בית מאיר יורה דעה מז

סעיף ד'. בט"ז סק"ט וכבר כתב בש"ע כו' נ"ב וע"ש מדין כרכשתא

סעיף ו'. הג"ה ואין חילוק בין שנתערבו במינה או שלא במינה. עיין בט"ז שכתב זה לאפוקי מאו"ה שכתב כל האיסורין שאינם מתבטלין מחמת חשיבותם לא נאמר אלא במינו ובק"ו מדבר שיש לו מתירין. והד"מ משיגו מדין הרשב"א גבי תולעים. וראיתי בספר המכונה בשם חידושי מהר"י שפירא שדחק עצמו למצוא מקור מסוגי' הש"ס להרשב"א. ולי נראה פשוט דבדין חהר"ל מבואר בש"ס דלא כאו"ה במס' מנחות כ"ג ע"ב קאמר הגמרא אי אליבא דרבנן הא אמרי מב"מ בטל ומכח זה מסיק דלר"י נאמר. וכמה סוגיו' החולקים על ר"ח כדאיתא בתוס' כ"ב ע"ב וקשה דילמא ר"ח אליבא דרבנן ומיירי בחתיכה הראויה להתכבד דבלי ספק אף לענין טומאה דבר חשוב לא בטל ולהאו"ה דברים חשובים אינם מתבטלין אינו אלא במינן קאמר ר"ח דנבילה בטילה בשחוטה דחשיב מבשא"מ. א"ו כהרשב"א דהא כיון דמוכח מזה דחתיכה הראוי' להתכבד אף באינן מינו לא בטל ע"כ דאיכא למפרך הק"ו דהאו"ה כדביאר הט"ז וממילא ה"ה ברי' נמי אף באינו מינו לא בטל. ואולם ראיתי בספר הנ"ל דמביא קצת ראי' להאו"ה ממתני' דע"ז ע"ש שמסיק דמתני' דע"ז סברי כר"ח ולכך לא תנא חתיכות נבילה משום דהוי מבשא"מ ואנן פסקינן דלא כר"ח ע"פ התוס'. וכל דבריו ליתנייהו חדא דלדבריו אדרבא מכאן ראי' לסתור דא"כ מה דוחקא דגמרא לשנויי ההוא תנא תרתי אית לי'. א"ו דלא כאו"ה. אבל האמת דבריו מעיקרא ליתנייהו ואין מזה לא בנין ולא סתירה דאם המתני' כר"ח ס"ל איך קתני שעיר המשתלח וחולין שנשחטו בעזרה דהיינו חתיכה מאלו שנתערב בחתיכות כשרים דלא בטלי והא הוי נמי מבשא"מ דאיך אפשר לכשרים שיעשו [שעיר המשתלח או חולין שנשחטו בעזרה. ותו משני התם קושי' תוס' חולין צ"ו דר"ש כר"ח ס"ל ומשום דהוי מבשא"מ לשיטת האו"ה. וגם בזה לא כיון יפה דהא התוס' קשיא להו מדתני במתני' דגיד לא בטל משום ברי' ומסתמא ר"ש לא פליג עלה דהא מתני' דאל"ה לא מקשו כלום דדילמא ר"ש ל"ל ההוא כללא דברי' לא בטל. וא"כ הא גיד נמי דומי' דנבילה ושחוטה דהא א"א שיעשו שאר גידים גיד הנשה וזה ברור באופן שאין שום ראי' להאו"ה אפילו במקצת בדבריו. וראי' יש לסתור דבריו מסוגי' דמנחות כנ"ל [ובהר טב"א חולין כתב ג"כ לישנא דמשמע דוקא במינו. וג"כ סותר עצמו מיד וכתב ושרץ שנפל לקדירה ונימוח בטל בס' משמע דוקא נימוח אבל שלם אפילו באינו מינו אינו בטל ע"כ אין לסמוך עליו בזה. וחידושים אלו שמחו בו במה שמצא דסובר ג"כ כפירושו באו"ה ולא הרגיש בסתירת עצמו] שוב עיינתי עוד בספר פלתי סי' הנ"ל כתב ראי' לפירושו בהרמב"ם מסוגי' דמנחות הנ"ל ומתרץ תמיהות הראב"ד כדברי הנ"ל דסוגי' מיירי בחתיכה הראוי' להתכבד ומשום חשיבותו אינו בטל במינו והוקשה לו א"כ איך פסק הרמב"ם טמא בטהור אינו בטל הא הוי מבשא"מ דא"א לטהור להעשות טמא וע"ז לא שייך דבריו הדחוקים שכתב לקמן במתו כו' הוי מב"מ אף באינם מינם דזה לא שייך אלא על אינו מינו מצד עצמותו. ולכן כתב וזהו רק בטומאה אבל לא לענין איסור כלומר דדבריו אלו דמשום זה חשוב מבשא"מ מדא"א להיתר להעשות כהאיסור רק לענין טומאה ולא לענין איסור. ולא די שדבריו סותרים הש"ס במקומו דא"כ אין מוכרח הגמרא למוקים ר"ח אליבא דר"י וכדהקשיתי על האו"ה אף גם בזה שכתב וזהו רק לענין טומאה נמי הוא נגד כל דברי התוס' כ"ב ע"ב שהוכיחו מכמה סוגיות הש"ס דאיתאמרו לענין איסור לדחות דברי ר"ח מהלכה ומוכרח כדבריהם מסוגי' זו עצמה דמקשה ממצה שתבלה בתבלין. הרי דמדמה אכילת מצה לטומאה באופן שלענ"ד כל דבריו בטלין ומבוטלין

