בית מאיר יורה דעה מד

ולא עברו על אין מבטלים לא הועילה ההגעלה ואם מותרים הרי עברו על אין מבטלים א"ו דמותרים. ומ"מ לא עברו משום דאין הכונה לבטל. וראי' זו בעינה הוא בר"ן פרק א"מ שמביא הט"ז סי' צ"ט. וכן הוא בש"ך סי' קל"ה ס"ק כ"ט בשם המרדכי ע"ש אבל באמת אין בו טעם של עיקר שהרי אין כונתו לבטל אלא להכשיר כדהוכיח הריב"ש. ובזה סרה תלונת הפר"ח ס"ס ס"ד ע"ש] וא"כ הדרא הקושי' לדוכתה וצ"ע. מימי חורפי. ובמ"א הארכתי לבאר כונת הנקה"כ ע"ד אחר ומשנה לא זזה ממקומה

שם עבר וביטלו אסור למבטל עצמו וכו' ולשאר כל אדם מותר. דין זה חידש רבינו הרמב"ם בונראה לי ואחריו החזיקו כל הפוסקים. ולפ"ר עמדתי משתומם הא כל דין זה עולה מר' יוחנן בירושלמי כל איסורין שבתורה שריבה עליהן שוגג מותרים במזיד אסורין דסובר כר' יוסי ור"ש דאמרו בהנזקין דף נ"ד נפלו ונתפצעו בשוגג יעלה במזיד לא יעלה ואילו דלאחרים שרי איך י"ל לא יעלה הא מ"מ עולין הוא לגבי אחרים. וגם לשון ר' יוחנן במזיד אסורין משמע אסור לכל. ועיינתי בהרמב"ם פי"ו מהמ"א ה' י"א וראיתי דאף גוף דין זה דנפלו ונתפצעו מפרש במזיד לא יעלה אך לגבי דידי' דז"ל ואסור לפצוע וכו' שאין מבטלין איסור לכתחילה ואם עשה כן קונסין אותן ואוסרין עליו כמו שבארנו. דהיינו שם פט"ו כתב אבל לאחרים הכל מותר. ושם הלכה כ"ו כתב כיצד הרי שנפלה סאה ערלה לתוך מאה סאה לא יביא מאה סאה אחרת ויצרף כדי שתעלה באחד ומאתים ואם עבר ועשה כן הכל מותר. וע"כ מה שכתב והכל מותר היינו לאחרים שהרי עבר מזיד הוא ולזה כתב כמו שביארנו. וכתב הכ"מ דלמד הרמב"ם ז"ל חידוש זה ממבשל בשבת. וע"כ היינו מדמיון מבשל במזיד דלר' יהודה אסור רק לו עולמית ולאחרים מותר למוצאי שבת אף דגבי מבשל בשוגג דר"י קניס לבו ביום. ומזה דייק הסוגי' בהנזקין דקניס שוגג אטו מזיד. הא קניס בו ביום אף לאחרים מ"מ מסתבר לו דלענין איסור עולמית אינו חמור משבת ואך לו ולא לאחרים. ואולם מדברי תוס' סנהדרין דף ל"ג ד"ה מה שעשה עשה מוכח להדיא דס"ל דלא יעלה היינו אף לאחריני דאל"כ לא מקשו שם מידי דנהי דר"מ קניס שוגג אטו מזיד מ"מ מה שעשה עשה לגבי אחרינא דשרי א"ו דהבינו לא יעלה בפשוט אף לאחרינא אך על הרמב"ם גופא קשה לי שבפ' י"ג מה' תרומה מביא המתני' דתרומות ומסיים אם במזיד הכל מדומע ולא פירש דוקא לו ומשמע ברור אף לאחרים וצ"ע

