בית מאיר יורה דעה נ

הפוגם בהתבשיל והתבשיל בהקדירה. ובע"כ דרמ"א לא איירי בגוונא דאו"ה אלא מיירי שנתבשל בדבר פוגם שגופו בתוכו דאזי טעם ראשון בקדירה ולכן התבשיל השני אסור ומ"מ קשה שלא איתמר בהרמ"א דבר והיפוכו דהי' לו לבאר דאם הדבר הפגום שרץ שנזרק מן התבשיל אז הקדירה אסורה לכתחילה והתבשיל שנתבשל בתוכו אח"כ שרי אף אם טעם האיסור הי' בו לשבח. וביותר קשה לי על האו"ה לפירוש הא"מ דאם נתבשל בקדירה תבשיל שהי' בו שרץ הקדירה אסורה לכתחילה בדמיון קדירה שאינה ב"י. וזה לע"ד לא דמי דבשלמא התם גזרינן שאב"י אטו ב"י כיון שהבליעה היתה בשבח וגזרו חכמים איסור על הקדירה לאחר מעל"ע אטו תוך מעל"ע משא"כ הכא דהקדירה קיבלה טעם פגום זה דומה לתוחב כף חולבת שאב"י לתוך תבשיל של בשר דהקדירה שרי והכף אסור וביאר הב"י סי' צ"ד החילוק בין הכף לקדירה אף שבשניהם אינו אלא טעם חלב, פגום דהיינו משום שהכף כשבלעה בשבחו בלע משא"כ הקדירה שבפגם בלע ור"ל דעל הכף שייך לגזור כנ"ל משא"כ בהקדירה. וא"כ ה"ה הכא מה שייך ליגזר על הקדירה לכתחילה כיון שבפגם בלע. ועיין ע"ז דף ע"ו בתוס' ד"ה מכאן] בשלמא אם הקדירה קיבלה טעם פגום מן האיסור עצמו באופן שבאם יבשלו אח"כ בהקדירה דבר שהאיסור משביחו יאסר התבשיל שפיר יש למגזר שלא לבשל בהקדירה אפילו דבר שהאיסור פגמו אטו שיבשל בו מה שמשביחו משא"כ כשקיבל הקדירה טעם מן התבשיל שהי' בו שרץ ולא נמחה גופו באופן שאף שיבשלו בו דבר שהאיסור משביחו יהא התבשיל מותר א"כ למה יהא אסור לבשל בהקדירה לכתחלה עכ"פ דבר שהאיסור פגמו הא הוי ממש כקדירה שקיבל טעם מן הכף אב"י דשרי לבשל בו לכתחילה אף דיש בו טעם פגום של איסור והיינו משום דא"א לבא לידי איסור וה"נ א"א דהא אף אם יבשלו תוכו דבר שהאיסור משביחו לא יאסר מדהוי נ"ט בר נ"ט לדבריו וצ"ע. ואולם דע שגוף הדין שהמציא האו"ה מטעם דהוי כדבר שתחילתו פגום ולבסוף השביח. בעניותי אינו מקובל בדעתי ודאי אילו הי' אפשר במציאות למשל תבשיל שקיבל טעם מאיסור שפגמו לכשיבא טעם זה שבתבשיל ראשון להתפרד ממנו אחר שיבא תבשיל ראשון זה לתבשיל אחר ויתן טעמו לחוד בתבשיל האחר שבו הוא לשבח שפיר הי' בדמיון שבש"ך. אבל באמת הא זה מן הנמנע. נמצא טעם שבמאכל ראשון הא פגמו ושרי ומן תערובות טעם זה בלע הקדירה וא"א בשום אופן שיפליט קדירה זו במאכל אחר אלא תערובות טעמו שבלע מן המאכל שנתבשל בו שהוא בתערובות טעם איסור הפוגמו והרי כל תערובות טעם זה משרי שרי ואיך יאסר מה שנתבשל בתוכו ומה בכך שטעם האיסור משביח להמאכל שני הא א"א להיות נפרד לבד ותמיד טעמו הולך עם התערובות טעם שנפגם ממנו וכל טעם תערובות זה שרי באכילה ולכשיבא טעם תערובות זה למאכל אחר יאסר אתמהה:

סימן קד סעיף ב' סוף הג"ה ובמקום הפסד גדול. נ"ב דוקא בשומן מצריך הפסד גדול משום דאפשר דין שכר יש לו משא"כ בשאר משקים או מאכלים הכריע ס"ס ק"ז להקל ע"פ המנהג אפילו שלא במקום הפסד גדול. וכן משמעות הת"ח כלל כ"ב דדוקא בשומן חוכך להחמיר וכן משמעות הב"י תחילה שיש לומר הרא"ש מודה בשאר משקין ומחמיר בשומן. ולהכי כתב המ"י דחמאה דין שומן לו. ודלא כספר פרי מגדים שכתב דבריו ע"פ הט"ז

פר"ח סק"ג בא"ד וכן אין הלח מתבטל ביבש מטעם זה. נ"ב משמע דומיא דיבש בלח שאינו מתבטל לשיטתו אפילו באלף ה"נ לח ביבש אפילו באלף לא בטל ועיין סי' קכ"ג סעיף ב' מבואר דיין בחרצנים בטל בס' וכן משמעות המתני' ע"ז דף ס"ה ע"ב אלא דשם יש לדחוק דאיירי בתאנים וענבים וכן צ"ל לדברי הרמב"ם בדין הקום שמביא הט"ז. אבל מדין החרצנים קשה. ועיין נמי תשו' רשב"א שבב"י ס"ס קכ"ו

