בית מאיר יורה דעה מט

האו"ה בש"ך סי' צ"ח סק"ו. ומה שהחמירו הבעל התרומות והר"ן דליצרך ס' אינו אלא מדרבנן. ובלשון הר"ן הי' נלענ"ד לדחוק קצת ולפרשו הכי כי ז"ל ומיהו כי אמרינן דיבש ביבש בטל חד בתרי אפילו מדרבנן ה"מ מין במינו דכיון דמדאורייתא אפילו לח בלח ברובא בטל לא אחמור רבנן יבש ביבש כלומר דליגזר ביטול יבש אטו ביטל לח דהא א"א למיתי לידי איסורא דאורייתא דאפילו אם יאכל תערובות לח ע"י ביטול ברוב אין כאן איסור תורה] אבל מבשא"מ דבלח אזלינן בתר טעמא (כלומר אם תערובות ראשון הוא בלח) אפילו ביבש נמי בעי ס' לביטולו כי היכי דאי מבשל להו בהדדי לא ליתי לידי טעמא דהוי איסורא דאורייתא. ר"ל דהחכמים גזרו על יבש דליבעי ס' כי היכי דאי מבשל תערובות כזה בלא ידיעת התערובות ביבש מקודם לא ליתי לידי טעמא דהוי איסור תורה. ובזה אין הכרח להטעם הדחוק שבאו"ה הנ"ל. וכן נמי לשון הרשב"א בחידושיו פרק ג"ה דף צ"ז ד"ה אמר שהוא בלשון זה וטעמא דמלתא משום אם בא לבשלן יחד הרי טעמן של איסור ניכר בו ולפיכך אף ביבש אינו בטל ברובא ע"ד הנ"ל שפירשתי הר"ן מתפרש ודוק. ולכן אחרי שנתבטל בס' שאז הוא מבוטל בין מדאורייתא ובין מדרבנן שרי לאוכלם אף אחד אחד ואף שירגיש בפיו טעם האיסור אין חייב לפלטו כיון דשוב. האיסור נהפך להיתר ושרי בין מדאורייתא ובין מדרבנן ואילו כן בנתערבו כלי חלב בבשר בס' הי' נראה דמה"ת להחמיר ומה בכך שכשיבשל בהכלי בשר יפליט הכלי לתוכו טעמו החלב וירגישנו לא יהא אלא כי נתערב יבש ביבש חתיכה איסור באינו מינו דהיתר בס' דמותר לאכול כל אחד לבדו משום דהאיסור נהפך להיתר ע"י הביטול דרבנן אפילו ה"ה טעם חלב שבכלי זה נהפך לבשר ע"י הביטול ס' דהוא ביטול אף מדרבנן לדידן דקיי"ל היתר בהיתר מתבטל. וכן כשנודע תערובות הכלים אחר שהן ב"י כיון דביבש זה ליכא למיגזר אטו לח דאית בי' איסור דאורייתא דהא עיקר איסורו הוא לפגם הרי הוא מונח על דינו ובטל אפילו מדרבנן ביבש ברובו ושרי כולם. אמנם אין דעתי נוחה ושקטה בענין זה. אף גוף הדין המבואר דיבש ביבש ע"י ביטול ס' הוא מותר. ובודאי משמעות סתימת הפוסקים היינו כנ"ל דשרי לאוכלם אפילו אחד אחד. והרי כשירגיש האיסור בפיו הא אין לך היכר האיסור יותר מזה. ובפי' מבואר בהרא"ש בלשון זה. והטעם הנכון שבו (כלומר דלהכי כי נתרבה אמרינן חוזר וניער) משום דאף כי נתבטל האיסור ברוב היתר והותר לאכילה אם אח"כ הוכר האיסור מתוך ההיתר פשיטא שאסור לאוכלו. הרי להדיא דאף דפעם נהפך להיתר כי הוכר חזר ונאסר. ואף אי נימא דר"ל מדרבנן. אכתי א"י מה פעולת התירא דיבש ביבש מבשא"מ בס' לאוכלו הא כשיאכל וירגיש האיסור אין לך הכרה יותר מזה. ודנימא בדוחק הזה הנ"ל שאם ירגיש יפליטנו כבר כתבתי דאין דעתי נוחה בו. ויותר הי' כמעט נלענ"ד דעת תה"ד שהוציא מתוס' דמבשא"מ אין לו ביטול כלל מן התורה מפני ההכרה שתביא לו ברור כשיאכלם ואפילו בס'. (כי מה שבש"ך סי' ק"ט סק"י מעתיק בשם מהרא"י דמשמע התם טובא שצריך ס' מדאוריתא אינו אלא ז"ל מהרא"י דבהגהות ש"ד צ"ע כו' דמשמע התם טובT דמבשא"מ בדבר יבש אפילו ד"ת לא בטל ברוב. ואם ברוב לא בטל מדאורייתא מה יועיל ס' מדאורייתא בדבר יבש שאין בו משום ביטול טעם. והעתקת הש"ך צ"ע לדעתי ובהעתקת הת"ח כלל ש' מבואר בסתם כדהבנתי דלא בטל כלל. אך עיין מה שכתבתי בסי' ק"ה] דא"כ ודאי הדין עם הרדב"ל. ועכ"ז אף דבררתי דבפחות מס' בכלי חלב שנתערב עם כלי בשר בודאי אין בהשגות הב"ח על הרדב"ל כלום. מ"מ נלענ"ד אף בפחות מס' לא מבעי' אם כשנשאל המורה המה כבר אב"י דיש לנהוג כהב"ח בהסרת כלי אחד ולהתיר השאר בפרט בכ"ח שאין להם תקנה בהגעלה אלא אפילו נשאל בשעדיין ב"י יש לפסוק הכי במקום הפסד כי לא מצינו הגזירה שגזרו החכמים באינו ב"י אטו ב"י אלא בכלי הנאסר בהחלט שפעם חל עליו שם איסור אבל בכלים כאלו שע"י תערובות לא מצינן ויש להורות להשהותם עד אחר מעל"ע ולהסיר אחד והשאר מותרים כמשמעות הש"ך. ועיין סי' ק"ז בהגהות רמ"א לענין הכלים ובש"ך שם

