בית מאיר יורה דעה מו

שבת"ח כתב הכי נלענ"ד שבכיון חזר בו ומשום דלא עדיף מפת שאפאו עם הצלי דאסור לכתחילה למיכלא בכותחא. ול"מ לשיטת הרי"ף דחשיב לי' דשיל"מ דה"נ דכותי' אלא אפי' לשיטת הר"ן דלשם להטעם השני שכתב דמשום חומר דבב"ח החמירו ה"ה הכא דלכתחילה אסור אך לטעם הראשון דבריר כיון שנרגש נראה כאיסור אין ראי'. אבל מ"מ אטעמא ניקום ונסמוך. לכן לענ"ד לכתחילה אין להקל במים שמצוי מאוד אם לא בשעת הדחק דחשיב כדיעבד. ועיין נמי סי' צ"ה סעיף ג' בהג"ה ומכ"ש משהו דחמור לכמה פוסקים לענין חמץ בפסח וק"ל

סעיף ז בט"ז ס"ק ט"ו בא"ד וכאן אין ההיתר וכו' דהא כל הכלים השוה להיתר. משמע אפילו קטנים. נ"ב ההבדל שנתנו בין כלי קטן לגדול היינו כדי לבטל שיעור מסוים כגון כזית או חצי זית אבל כל שאמרו לבטל קליפת הכלי אם כלי גדול יש במה שבתוכו לבטל הקליפה שהיא ג"כ גדול אף בכלי קטן יש במה שבתוכו לבטל קליפתו שהוא ג"כ קטן

תו שם מקשה ואמאי הביא בסי' קל"ה. נ"ב עיין פ' השוכר את הפועל דף ע"ד ע"ב תמצא ראי' לדין זה בסוף ד"ה דרש רבא. ואין בזה אפילו ריח קושיא

תו שם משיג על ראית הרשב"א לדין זה. ולפ"ר יש ראי' מפסחים דף ל' דמקשה הגמרא לישהינהו עד אחר פסח תימה לר"י מ"מ הא תנן אין מבטלין כו' ולשיטת הרשב"א לק"מ דשם א"א לבא לידי נתינת טעם דחמץ כל איסורו אינו אלא משהו כדאיתא בתוס' ור"ן שם. ומתירוץ גזירה דילמא וכו' היינו נמי כדביאר הרשב"א דבכלי שתשמישו במיעוט חיישינן ע"ש. אמנם נראה לפי מ"ש לעיל דלמ"ד אין מבטלין דאורייתא י"ל דלא שייך לחלק בין כונתו ליהנות מן האיסור ללא. ה"ה נמי דין הרשב"א מסתבר דלא שייך אלא אם אין מבטלין דרבנן להכי הכא דאין כונתו לבטל וא"א לבא לידי טעם שרי ועיקר ההיתר משום דאין הכונה לבטל וכדאיתא בפרישה סי' קכ"ב משא"כ התוס' ע"כ דלא ס"ל הסברא דאין כונתו לבטל דאל"כ מעיקרא לא מקשו מידי והיינו משום דס"ל הכא דהוי דאורייתא אבל הרשב"א ע"כ ס"ל דאין מבטלין דרבנן ושפיר פסק אמנם אין מזה סתירה למה שרציתי להוכיח לעיל לפסוק אין מבטלין ד"ת מקושי' הגמרא הנ"ל אם נאמר כתי' סברת הרשב"א משום די"ל בהגמרא דאזלה לרב דאית לי' מב"מ במשהו ואליבי' לא מוכח מידי דאין מבטלין ד"ת מהכשר כלי מקדש ומה"ת לומר דאין מבטלין דאורייתא ומקשה שפיר ע"פ סברת הרשב"א משא"כ לדידן שפסקינן מב"מ ברובא יש ללמוד מהכשר כלי מקדש דהוי דאורייתא דין דאין מבטלין. וא"כ אפשר נמי דאין חילוק בין כונתו לבטל. ואף דין הרשב"א עדיין צ"ע. אמנם דין האורחת חיים גופי' אפשר דחשיב כדיעבד דלא סגי בלא"ה להסיר רגלי הדבורים וכדתירצו תוס' בפסחים הנ"ל דקדירה של חרס חשיב דיעבד וכ"ש הכא. ולפ"ז בקדירה של חרס באיסור משהו עכ"פ ראי' ברורה להתיר מתירוץ תוס' הנ"ל דקדירה של חרס לגבי איסור משהו הוי דיעבד וה"ה הכא באיסור משהו בקדירה של חרס ודרכו להשתמש בשפע וא"כ עתה נהפך הוא לסברת הרשב"א לא מוכח דקדירה של חרס חשיב דיעבד וא"כ אם נאמר אין מבטלין דאורייתא י"ל אף בשל חרס אסור ולדעת התוס' יש ראי' להתיר עכ"פ בשל חרס ודוק וכנלענ"ד להורות בשל חרס עכ"פ כהרשב"א ודוק זה נמי מימי חורפי