סימן ק"ה סעיף א' הג"ה ויש מקילין במה שבחוץ. נ"ב וכתב במ"י שם בשם או"ה דאם נתבשל בלא חתיכת אותו מקצת ואין באותה חתיכה ס' נגד מה שנכבש צריך ס' נגד כולו משום איסור דבוק ועיין ש"ך סי' צ"ו ס"ק ט':

תו שם מלבד בבב"ח. נ"ב היינו דוקא בשר מבושל כבר או שרוצה לאכול באומצא משא"כ אם רוצה לבשלו אח"כ הספק שרייתו פשיטא דהוי ג"כ ספק דאורייתא ואסור:

בש"ך סק"א ויש מקילין. נ"ב עיין מ"י מחלק שם בין כבוש בציר לכבוש בצונן מעל"ע ופוסק דאפילו האיסור שמן אינו מפעפע למעלה:

בט"ז ס"ק ג'. עיין בנקה"כ ועיין בדברי הט"ז עצמו סי' מ"ח ס"ק י"ח':

בש"ך ס"ק ב'. עיין בו וכדבריו מסכים הפר"ח. אבל המ"א סי' תס"ז ס"ק כ"ח מחמיר בחומץ יין חריף ע"ש ראייתו ועיין נמי בהרא"ש פרק אין מעמידין כתב שהיין מפני שחזק הוא מפליט הכל במעל"ע. ומינה דחומץ דידי' שחזק יותר הרבה אין צריך למעל"ע. וכן משמע מרש"י פסחים דף ע"ו פי' כבוש בחומץ ואי במעל"ע מה ארי' חומץ. אך עיין מזה בב"י ואין מרש"י ראי':

סעיף ב בט"ז סק"ד. ולפ"ז כל החומרות וכו' הוא גם בכ"ש. זה ודאי אינו שהרי אינו נאסר אלא כדי קליפה. ועיין מה שכתבתי בסי' צ"ד:

בפלוגתא דכ"ש אם מבליע ומפליט כשהיד סולדת בו נלענ"ד דלענין בשר בחלב יש לסמוך על המקילין כיון דלכ"ע אינו מבשל ואין כאן אלא איסור דרבנן דדרך בישול דוקא אסרה תורה ובדרבנן הולכין אחר המיקל אבל בשאר איסורין שהוא דאורייתא יש להחמיר:

סעיף ג הג"ה ואם הניחם זה אצל זה אם האחד צונן ההיתר צריך קליפה. והוא בד"מ בשם האו"ה נשמע מיני' שדן במונחים זה אצל זה קולא דצונן ולא חומרא דתחתון חם בזה יש ליישב קושי' תוס' פסחים דף ע"ו ד"ה בשלמא דמקשו למ"ד עילאי גבר יאסר הפסח מחמת השפוד. והמהרש"א מדהבין שהפסח נצלה ע"י השפוד המונח לארכו מקשה דאף למ"ד תתאה גבר הי' להם להקשות שהרי הפסח הוא אף למטה מהשפוד. אבל באמת מבואר בתוס' ריש הפרק שם שהיו תולין השפוד מלמעלה למטה ונמצא הפסח שהוא סביב השפוד לא עליון ולא תחתון אלא חשיב מונח זה אצל זה דלהאו"ה אין בו לא חומרא דעילאי לרב כמו שאין לו חומרא דתתאי לשמואל:

סעיף ז בש"ך ס"ק י"ז. עיין שם כי דבריו צריכים ביאור תחילה כתב וכן מוכרח לכאורה דעת הרב וכו' א"כ הי' מה שבקדירה אסור לדידן דקיי"ל דחם בחם בלא רוטב אוסר כולו מוכח מיני' דאילו לא היינו אומרים דנחשב איסור מחמת עצמו לא הי' קשיא ואמאי הא עכ"פ קיי"ל דבדבר המפעפע אף בבלוע אוסר הכל עד ס' נגד הבלוע ועיין ס"ק ב' וא"כ נמי תקשי לדידן דלא בקיאינן בין כחוש לשמן נמי יאסר בכולו אף אם לא נחשב בב"ח איסור מחמת עצמו,. וע"כ שידע לחלק בין איסור בלוע דלא מחמרינן באינן בקיאין כדמחלק בסופו וגם בס"ק י"ח ואך ל"ק לי' כ"א בב"ח איסור מחמת עצמו מקרי דא"כ אף אם הבשר כחוש מ"מ יאסור. וע"ז דחק להפריד נמי בענין זה אף דמקרי לענין לאסור כדי נטילה איסור מחמת עצמו מ"מ לענין זה לא מחמרינן כולי האי לומר דלא בקיאינן ואיירי סי' צ"ב בבשר כחוש. ומלבד שחילוק זה בעצמותו דחוק אף קשיא מה זה שכתב וראי' לזה שבת"ח כלל כ"ח כתב וכו' א"ו כ"ה לא מחמרינן. ומה ראי' היא זו הא זה בקושייתו נמי ידע ומ"מ הקשה מה שהקשה לכן הנראה שבריש דבריו לא ירד כלל לחלק בענין החומרא וסבר דאף לענין הבלוע לא בקיאינן ומ"מ לא הוקשה לו כ"א מצד שבב"ח מקרי איסור מחמת עצמו והיינו משום דגבי בלע לא שייך אין אנו בקיאין דהא מבואר להדיא בגמרא דהוא כחוש מדהקשה מבלע בלע וכו' שמזה למדין עיקר כלל זה דבלוע אינו יוצא ולכך לא הוקשה לו אלא מצד הבשר דאף אם הוא כחוש כיון דמקרי איסור מ"ע ולא בקיאינן יאסר וע"ז משני מה שתירץ' בדוחק כנ"ל ומביא ראי' מת"ח שסתם אף בשאר