בית מאיר יורה דעה מח

לכתחילה לאכלו בחלב. אמת שהש"ך שם כתב שהוכיח מן הש"ס לכתחילה אסור וספרו א"א. אבל לישנא דגמרא לא משמע הכי וכדאיתא בפר"ח וצ"ע

אף גם כבר הקשיתי על הר"ן ז"ל לדבריו מה מקשה הגמרא מנחות כ"ב על ר"ח ור' חנינא דפליגי בבשר נבילה ושחוטה שנתערב אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל למאן אילימא לרבנן הא אמרי מב"מ בטל. ומה הקושיא הא לשיטתו מב"מ בדבר שיל"מ היינו טעמא דמודו רבנן דלא בטל מפני השיווי איסור והיתר שיבא לאחר זמן חשיב מב"מ ממש וכעולין שמודו רבנן דאין בטלין א"כ ה"נ כיון שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה ע"י הסרחון והא ודאי שסופו להסריח וליטהר מטומאתו הוי כדבר שיל"מ ומפני השווי של טהרה שיבא להם מודו רבנן דלא בטילי ולא פליגי ר"ח ור"ח אלא אי בתר בטל אזלינן דר"ח סובר דבעינן שיבא ההשואה למבטל עם הבטל ור' חנינא סובר דבתר בטל אזלינן ואנן דפסקינן כרב אשי דדבר שיל"מ לא בטל היינו כר' חנינא דבתר בטל אזלינן ומה הקושי' אלא ש"מ דטעם דשיל"מ אינו אלא הפשוט מדיוכל לאכלו בהיתר בלא ביטול החמירו חכמים דלא ליבטל. וזה לא שייך כלל התם שאם הנוגע יהי' טמא אין היתר לו. ואפילו אדם דאית לי' טהרה במקוה לא חשיב דשיל"מ משום דמחוסר מעשה טבילה וגם אם יגע באוכלין ל"ל טהרה עולמית ושפיר מקשה. ואי משום שהוכיח הר"ן ז"ל סברתו וכתב משום דקא מבעיא לי כיון דלרבנן בכולהו איסורי מב"מ בטל כשאינן מינו מה ראו חכמים לחלק בדשיל"מ בין מינו לשאינו מינו. כבר כתבתי בצדו מי יתן ואדע לפ"ז מה ראו לחלוק ביין נסך. אולי משום דכל אינו מינו ביין פוגמו וצ"ע

תו הקשה לי הבחור המשכיל ר' הירץ בר"ל מק"ב ז"ל דאם כדברי הר"ן ז"ל קשיא הא דבר שיל"מ לא בטל אפילו בדרבנן כדמבואר ריש ביצה ואילו ר' יהודה גופי' במב"מ בדרבנן סובר דבטל כדאיתא מס' חולין דף צ"ט ע"ב בתוס' ד"ה שאני ציר ע"ש ודוק. ועם כי דחקתי לדחות הקושי' ואמרתי לו דדשיל"מ במב"מ גרע מן מב"מ איסור והיתר שאין לו מתירין ומשום דאפשר לומר ר"י עצמו סמך עצמו בדרבנן על רבנן דפליגי עליו ואזלו בתר האיסור והיתר משא"כ בדשיל"מ דל"ל לרבנן לסמוך על דברי ר"י כיון דהוא מב"מ וגם לשיטתם הוי דומיא דעולין דאין מבטלין להכי אפילו בדרבנן לא בטל. מ"מ קושיא היא וצ"ע

בש"ך סק"ה נ"ב עיין במ"י כלל ע"ד סק"ה וכבר הרחיב הפ"ח בביאור יותר

בש"ך סק"ו ואני תמה א"כ שאור בעיסה נמי הוי מב"מ דמי גרע ממלח בעיסה וא"כ למה דייקה המתני' דערלה חטים בחטים אפילו חטים ושעורים נמי וכבר הרגשתי בזה סי' צ"ט. וצ"ל דשם דאיירי בנפל ממילא ודאי דלא מקרי מב"מ אלא מה שנותנים בכיון לתקן. אבל עיין פר"ח סס"ק ה' ודוק