סעיף ד' בהג"ה כל איסור שלא הי' ניכר נ"ב עיין תוס' ב"ק דף ס"ט ד"ה כל הנלקט לא משמע הכי וצ"ע

פר"ח סק"ה בא"ד המתחיל ומצאתי וכו' אפילו תאמר שהחמיר הכתוב. נ"ב עיין בתשו' הר"ן דדי כתבתי בצדו פירושו נכון

שם סק"ח בא"ד וכדמוכח פרק הערל וכו' דלמאן אי לכהן נ"ב ואם שר"ע מברטנורא הסביר שם הטעם דמשום דחל שם דשיל"מ עליו לענין לאכלו בירושלים דוקא חל נמי לענין זה שיהא אסור לזרים מ"מ הקושי' עצומה. דהא גבי חטאת נמי, ע"כ חל עליו שם דשיל"מ לענין לאכלו תוך העזרה במקום שנתערב דוקא ואם הי' בטל פשיטא שמותר בכל מקום כדין חולין ונמי נימא שיהא משום זה אסור לזרים וצ"ע גדול

שם ס"ק י"ב בא"ד ומ"מ מסוגי' דסוף פ' משילין נמי מוכח וכו'. נ"ב לא הוא דשם לשבת הבא יהי' כשואל מעי"ט דהוי כרגלי השואל

סימן ק"ג סעיף א' הג"ה אם אינם פגומים בעצמם. נ"ב משמע דאם פגומים בעצמם לא חשיבי ובטילים וע"כ היינו דוקא ברי' כמו עכברא דדברא שהי' חשוב ונפגם אח"כ אבל דברים שפגומים מעיקרא כתולעת וכיוצא בו ומ"מ התורה אוסרתן שפיר חשיבי ולא בטלי כדמשמע מכל הפוסקים ודוכתי טובא. אח"ז כמה שנים מצאתי בתשו' פ"מ חלק ב' סי' ס"ז חקר אחר הגהה זאת ולענ"ד כוונתו כדכתבתי ע"ש ודוק שוב ראיתי שהפר"ח קדמני בפירוש זה אלא מה דמשמע מיני' דאיירי בנפסל מאכילת אדם אין מוכרח אלא כל שנסרח עד שטעמו לפגם שוב בטל החשיבות לענין התערובות אף דלאכלו בעינו באיסורו עומד מ"מ י"ל שם חשיבות ברי' אין עליו. אך מ"מ נראה שהדין עמו דכל זמן שראוי לאכילת אדם ולוקין עליו בפחות מכזית אף לענין התערובות בחשיבותו הוא ועיין בספר פרי מגדים

סעיף ב' בש"ך סק"ב ונ"ל ראי' ממה דקיי"ל דאין בגידין בנ"ט. נ"ב כאן צ"ל מה דבתר הכי וכדלעיל סי' ס"ט ומ"ש ואפ"ה קיי"ל דגופו וכו' הוא בסי' ק' סעי' ב'

פר"ח סק"ב אלא שגם החכם וכו' ונדחק הרבה ליישב זה נ"ב כונת המ"ך למה דנאמר ס"ס זה חומרא דהוחמו מים תוך מעל"ע דמחמת שנעשו נבילה אוסרים אף שמחמת עצמם בלא הטעם הבלוע בהם ידוע שאין במים טעם לא לשבח ולא לפגם והטעם הבלוע בהם הוא לפגם מפני שהוא אחר מעל"ע וע"ז לא משני מידי במה שכתב שטעם האיסור נרגש כי ידוע שמים אין טעמם נרגש בבלוע בלח בשום אופן

בהג"ה י"א אע"ג וכו' עד סופה. עיין בט"ז ובספר אורח מישור כתב לתרץ ותורף תירוצו היינו משום דמבואר בת"ח כלל פ"ה דין ק"ג דבכלי אף אם נתבשל בו הדבר הפגום נאסר הכלי עכ"פ לכתחילה דקדירה שאב"י אסורה לכתחילה וא"כ הכא אם הכף קיבל טעם מאיסור המושבח א"כ בקדירה הוי טעם שני ואסור אבל ודאי אם נתבשל בו מאכל אח"כ שרי המאכל משא"כ אם הכף בלע טעם פגום הוי ב' נותני טעם קודם בואם אל הקדירה ושרי הקדירה לכתחילה והוכיח תירוצו מהאו"ה עצמו שכתב ואם חממו בהקדירה תבשיל שנתבשל בו השרץ הקדירה אסורה והקשה דהא הוי ג"כ נ"ט בר נ"ט השרץ לתבשיל והתבשיל בקדירה א"ו דעל הקדירה הוי טעם שני באיסור לכתחילה ע"ש שהאריך ולפ"ר אמת דבריו מוכרחים באו"ה. אך יותר קשה על הרמ"א שמשמע מדכתב מ"מ הקדירה אסורה ואם בשלו אח"כ בה תבשיל וכו' נאסר התבשיל השני שקאי על קדירה שנתבשל בה בתחילה תבשיל שהי' בתוכו דבר הפוגם. ולדבריו קשה מדוע יאסר התבשיל שנתבשל בהקדירה אח"כ ת"ל דהא כבר הי' בהקדירה טעם ב' בהיתר הדבר