פר"ח סק"ח וכן מוכח דעת הרמב"ם. נ"ב תחילה כתב מוכח ולבסוף משמע. ולענ"ד אפילו ריח משמעות אין כאן

שם ס"ק י' כגון שהי' ברי'. נ"ב היינו ע"פ דבריו דלקמן ד"ה נמצינו למדין וכו' ויראה שאזיל בזה לשיטתי' ס"ק ח' שמשמע לו מרמב"ם דאין מבטלין הוא ד"ת משא"כ אם הוא דרבנן שרי בכל אופן בשוגג וכדאיתא להדיא בתה"ב שכתב ואצ"ל שאין מערבין בידים כדי לבטלו עבר ובטלו אם בשוגג מותר אמנם הסוגיא דגיטין משמע באמת כשיטת הראב"ד וכדעת הפר"ח ועיין כרו"פ. עיקרן של דברים אלו עיין לעיל סעיף ה' מה שהעליתי לדינא בד"ה תו שם]

שם קרוב לסופו תוך ד"ה הנה לענין דין. והיינו מתני' דתנן סאה וכו' אלא דהכא מתני' מיירי כשלא ידע בה. נ"ב לענ"ד לשון ולא הספיק להגביה ודאי כולל אף אם ידע בה וזה דעת הראב"ד שלא ניחא לו לומר דראב"ש לפרושי להת"ק אתא עיין בדבריו לעיל תוך ד"ה איברא