סעיף ג' כלי וכו' הש"ך מסכים עם הב"ח במה שמשיג על הבן לב בדין כלי בשר וחלב שנתערבו. ועיינתי בב"ח וראיתי קושייתו דאם כדבריו א"כ אף בשאר איסורין אף שבליעת שני הכלים הוי מב"מ מ"מ יהא אסור להשתמש בו באינו מינו מטעם שיבא לידי איסור ד"ת. וכן הפר"ח הסכים בקושי' זו וביאר שיהא אסור לבשל קטניות באותו קדירה. אלא שמ"מ מסכים לדינא למהרי"ן לב מטעם דחוק דחשיב אפשר להכיר ע"י טעימה. ועיין בכרו"פ דליתא כלל. אבל איני מבין דבריו דהרי חולין ד' קי"א ע"ב פריך על קערה שמלח בה בשר דליטעמי' קפילא. והכו"פ הוסיף בדבריו ע"י התבשיל כדי להקשות אבל דבריו פשוטים וצ"ע. שוב עיינתי בח"ר שם וראיתי שדברי הכרו"פ ברורים ונכונים]. ולענ"ד דברי מהר"י ברורים ואפילו ריח קושיא אין עליו דבשלמא אם התערובות שבהכלים מב"מ אזי פשיטא דמותר לבשל בהכלים אפילו קטניות ולאכול ובכל חדא וחדא כשאוכל ומרגיש טעם בשר הא נתבטל בהיתר ומכ"ש דנמי יש לתלות ואמרינן טעם בשר היתר קטעים שהוא ברוב. ולא יהא אותו טעם עדיף מחתיכה נבילה שבטילה בשחוטה. משא"כ כשנתערב כלי חלב ברוב כלי בשר ואם נתיר כולם מטעם ביטול לבשל בהם בשר פשיטא כשיאכל בשר שנתבשל בכלי חלב ירגיש טעם בשר בחלב ואיך יתלה שהוא מן הרוב. וגם טעמו לא נתבטל באינו מינו דבשר ברוב. אמנם מה שהבן לב אוסר כולם אפילו כי נתערבו יותר מס' כתב עליו הב"ח בלשון זה גם תימה שבא להחמיר בכלי יותר מבחתיכה דחתיכה גופה שנתערבה ביבש מדאורייתא בטילה ברוב ואם יבשלם אח"כ בקדירה ויתן טעם זה בזה לית לן בה דהתורה התירתה והאיסור נעשה היתר בביטולו ברוב ושוב אינו חוזר לאיסורו כדכתב הרא"ש אלא דמדרבנן הוא דבעינן ס' כמו בסופו אם יבשלם יחד כדכתב הספק התרומות ואם לא הי' מבשלם יחד לא הי' אסור אפילו מדרבנן דאכל חדא וחדא תלינן דהתירא הוא א"כ בכלי שנתערב פשיטא הוא דאם לא ישתמש ביחד בכל הכלים אין כאן איסור אפילו דרבנן דאכל חדא וחדא תלינן דהתירא והלכך בטל הוא ברוב ואין חילוק בין כלי בשר בחלב ובין כלי איסור בכשר. ובשפתי דעת כתב עליו צ"ע דמשמע מדבריו דמין בא"מ ברוב אף שבישל אח"כ מן התורה מותר והא טעמא לא בטל הא למה זה דומה להיכר האיסור והרא"ש בס"פ ג"ה כתב אמין במינו דהיתר מן התורה לאכול יחד והא בחוזר וניער אוסר אף הרא"ש אף במינו ומ"ש דאין מינו צריך מדרבנן ס' כמו בסופו אף די"ל כן בסה"ת סי' נ' והיינו דמחלק בין מינו דליכא הרגשת טעמו משא"כ בא"מ עכ"פ יורגש הטעם ומדרבנן מתסר מ"מ א"א לומר כך דודאי א"מ אף שהותר ביבש מה"ת כשיבשלם אסור מה"ת וטעמו לא בטל והר"ן בפי' כתב דיבשלם יבא לידי איסור תורה עכ"ל. ואני תמה דאם שבודאי פשיטות הר"ן אינו מורה אלא כדכתב בעל ש"ד דבשא"מ שנתבטל ביבש ברוב אם אח"כ נתבשל יחד יש איסור תורה מצד טעמו. אבל קשה לי א"כ הא הטור סי' ק"ט כתב ולכאורה נראה שאין חילוק בין נתערבה במינה בין שלא במינה כגון וכו' ובתר הכי מבאר דיבש ביבש שנתבטל ברוב מותר לאכול כולם יחד. וכן מותר לאכול כל אחת ואחת ואיך ס"ד דאף בשא"מ ברוב יהי' הכי דינו. (וזה ל"ק אלא לפי' הטור כגון שנפרך וכו' אבל לפי' הש"ך לק"מ עיין ודוק] הא כשיאכלם אפילו יחד לא ימלט שירגיש טעם האיסור דהא לא נתבטל אלא ברוב. ולמשמעות הר"ן הא ע"כ האיסור לא נהפך להיתר דאל"כ דהותר מן התורה איך יאסור טעמו כדאיתא בהרא"ש במב"מ. וכן כתב היש"ש פרק ג"ה סי' מ"ז בלשון זה דאם איתא שנתבטל כבר מדאורייתא שוב אין שייך בו איסור כו' דהא הכל היתר הוא מאחר שכבר נתבטל וכו' אבל מדאורייתא פשיטא דשרי עכ"ל וע"ש. אך כתבתי בצדו שם עיין תוס' יבמות דף פ"ב ד"ה ר"י א"נ כשיאפה אותן יתנו טעם זה בזה] וכן יש לתמוה אפילו לשיטת ההלכה דצריך ס' הא מ"מ לא נשמע משום אדם דאחר שנתבטל ביבש בס' שלא יהא מותר לאכול אפילו כל אחד לבדו וכשיפגע בהחתיכת האיסור הא ירגיש שאוכל האיסור ואם ע"י ביטול הרוב לא נתהפך להיתר ה"ה ע"י ס' דביבש ביבש ביטול ס' מן התורה לא עדיף מרוב. ולא עולה על דעתי לומר דביטול דיבש לא מהני אף לאכול ביבשתו אלא אחד אחד לבדו ע"י התלי' שזה שאוכל הוא מן הרוב ההיתר וכמשמעות הב"ח. וזה שרי לו לאכול מבלי השגחה על טעם האיסור ואם ירגיש מ"מ שזה למשל האינו מינו טעם האיסור באמת מחויב לזרקו מתוך פיו זה זר בעיני. ותו תימה לי לדעת הש"ך שהטעם על תערובות זה שלא יבא בו לידי איסור תורה ע"י בישול יחד אטו כי יש ס' בטוח כשיבשלם יבשלם דוקא יחד דילמא יבשלם חצי חצי ויבא בהחצי שהאיסור בו לידי האיסור תורה. ולהכי הי' נלענ"ד שאף מבשא"מ ד"ת כשנתערב ברוב ולא מינכר האיסור נהפך להיתר עד דלהכי מותר לאכלו בין כולם יחד ובין כ"א בפ"ע ושוב כי נתבשל יחד אינו אוסר מן התורה מאחר שכבר הותר וטעם כעיקר דהוי דאורייתא אינו אלא כשלא נודע התערובות עד שנתבטל ולא הותר האיסור אז אף שהפליטה מעורב ולא מינכר הטעם מינכר ואסור ד"ת. והכי מבואר להדיא דעת