אגב ארשום פה הרשום אצלי לזכרון בלשון זה. יש לעיין בסוגי' דמנחות הנ"ל מדוע החליטה דא"א לשחוטה שתעשה נבילה לשיטת הפוסקים חנ"נ בשאר איסורין ד"ת הא אפשר ע"י בישול עם איסור בקבלת טעם שאז נהפך ההיתר להיות איסור ואיכא לדחויי דדוקא בעי אפשר להתהפך מעצמו בלתי מעשה אדם. עוד י"ל דלענין טומאה וטהרה לא שייך הענין של חנ"נ. וצ"ע בדין אין טומאה בלועה מטמא טהרה בלועה דמשמע קצת אבל ע"י בלע של גוף נבילה מקבל טומאה וא"כ אפשר שייך נמי דין חנ"נ וצ"ע וכעת אקצר. ועיין בכורות כ"ב בתוס' ולק"מ. ועיין תוס' סוגי' הנ"ל תוך אריכות הדברים הוכיחו מן סוגי' דחולין דלית הלכתא כר"ח. והיינו לענ"ד מקושי' הגמרא מאי. ארי' ודוק כי קצרתי עכ"ל בהקונטרס. וכהיום שנדפס ספר בשמים ראש מצאתי הדברים שעוררתי מדין אפשר ע"י בישול מיוחס להרא"ש ונהניתי: שם ט"ז ס"ק י"ב. נ"ב הריטב"א חולין כתב ג"כ לישנא דמשמע דוקא במינו וג"כ סותר תיכף וכתב שרץ שנפל לקדירה ונמוח בטל. מבואר דוקא נמוח אף דאיירי בא"מ ועיין לעיל

סעיף ז'. בט"ז ס"ק י"ג מסיים היינו ביש ס' נ"ב או דאיירי בא"מ או בנתבשל עם החתיכות אבל ביבש מינו ס' למה לי

סימן ק"ב סעיף א' בט"ז סק"ה מביא דברי הר"ן נדרים ומסכים עמו ובספר משבצות זהב ס"ק ל"ה לומד מזה דמב"מ היתר בהיתר ד"ת לרבנן לא בטל. ובאמת שלטעם הר"ן צדקו דבריו ופירשו דמה דאמרו רבנן מכאן לעולין שאין מבטלין ר"ל ששניהם מין היתר למזבח ואזלינן בתר דמינן היתר והיתר. ואני תמה שא"כ לפ"ז מוכח בבירור מסוגיא דלשם מנחות כ"ב ע"ב דהיתר בהיתר דהוי דומיא דעולין אפי' באינו מינו לא בטל שהרי מסיק שם ודילמא עד דאיכא עולין ומב"מ קשיא הרי מוכח ברור דלרבנן עולין אפילו באינו מינו לא בטל וזה ודאי אינו כדהוכיח הר"ן עצמו בתשו' והמרדכי פ' כ"ש הביאם הפר"ח בא"ח סי' תמ"ז סק"ד (ותשו' הר"ן אין בידי) ממתני' פ' בתרא דכלאים דצמר גמלים וצמר רחלים או קנבוס בפשתן דבטלים היתר בהיתר ולכל הפחות מוכרח שם דמבשא"מ היתר בהיתר בטל. ולשיטת הרי"ף באמת בהדיא מבואר בדבריו מדנתן טעם לפת שאפאו עם הצלי משום דשיל"מ דס"ל דהיתר בהיתר עכשיו גרוע ואפילו בשא"מ לא בטל. (אבל גם זה אינו כי הרי"ף כתב דבריו מטעם דשיל"מ ורק מדרבנן ואילו להר"ן מוכח דמן התורה לא בטל וזה ודאי אינו מכלאים כי אם על דברי הרי"ף לענין דרבנן מטעם יל"מ יש ליישב כדחלקתי בין כלאים לאיסור מאכלות ודוק) ובע"כ דס"ל דאין לדמות איסורי אכילת אדם או אכילת מזבח לאיסור שעטנז דכה"ג אשכחן לגבי כלאי זרעים דעיקר הקפידא במראה עינים ע"ש. אבל כל הפוסקים ומכללם הר"ן בתשו' בעצמו הוא לא סבר הכי וכנראה דהר"ן בעצמו לא כתב זה כ"א לתירוץ הרי"ף וכדכתב בעצמו פרק ג"ה ואפשר דמש"ה הר"ן בתשו' שבפר"ח א"ח הנ"ל לא רצה לסמוך על ראייתו שחשש לשיטת הרי"ף ע"ש ודוק, עכ"פ נשמע מינה לדידן דפסקינן סי' צ"ט סעיף ו' בהג"ה דחלב שנתערב במים נתבטל הרי דקיי"ל היתר בהיתר בטל בא"מ וע"כ מה דאמרו רבנן עולין אין מבטלין אין הפי' כהר"ן אליבא דהרי"ף מטעם היתר בהיתר אלא גזה"כ בעולין ע"ג מזבח דוקא א"כ ברור דה"ה מב"מ היתר בהיתר דנמי בטל. וטעם זה שהחזיק הט"ז לעיקר לענ"ד אינו עיקר ומה דפסקינן בשר שאפאו עם הצלי דאסור עם כותח ע"כ או מטעם הרי"ף השני משום דהוי לכתחילה גמור או מטעם הר"ן התם דגזירה דרבנן היא. והרמ"א כנראה דחשש לטעם הרי"ף דלכתחילה ולכן כשהעתיק סי' צ"ט דין האו"ה לא העתיקו אלא בדיעבד וע"ש ש"ך ומה שכתבתי] ולא שמותר לכתחילה ליתן המים בבשר. ומן התימה על הפר"ח שבסי' צ"ט העתיק דברי האו"ה להלכה ובסי' ק"ח החזיק בטעם הרי"ף דלכתחילה. ואני תמה דאפילו אם לוי לא התיר לצלות לכתחילה אם זה נמי יהא נחשב לכתחילה לאכלו בתר שנצלה עם חלב א"כ מים הנ"ל מדוע יהא שרי לכתחילה הא זה ודאי אסור לכתחילה לבטל חלב מועט בבשר מרובה ואפילו ד"ת. ובאמת קשיא לי על הרי"ף דמיחשב זה לכתחילה ממה דאיתא צ"ו בצנון שמותר אחר טעימה