סימן קא סעיף א' הג"ה ואפילו אינה אסורה רק מדרבנן הכרו"פ הניח בצ"ע מנין לאו"ה דין זה. ומשום שכתב דלתירוץ ב' של תוס' יבמות לדידן דקיי"ל בדאורייתא את שדרכו ממילא בדרבנן אפילו את שדרכו בטל וה"ה לראוי להתכבד. ונעלם ממנו דברי ספר התרומות סי' ג' (והוא בב"י ריש סי' ק"י) הביאו התה"ד גבי דיני נר חנוכה. וכן הרגיש עליו ספר שפתי דעת סוף סי' ק"ט ד"ה כל הדברים חשובים שם הביא ספר התרומות בקיצור. ואף ראייתו בקצרה מריש פ"ק דביצה בליטרא קציעות וכתב וראייתו מיבמות יש ליישב. ואני א"י מה יישוב צריך דהא אדרבה משם ראי' לאו"ה דהא חזינן ברור דלר"י אליבא דר' יהושע שהובא בביצה מבואר להדיא דאף בדרבנן כל שדרכו אינו בטל וזה אפילו לר' יוחנן כדמתרץ ר"פ ההוא תנא הוא דהיינו אליבא דר' יוחנן דמקשה עליו מקודם אלא למ"ד את שדרכו שנינו מא"ל ונמצא דלר' יוחנן ר"מ ור"י לשיטתייהו אזלו דר"מ אליבא דר' יהושע ס"ל דוקא את שדרכו לא בטל ולכן כדין בכדין יעלו ור"י ס"ל כל לא בטל. אבל תרווייהו לא פליגי וסברי דרבנן ודאורייתא שוה כי מה"ת להמציא פלוגתא בין ר"מ ור"י משא"כ לר"ל דס"ל כל אליבא דר"מ וגם לר' יוסי הי' שונה עיגול בעגולים עולה. ולר"מ גבי פלוגתא דכדין שהובא בביצה נמי הי' קשיא לי' מ"ט דכדין יעלו הא הוי כל שדרכו כמבואר בתוס' יבמות שהביא הכרו"פ בקושייתם הי' מוכרח ליישב דברי ר"מ ודברי ר"י מטעם תרומה בזמן הזה דרבנן ולתי' א"נ לחלק בין חבילי תלתן דהוי את שדרכו לבין עגולים דהוי כל שדרכו. ולשיטתי' ע"כ דבהא פליגי ר"מ ור"י אליבא דר' יהושע בביצה דר"מ מחלק בין דרבנן לדאורייתא ולר"י אליבא דר' יהושע לא. וא"כ נחזי לתי' א' דתוס' לכל הדיעות בחד דרבנן הכל לא בטל ולתי' ב' אפילו לר"ל את שדרכו אפילו בדרבנן לא בטל ולר' יוחנן דקיי"ל כותי' דס"ל אפילו לר"מ ור' יוסי את שדרכו הא לא מצינן מי שיחלוק בזה עם ר' יהודה אליבא דר' יהושע דס"ל בהדיא דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ואפילו בכל שדרכו ומכ"ש באת שדרכו. ומה דפליג ר"מ עם ר"י בביצה היינו משום דלשיטתי' אזיל דס"ל אפילו בדאורייתא את שדרכו. הרי מבואר דלכ"ע הדין של בעל התרומות ברור ואף ראייתו מביצה ברורה. ואפילו ריח קושי' אין עליו מיבמות ודוק

סעיף ב' בט"ז סק"ד מסיים ומכח זה יש לה דין הראוי' להתכבד. נ"ב עיין בב"י סי' פ"ז לשון הרמב"ם דתפס במוחלט דסתם העמדה שע"י עור נתבטל בס' אף טעם זה לשיטתו אינו. ואולם למשמעות התוס' פרק אין מעמידין שתירצו דלהכי נקיט נבילה ולא בב"ח כדי לאשכוחי איסור תורה יוכל לומר דבאמת אף יש לחוש לבב"ח שלא ע"י ביטול העור בס' ואולם בעיקר הדין עיין נקה"כ ופר"ח שהעלו דכל גבינות גוי חה"ל מקרי

סעיף ג' הג"ה אפילו לא נמלחו נ"ב דמליחה לא הוי מחוסר מעשה ולכן אע"פ שאינה ראוי' להתכבד לפני האורחים כמו שהוא מ"מ לא בטילה. כן הוא לשון הש"ד סי' מ' מבואר מיני' דכיבוד עכו"ם לא שמי' כיבוד. ועיין ד"מ סק"א מה שמביא בשם הגהות ש"ד דכיבוד נכרים שפיר מקרי ראוי להתכבד. ועיין תשו' נ"ב סי' ט"ז. ומה שמקשה הד"מ וכתב על דברי הגהות ש"ד [ר"ל דהא ודאי לא קאמר מה שכ' חתיכה שלא ניקרה מגידה וחלבה מקרי ראוי להתכבד שנתערב חתיכה זו בחתיכות המנוקרים דפשיטא דאפשר להכיר. אלא ר"ל חתיכה טריפה שאינו מנוקר נתערב בכשרים נמי אינם מנוקרים שבזה ודאי צריכינן לטעמו ודוק] הם דברים תמוהים: בש"ך סק"ז. מסיים ועיין לקמן סי' ק"י. נ"ב עיין נמי שם סעי' ט' מ"ש מצד בשם הסמ"ג: