב אבל הקליפה שנאסרה מפני שבלע מהחתיכה טעם בשר בלא חלב נמצא הנטילה אין איסורה שוב מטעם בב"ח אלא מחמת טעם כעיקר של בשר נבילה ושוב אמרינן שפיר גבי פליטתן אין הנאסר וכו' וק"ל

שם בא"ד אלא נ"ל דס"ל להרב דאע"ג דקיי"ל חם בחם בלא רוטב אוסר כולו היינו וכו'. נ"ב עיין בדבריו סי' צב ס"ק ו' למה שמפרש דאיירי במקצת תוך הרוטב ואם טעם הבשר לבד אוסר פשיטא דהוי אף לרש"י חם בחם תוך רוטב וא"כ לא משני מידי ודוק

בש"ך ס"ק י"ח. כתב דבאיסור בלוע לא מחמרינן להשוות כחוש לשמן וכתב נמי דדם לענין זה מקרי כחוש ולא אמרינן גבו אף במליחה יוצא מחתיכה לחתיכה בבלוע ממקום אחר. ולענ"ד תוס' ורא"ש ור"ן בסוגיא דדגים ועופות דף קי"ב ע"ב לא משמעון הכי דא"כ לא היו מוכרחים לסברת משריק שריק אלא מצד אין איסור בלוע של דגים יוצא וכו' וצ"ע

בש"ך ס"ק י"ט. פסק בדעת הטור לחלק בין איסור מ"ע שאמרינן ההיתר מפטם לענין לאסור בכולו משא"כ לאיסור בלוע. והדברים הם בלא ראי'. אבל י"ל דהטור לשיטתי' שהרי פוסק הכא דאף בשני חתיכות שנתבשלו בקדירה והם חוץ לרוטב דינם כב' חתיכות צלי שאין אוסרין יותר מכדי נטילה. ובש"ך סי' צ"ב ס"ק ג' כתב עוד י"ל שכאן מיירי שחתיכת הבשר שמן. ולענ"ד לפ"ר תי' זה מוכרח בדעת הטור דאילו מה שהביא בשם הד"מ פה ע"פ סברת הר"ן מוכרח לידחק ולחלק בין דבר גוש לצלול אף דגבי דם שנופל על הצלי לא אמרינן חילוק זה ע"כ לומר דבצלי אין חילוק. ובדבר שבקדירה והוא חוץ לרוטב יש חילוק זה בין גוש לצלול וכ"ז צ"ע מנלן לחלק בחילוקים כאלו א"ו משמע תירוץ הש"ך עיקר דאיירי בבשר שמן וא"כ קשה מה מקשה מבלע בלע מפלט לא פלט שמזה נלמד הדין דאיסור בלוע אין יוצא דילמא נמי איירי בבשר שמן אלא ש"מ דלא מהני אלא לאיסור מחמת עצמו ולא לבלוע וכחילוק הטור. אך כבר הקשיתי בסי' צ"ב דא"כ נשאר הקושיא על הרמ"א שהקשה הש"ך סי' זה ס"ק י"ז ממה שפסק סי' צ"ב לפי מה שמסיק בדעתו דחתיכת בשר שקיבלה טעם חלב מקרי איסור מחמת עצמו ואין לומר כתירוצו דבזה לא מחמרינן שלא לחלק בין כחוש לשמן דזה תינח אי איידי בכחוש אבל אי איירי בשמן פשיטא דקשיא אי אמרינן שהוא איסור מחמת עצמו. ותירצתי שם בענין אחר ע"ש. וכעת נלענ"ד יותר לומר בדעת הטור דודאי יש חילוק בין דבר גוש לצלול ואפילו בצלי נמי ומ"מ ל"ק מדין דם שנטף על הצלי דהא בל"ז כבר הקשיתי נמי שם על רב דס"ל עילאי גבר מדין טפת חלב שנפל על צלי אי איירי בחלב צוננת דנימא עילאי גבר ולא יאסר כ"א כדי קליפה וכעת מצאתי שהרגיש נמי בזה הפ"י פסחים בשמעתין דמוגלשין ולענ"ד ל"ק כלל די"ל באמת איירי בטיפת חלב רותחת וא"כ מכיון שנופל על צלי רותח שפיר מבליע בכולו דהוי כבישול ממש דהא בדבר לח רותח פשיטא דלא שייך גבי' לומר דע"י צלי הוא רותח משא"כ דם צונן שנופל על הצלי כל איסורו אינו אלא מחמת הצלי התחתון שפיר אינו בולע אלא כדי נטילה כדין צלי ודוק

בש"ך ס"ק כ"ב. עיין סי' צ"ד מה שכתבתי בזה בט"ז

סעיף ט בש"ע. ואם הוא שומן הגיד. אם הוא שומן הגיד וקנוקנות כצ"ל פר"ח. והקרומים שיש ספק דאורייתא יש להחמיר וכו'

שם בהג"ה וי"א דכל מליחה וכו'. נ"ב עיין תשו' רמ"א סי' קי"א ותשו' שבות יעקב חלק ב' סי' ק"ט ותשובת נ"ב סי' כ' ול"ב. והעיקר לענ"ד כהשבות יעקב