תו שם עבר ובטלו. כתב הפר"ח כגון וכו' ור"ל לאפוקי אם בשוגג הניח חתיכת איסור שאינו ראוי להתכבד בין רוב חתיכות היתר דזה אף בשוגג אסור לו. וזה נמי על דרך שכתב ס"ק י"ב ע"ש. וזה דבר תימה דבסי' ק"ט סתמו כל הפוסקים חתיכה שאינה ראוי' להתכבד כו' חד בתרי בטל ואין גם אחד שמבאר דוקא שנעשה התערובות דוקא ע"י אונס או מעצמו ולא בשוגג דאז אסור עכ"פ לו. ואולם כבר כתבתי בצדו דאין שייכות לדבריו אלא לשיטתו שהוציא מהרמב"ם דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא איסור תורה וכן הוא בכרו"פ ע"ש. ואין להקשות עליו הרי שנינו גיטין דף נ"ד נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר"מ ור"י ופרש"י נתפצעו ואח"כ נפלו יעלו נפלו תחלה ואח"כ נתפצעו אחד שוגג וא' מזיד לא יעלו דקנסו שוגג אטו מזיד והרי מסקינן שם דלר"מ בדרבנן קניס ובדאורייתא לא קניס ור"י איפכא בדאורייתא קניס ובדרבנן לא קניס וא"כ ממ"נ אם אין מבטלין איסור תורה קשה לר"י אף נתפצעו תחילה לא יעלו דהא בדאורייתא קניס ואי אין מבטלין דרבנן קשה לר"מ מאי ארי' שנפלו תחילה אפי' נתפצעו תחילה נמי לא יעלו די"ל נהי שנתפצעו אחד שוגג וא' מזיד ודאי איירי שוגג דומיא דמזיד בידים מ"מ נפלו איירי בנפלו מעצמם דלא שייך כלל למיקנס ושפיר. וזה נמי נראה דעת תוס' סנהדרין הנ"ל שהקשו מנפלו ונתפצעו דלא אפשר למוקים המתני' דבכורות כר"מ מדקניס שוגג אטו מזיד ובאמת ממתני' זו משמע איפכא דנתפצעו והדר נפלו יעלו. א"ו דכך כוונתם מדחזינן דבנתפצעו שוגג קניס אטו מזיד וע"כ נפל היינו מעצמו ובזה הוא דדייקינן הא נתפצעו והדר נפלו יעלו אבל בשוגג לר"מ דקניס בדרבנן ממילא לשיטתם דאין מבטלין אינו אלא דרבנן לר"מ קניס אף שוגג. אבל א"כ קשה לי מה מקשה הסוגי' חולין דף ק' וליבטל ברובא הא שם נתבטל תנן דהיינו ודאי ע"י שוגג ולא בנפל מעצמו וא"כ לשיטת תוס' דלר"מ כל איסורים בשוגג אינם בטלים מטעם קנס מה הקושי' לימא דמתני' ר"מ היא. בשלמא הא אין להקשות דלמה דוקא לר"מ ששה דברים אין מקדשין די"ל דזה אפילו בנפל מעצמו. משא"כ דברים שאינם חשובין דבטלים אבל המתני' דנתבשלו ודאי שפיר מצי מוקים כר"מ דהא בל"ז אף למאי דקאמר הניחא אי כל שדרכו נמי אליבא דר"מ נאמר. אך בזה י"ל כדי דבזה ניחא לו למוקים המתני' כר"מ משום דבכך הלכה כותי' או את שדרכו או כל שדרכו. אבל לשיטת הראב"ד לדעת הפר"ח ודאי קושיא מה כולי האי נימא ממתני' ר"י הוא דקניס שוגג אטו מזיד בדאורייתא והוא אליבא דהלכתא ולהכי אף בשוגג אסור ויש לדחוק מדסתם מתני' ר"מ לא ניחא לו למוקים המתני' דלא כותי']. הן אמת דלשיטת הרמב"ם הנ"ל דהקנס אינו אלא להמבטל יש לידחוק דמתני' זו דתנן ואם לאו כולם אסורים משמע להש"ס אסורים לכ"ע דומיא דאם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. ואך