בית מאיר יורה דעה מג

אחד מב"מ אם אח"כ נשפך לאינו מינו פשיטא דשרי מדאורייתא ולא שייך לומר שנרגש טעם האיסור בהיתר אלא טעם ההיתר קטעים וה"ה הכא כשנפל באינו מינו ומינו והוא לח בלח נמצא כל מה שמרגישין בהיתר אינו טעם מינו לאו טעמא דאיסור קטעים אלא טעמא דהיתר כיון דבכל אותו טעם שהוא מרגיש הוי רובא היתר וכל אותו טעם נהפך להיתר נמצא לא נרגש כלל טעם דאיסור אלא דהיתר ושפיר שרי ד"ת. שוב ראיתי שכבר הרגיש הפר"ח בסברתי ומ"מ אינו מודה להרשב"א וכתב דאינו דומה היכא דנתבשל בא"מ בס' אזי נהפך האיסור להיתר משא"כ מב"מ ברוב היינו לפי שאינו נרגש טעם האיסור בהיתר שהרי הכל מין אחד ולפיכך הקילה בו תורה להתבטל ברוב אבל לא לומר שהאיסור נהפך להיתר ואפשר דכאן לא אמרינן סלק כיון שהאיסור נותן טעם בחלק שאינו מינו שיש בתערובות עכ"ל ואני אומר לא ס"ד הכי דאם כדבריו דלא נהפך האיסור להיתר א"כ אם נתבטל מב"מ ברובא ושוב נפל הכל לאינו מינו נמי נימא דיאסור מן התורה וזה ליכא למ"ד. ועיין ס"ס ק"ט א"ו דנהפך להיתר וה"ה הכא נמי כיון שבכל טעם שמרגישין באינו מינו הוי תמיד רובא דהתירא ממילא אינו מרגיש אלא טעם היתר. וזה נמי לענ"ד גוף הטעם דאמרינן למ"ד מב"מ במשהו סלק את מינו משום דכל אותו משהו אינו בא אלא על ידי תערובות וביטול ס' אינו מינו נגדו והיתר הוא וה"נ להיפוך. ולכן דייק רש"י וכתב אותו מינו דהיתר אינו מבטל איסור והיינו משום דבעינן דכל אותו חלק משהו שבא לתוך ההיתר יהא כבר מבוטל מאינו מינו ויהא כולו היתר וה"ה הכא דחד טעמא הוא ודברי רשב"א לענ"ד ברורים. וראי' לשיטתו מדברי תוס' חולין דף קי"ב שכתבו דלהכי הי' מותר לבשל שלמים בקדירה שבישל בה חטאת ועיין זבחים צ"ד ברש"י מבואר דלר"ש ע"כ אף בקדירה שבישל בה חטאת היו מבשלים מיד שלמים ולא בשפוד ע"י צלי' דוקא] משום דמן התורה מב"מ ברובא בטל ובמקדש אוקמוה אדאורייתא. וקשה הא הרוטב נאסרה לנשים וזרים דהוא אינו מינו כמבואר בחולין ונעשה נבילה לגבי זרים ונשים לשיטת התוס' דאף בלח אמרינן חנ"נ ושוב אוסר הרוטב לבשר דשלמים. ואף כי אפשר לדחוק בזה ע"פ דברי תוס' חולין ק"ח ע"ב ד"ה חלב אמאי מותר. ועיין בר"ן שם. אכתי קשה הא הרוטב תשאר באיסור א"ו דאמרינן סלק את שא"מ ומינו רבה עליו ומבטלו ודוק. אחר כמה שנים עיינתי לתומי בספר כרו"פ ומצאתי שקדמני בכ"ז

סעיף ג בש"ך סק"ט והטעם כתבו הפוסקים דספק התלוי בחסרון ידיעה. נ"ב טעם זה כתב נמי הרשב"א על דין הראשון היכא שהאיסור לפנינו והוא אינו בקי לשער אם יש ס' נגד כל האיסור. והטעם שהחכמים השוו מדותיהם נתן על הצרכת השעור נגד כולו ולא במאי דנפק מיני' שם גבי כחל והיינו משום דזה לא מקרי חיסרון חכמה דלכ"ע הוא ומוכרח לטעם שהשוו מדותיהם. ובדין הראשון לא שייך טעם זה כיון שאין זה אלא מקרה לגבי זה שאינו בקי ועיין ט"ז

סעיף ד' בש"ך ס"ק י"ג דה"ה אם נאסר הכלי ע"י עירוי נ"ב ועיין סי' צ"ה בט"ז ס"ק י"ב בסופו וגם בש"ך שם ס"ק י"ג: תו שם אבל כו' צריך לשער נגד כולו. נ"ב עיין סי' ק"ה בט"ז סק"א מ"ש ובעיקר הדין קשה לי וכו'

סעיף ה' בש"ך ס"ק י"ח אבל בהפסד שרי נ"ב אפילו הפסד מועט דאילו הפסד מרובה ת"ל דאין להחמיר משום דהוי לח בלח כדאיתא סי' צ"ב

בש"ך ס"ק כ"א קרוב לסופו אבל בה"מ וכה"ג יש להקל נ"ב אפילו בבב"ח

סעיף ט' בש"ך ס"ק ל"ד א"נ נ"מ וכו' נ"ב עוד לע"ד נ"מ ביבש ביבש בא"מ דלכ"ע לא אמרינן בי' חנ"נ כדאיתא סי' צ"ב. ובמב"מ עיין טור וב"י וספר פלתי

פר"ח סק"ז ד"ה ומעתה בא"ד כתב וא"ל דמעמיד אסור מן התורה וכו' דהא מלתא דפשיטא דמעמיד לא אסור אלא מדרבנן. נ"ב עיין ב"י ס"ס קי"ח מ"ש בשם המרדכי משמע דתולה מעמיד בפלוגתא דלמ"ד טעם כעיקר דאורייתא אף מעמיד דאורייתא

תוך דבור זה ובתוי"ט נרגש מזה וכתב וכו' משום דמב"מ ומבשא"מ הם שוים בזה. נ"ב א"י מה קאמר דהא מ"מ יפה הרגיש התוי"ט דהא הוי מצי לאשכוחי קולא וחומרא דאם יש בו כדי לחמץ בין שיש מאה ואחד אסור ואם אין כדי לחמץ אפילו אין מאה ואחד שרי

שם ס"ק הנ"ל ד"ה והנה ראיתי להמרדכי והאגור תוך הדברים המתחיל גם מ"ש דחלב ובשר שני מינים הם ליתא וכו' נ"ב עיין מס' זבחים ד' ק"י מבואר דחלב ובשר מב"מ הוא ולהכי אינו חוצץ שם ס"ק כ"ו וצ"ע לדבריו אמאי מב"מ אינו בטל. נ"ב ר"ל שמקודם זה שהביא בשמו דתבלין בתבלין בטל הביא נמי בשמו דמידי דלטעמא עביד לא בטיל בין במינו בין שלא במינו וע"ש דין כ'

סי' צ"ט סעיף א' תבשיל של חלב שנמצא בתוכו עצם חלול ויש להסתפק דילמא הי' בתוכו מוח וע"י הרתיחה נמס וליכא ס' בתבשיל נגד אותו חלל שבעצם. עיין בספר שו"ת שבמ"י שאלה ט"ז העלה לאיסור ראי' נכונה סעיף ה' אין מבטלין איסור לכתחילה. כתב הש"ך בשם התוס' דהיינו מדרבנן. משמע אבל ד"ת מותר לכתחילה לבטל איסור וכן מבואר להדיא בר"ן. וצ"ע הא בפ' כל הבשר דף קי"ב כתבו תוס' ומיהו אין ראיה משם וכו' ע"כ התם הוי טעמא משום דמב"מ ד"ת בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא וביאר הנקה"כ בסי' צ"ג דבריהם מדקשיא ליה א"כ למה הצריכה תורה כלל מריקה ושטיפה וכתב דדברי תוס' היינו לבשל שלמים יום שני דעדיין לא הוי נותר ועדיין לא נאסר הקדירה. וכה"ג בקדירה שבישל בו חטאת כתב כיון דתחילת בישולו לא הוי אלא בשביל זכרי כהונה וממילא נתבטל ברוב שפיר אבל ודאי אם כבר נעשה נותר דנאסר הכלי לא שייך לומר בי' אוקמוה אדאורייתא וכתב דאל"כ לא היה צריך גיעול כלל לקדשים עכ"ל. ודבריו נמי צריכים ביאור דלמה אם כבר נאסר הכלי לא שייך לומר אוקמוה אדאורייתא. ולפ"ר ע"כ היינו משום דאין מבטלין איסור לכתחילה משא"כ היכא דבשעת הביטול הוא ההיתר ואח"כ הוא דיעבד ומה"ט גבי קדירה שבישל בו חטאת כיון דאין כונתו אלא לבשל בשביל הכהנים לא הוי כמבטל איסור כדאיתא בט"ז סק"ז סי' הנ"ל וא"כ הא מוכח מזה דאין מבטלין הוי דאורייתא דאל"ה למה צוותה התורה כלל להגעיל כיון דמב"מ ד"ת ברובא בטל ומה שנתבשל בקדירה פשיטא דהוי רוב נגד הבלוע בו ולמה יהא הבלוע חמיר מחתיכת נבילה גופה. אך לפ"ר בל"ז קשיא דלמשמעות הפוסקים כל היכי דלא מכוין לבטל וליהנות מן האיסור לא שייך אין מבטלין וכו' א"כ אף אם נאמר דאין מבטלין הוי ד"ת אכתי קשה למה הצריכה תורה להגעיל ואי משום אין מבטלין הא אין כונתו כלל ליהנות מן האיסור כי אם לבשל היתר בהקדירה. ולפ"ר להנ"ל ע"כ לומר דסברת האורחת חיים אינו אלא אם האיסור דאין מבטלין אינו אלא דרבנן והיינו משום גזירה דילמא יאכל האיסור בעיני' וזה לא שייך אלא במתכוון ליהנות משא"כ אם האיסור דאין מבטלין הוא ד"ת והיינו ע"כ משום דאמרה תורה לא תאכל נבילה דרך משל ממילא ה"ה לא תעשה דבר המביאו לידי אכילה דהיינו ע"י ביטול. א"כ באמת אין לחלק דמ"ש אם מתכוין ליהנות או לא סוף סוף יודע דנבילה יאכל ואסור. כן עלה על רוחי. אבל ראיתי בפר"ח ס"ס ס"ד מביא בשם הריב"ש הוכחה לדין הא"ח מה שנראה מוכח שסובר דאף אם הוא ד"ת מ"מ שרי באין מתכוין לבטל. [ומה שהפר"ח שם מתמיה על הראיה והניחו בתימה כבר כתבתי בצד הריב"ש דדי בלשון זה. על דבריו והלא אפילו הי' במים שעור לבטל פליטת הכלי עדיין המים אסורים משום דאין מבטלין. כתבתי ר"ל דהא ע"כ דהמים אסורים דאילו מותרים הרי עברו על איסור תורה דאין מבטלין איסור לכתחילה ודבריו סובבים ע"ד ממ"נ אם המים אסורים