תו שם וי"א דכל מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה. הוא סברת ראב"י וגם סברת רמב"ן שבהר"ן שתירץ בזה גבי הנהו אטמהתא הקושיא דמה בכך דמליח אינו אלא כרותח דצלי הא קיי"ל דשמנונית הגיד אוסר והוא שמן. ותירץ דמה דקאמר שמואל מליח כרותח דצלי אך לאפוקי מדמבושל וגרע מצלי. וצ"ע א"כ מה דאמר שמואל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ע"כ איירי דהי' ס' לבטל השומן כדאי' בהמרדכי ואך בא לפרש המתני' דסברה יש בגידין בנ"ט ומצריך ס' אף נגד הגיד ע"ז אמר ל"ש אלא נתבשל אבל נצלה והגיד אף כי יש בו טעם מ"מ אך כחוש הוא ואינו מפעפע בצלי ומה דמשני הסוגי' ההוא כחוש ע"כ נמי פי' שני שבתוס' מועט הי' ובטל בס' וא"כ מה דרבינא אסר בהנהו אטמהתא ע"כ למאי דקיי"ל אין בגידין בנ"ט דלא הי' ס' נגד השומן וא"כ מה מותיב ליה רב אחא ממה דאמר שמואל ואוכל בנצלה דילמא איהו נמי אינו סובר אלא דמליחה אינה אלא כצלי אך דלא גרע מצלי ומפני שלא הי', ס' נגד השמנונית אוסר משא"כ בדשמואל דאיירי ביש ס' קאמר קולף ואוכל. ובאמת מכח קושי' זו כתבתי בצד המרדכי דידי שלא כדעתו בהרי"ף אלא שהרי"ף סובר ממש כשיטת ר"ת דחלב כחוש ושומן הגיד אינו מפעפע ע"ש. אבל שיטת הרמב"ן הא צ"ע. ואף דמשמרת הבית העיד באמת שחזר בו מ"מ הא הר"ן מביאם. וגם קשה מה ס"ד לפרושי הכי וע"כ לידחוק דהכי מפרש דרב טען חדא מה דעתך מדאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח ואתה סובר דאין הבדל ברותחין דצלי ובישול שוין הא זה מוכח מדשמואל גופי' דמחלק בין רותח דצלי לדמבושל לענין הגיד גופי' וכ"ת מה כרותח דמבושל זה ג"כ אי אפשר וכו' וא"כ דע"כ במה דאמר מליח כרותח וכבוש כמבושל בא למעט דמליח אינו מבושל שוב אני סובר דלא קאמר כרותח דצלי אלא למעט דמבושל ולעולם גם גרע מצלי. ועכ"ז עדיין צ"ע שהרי מה דלשמואל יש הבדל בין רותח דצלי לדמבושל הי' יכול להוכיח מדברי שמואל הראשונים דמחלק בין מליחה לכבוש בלא דבריו בפי' המתני' אף צ"ע מה שבב"י הכא מביא דעת הרמב"ן גבי דגים וכן מביאו בסי' ע' מצורף עם דעת הרמב"ם דאפילו בכחוש גמור מליחה אוסרת בס' או בכולה וא"כ לפי מה דמפרש שמואל המתני' דנתבשלה היינו דוקא ולא נצלה אילו נאמר דמליחה עדיף מצלי ואפילו בכחוש בעי ס' מאי ארי' נתבשל ת"ל דאין בישול בלא מליחה והא כבר נאסרה ע"י המליחה והי' מוכרח דמליחה האוסרת הוא כדבעי לאורחא והוא יותר מלקדירה ולא כן הסכמת הפוסקים. ולהכי לפ"ר הי' נלע"ד שהשיטה המחוורת שבש"ס היא שיטת הש"ע. אבל מדחזיתי שהת"ח מעיד בכלל ל"ח שדעת רוב הפוסקים כראב"י וכן מעיד בשם מהרמ"פ שבהפ"מ יש לסמוך על דיעה זו נתתי אל לבי הלא דבר הוא. וראיתי ת"ל שדעתיהם פשוט והכי מפרשים רב אחא טען מה דעתך וכו' והא אמר שמואל ל"ש אלא נתבשל שאז אפילו הגיד שאין לו פעפוע פולט אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד הרי דחזינן דלרותח דצלי צריך דוקא כדי לאסור ענין המפעפען דהיינו חלב ולא הגיד אף דיש לו טעם כיון דאין לו פעפוע וממילא ה"ה רותח דמליח' דתמיד אין לו פעפוע אפילו בשמן ולהכי אינו אוסר וכ"ת מה כרותח דמבושל ובבישול פשיטא דאוסר בלא ענין פעפוע ז"א מדאמר שמואל וכו' והוא פשוט. ואולי זה נמי כונת המרדכי בפי' הרי"ף ע"ש ודוק:

תו שם ולפי שאין אנו בקיאין וכו' נגד כל החתיכ' שהאיסור דבוק בה. נ"ב עיין סי' צ"ב ש"ך ס"ק ט"ז ועיין נמי במ"י כלל ל"ח. ולענ"ד מטעם ס"ס דפלוגתא יש לדון ספק אם חנ"נ בשאר איסורין ומכ"ש ע"י צונן דמליח' וספק אם מליחה