לשיטת הסוברים דהקנס הוא לכ"ע הוא דיש להקשות. ותו קשיא לשיטת תוס' ממתני' דערלה פ"ג דאף באורג מצריך ר"מ דוקא מלא הסיט דבר חשוב אף דאורג הוא ודאי שוגג ות"ל דאפילו אינו חשוב הא קניס ר"מ שוגג אטו מזיד לשיטתם דאין מבטלין הוא דרבנן משא"כ להרמב"ם ניחא אף אי ס"ל אין מבטלין דרבנן דמשום שאמר ר"מ ידלק הבגד המורה שאסור לכ"ע הוא דמצריך דבר חשוב. ואולם עד הנה פלפלתי לשיטת הפר"ח אמנם בהתה"ב אף שנמי מביא דף קכ"ב דעת תוס' והראב"ד מה שמחולקין באין מבטלין חי דאורייתא או דרבנן ואינו מכריע. מ"מ כתב שם סוף ע"ב בלשון זה איסור של תורה ושיעור דרבנן ואצ"ל אם נפל בשיעור שאין בו כדי לבטלו אפילו מדאורייתא אין מרבין עליו היתר כדי לבטלו שאין מבטלין איסור לכתחילה ואצ"ל שאין מערבין אותן בידים כדי לבטלו עבר וביטל או שריבה עליו אם בשוגג מותר. הרי להדיא דאף שעירב בידים בשוגג דמותר. וע"כ או דסובר מדספק הוא אי כתוס' או כהראב"ד הוי ספק בקנס דרבנן ולא קנסינן בשוגג. א"נ והוא העיקר לענ"ד דסובר דאף לשיטת הראב"ד מ"מ ודאי דאינו איסור לאו אלא דהוי כמו חי שיעור דאסור מן התורה ולאו אין בו ומדלא מצינן דקניס ר"י שוגג אטו מזיד אלא במבשל בשבת וכדומה איסורים שהם בלאו ובדרבנן קיי"ל דלא קנסינן. יותר יש לנו לדמות הדין דאין מבטלין לדרבנן ולומר דלא קנסינן גבוי ואין להקשות דא"כ למה לו להגמרא להאריך בפ' הנזקין נ"ד ע"ב והא הכא ד"ת חד בתרי בטל ורבנן הוא דגזור וקא קניס. ות"ל אפילו אי הי' דבר חשוב ד"ת אינו בטל הא מ"מ אין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא כמו דרבנן מדאינו בלאו. דבזה פשיטא דיותר ניחא לו להקשות מדרבנן גמור לאלומי להקושי' משא"כ לשיטת תוס' דאינו אלא דרבנן גמור ודאי קשיא. ואין דוחק הכרו"פ מספיק ע"ש וק"ל. וא"כ לדעתי אף דעת הש"ע פשוט ואין הכרח כלל לפרשו כדדחק הפר"ח כגון וכו' וכן מה שדייק ודחק עצמו בס"ק י"ב לפרש הרמב"ם אף לשיטתו שהוציא משמעות מהרמב"ם דסובר כהראב"ד לענ"ד אינו ודבריו פשוטים כדעת התה"ב נמי ומה שדייק בס"ק י"ב מדכתב הרמב"ם כיצד לאו מידי הוא דזה מעמיד להורות דאף בכגון זה בכלל מה שכתב תחלה ואף ע"פ כן קנסו אותו חכמי' ואסרו הכל ודלא נימא דוקא ביטל להדיא הוא דבמזיד אסור אבל בשוגג דסמך עצמו כדביאר הכ"מ דלא שייך קנס בשוגג ודאי לע"ד דמתיר אפילו בביטל להדיא בשוגג אף לו כדמשמע פשט לשונו והיינו דסתמו כל הפוסקים בסי' ק"ט. וכן עיקר לענ"ד לדינא ודוק

סעיף ה' בט"ז סק"ט. נ"ב וז"ל מ"ל פט"ו מה' מ"א ועיין במ"ש רבינו מהלכות תרומות דין ח' אבל אם