בית מאיר יורה דעה מב

עיין בד"מ מחולק עם האו"ה בדין מב"מ בשמא דהאו"ה כתב שאף שחלוקים בשמם. אם הם חתוכים הוי מב"מ בשמא דכולהו חתיכות בשר או דג מקרי. ולהד"מ לא נראה כי אם אחר שם העצם יש לילך. ולענ"ד נראה ראי' לדעת האו"ה והכי הכריע נמי הפר"ח בפשיטות מדאיתא בפ' ג"ה דף ק' דמקשה ר"ס לאביי מכדי וכו' ורבא נמי משני התם קושי' זו ומה קשיא לי' לרבא דהא רבא סובר דבתר שמא אזלינן ודג טמא וטהור בלי ספק חלוקים בשמם וא"כ רב דאוקי אמורא על דרשא דרבב"ח נקיט מילתי' בכולל מה דשייך אף בדג טמא וטהור דאילו מפני הטמא אינו אוסר במשהו מדאינו מינו בשמא. משא"כ כשנאסר חתיכה טהור בטעמא נעשה נבילה ואוסר שפיר כל החתיכות מפני שהן מינה משא"כ לשיטת האו"ה שפיר מוכרח רבא אף לשיטתי' לשנויי כיון דבחתיכה איירי ושפיר אף טמא וטהור מב"מ בשמא הוי. ואולם כ"ז לשיטת הפוסקים ההולכים בתר הנאסר משא"כ לההולכים בתר האוסר כדאיתא דף ק"ח ע"ב בתוס' ומכ"ש לשיטת ר"א (דבשאר איסורין אין ההיתר נעשה איסור וכל איסורו אינו אלא מפני המעורב בו) אפשר דלאו ראי' היא דהא לדידי' י"ל דרבא הכריח עצמו דמה דמוקי רב אמורא אינו אלא משום נבילה ולא בדג טמא דאילו בדג טמא מה בכך שקיבל טעם מן הטמא הא מ"מ אין ההיתר נעשה איסור וכל איסורו אינו אלא מן הבלע של הטמא שבו וזה מבשא"מ הוא עם הטהורים ומוכרח לשנויי כדמשני ולעולם כדעת הד"מ ועדיין צ"ע

הפר"ח סק"ו בא"ד כתב גם מה שכתב דשאור ועיסה ב' מינים הם הוא שבוש וכו'. וכבר כתב הרמב"ן דאע"ג דשאור ועיסה לא הוי לא חד שמא ולא חד טעמא לא תקשי לאביי ורבא דשאני עיסה הואיל וראוי' להמתין והוי שאור מש"ה הוי לי' מב"מ מהשתא. והנה בדברי הרמב"ן אלו הי' ניחא מה דנתקשיתי מימים ימימה על הסוגיא דפ' כל שעה דרב סבר התם לטעמי' דמב"מ במשהו וגזר חמץ בפסח שלא במינו אטו מינו. והוקשה לי חמץ בפסח היכי משכחת לה מין דאיסור במינו דהיתר הא חמץ ומצה אינו שוה בשמא ואף לא בטעמא. ובהנ"ל ניחא דמשכחת עיסה דחמץ בהדי עיסה דמצה ומן הטעם הואיל וראוי להמתין והוי חמץ וכו' אמנם תמהני מאוד מה יענה הפר"ח לראיות המרדכי מחומץ ויין דלכ"ע מבשא"מ מקרי והרי היין נמי ראוי להמתין עד שיעשה חומץ. וכי גבול ניתן לנו שזה בהמתנת איזה ימים נעשה באפשרות שאור וזה באיזה שבועות וכבר אפשר נמי ליין כשיעמוד בזמן החום במקום החום שיעשה חומץ באיזה ימים'. ולפיכך הנלענ"ד דסברת הרמב"ן לא אזיל אלא אליבא דר' חייא לר"ח דס"ל נבילה בטילה בשחוטה משום דא"א לשחוטה שתעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה משום דאפשר לנבילה שתעשה שחוטה הרי דמשום דאפשר להעשות כמו הבטל חשוב המבטל מב"מ מהשתא כן העיסה משא"כ לדידן דלא פסקינן כר"ח וחשבינן נבילה בשחוטה מבש"מ כמבואר בתוס' מנחות כ"ב ע"ב מרב פ' ג"ה דדרש כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' אוסרת כולו מפני שהן מינה וכן כתב הפר"ח גופי' ס"ק זה לעיל מזה ומסקו שם התוס' דכמה משניות מורים דלא כר"ח אפילו אליבא דר' חנינא א"כ לא קים לן נמי בזה כותי' ולא אזלינן כלל בתר מה שאפשר שיהי' אלא בתר השתא כדחזינן בחומץ ויין. (ועיין בספרי דרך חיים סי' תמ"ב סעיף ה' שם הבאתי ראי' ברורה מן הש"ס דשאור בעיסה מבש"מ הוא] וכ"ת איך אפשר דהרמב"ן תירץ המתני' דערלה אליבא דר' חייא הא א"כ מצד זה הוא מבשא"מ לרב חסדא דאזיל בתר מבטל כיון דא"א לעיסת חולין שתעשה תרומה ואמאי יהי' מוכרח לאחד ומאה היכא שאין בו כדי לחמץ. זה לק"מ כשתעיין שם בתוס' הנ"ל שכתבו דיש ליישב תירוץ ראשון דר"ת דהיינו מה שר"י ס"ל מב"מ במשהו היינו בלח בלח ומה דתרומה עולה באחד ומאה היינו ביבש וההוא דפסחים ר"ל דשם נאמר דאף בלח בלח אחד ומאה כר' חייא כלומר דהוי מבשא"מ מדא"א לחולין להיות תרומה לענין משהו ואע"פ שחשובין מב"מ לענין אחד ומאה דלא סגי להו בס'. הרי דנקטו דברי ר' חייא מה דמצריך לענין מב"מ האפשרות שווי לענין ההיתר ואיסור אך לענין החומר דמשהו אבל לענין קו"א לא צריכינן כלל לזה ושפיר נמי ההוא דשאור ועיסה דאף דא"א להיות לגבי השווי דאיסור והיתר מ"מ יש גבי החומר דמב"מ לענין אחד ומאה מצד שווי השמא וטעמא ע"י מה דאפשר להעשות בעתיד אם יתמהמה כמו שדן ר' חייא שווי דעתיד לענין החומר דמשהו ודוק. ואף גם לדבריהם דלשם יש למוקים בתרומה דעיסה ביד בעלים ואפשר לאתשולי עלי' והדר הוי לי' העיסה טבל ויוכל עשוהו תרומה על מקום אחר. יהי' איך שיהי' ע"כ תירוץ הנ"ל לא אזיל אלא אליבא דר' חייא ואנן קיי"ל דהם ב' מינים בשמא ובטעמא מדמיון חומץ ויין וזה ברור. אך א"כ הדרא קושייתי בחמץ ומצה לדוכתה. ובע"כ לומר שאור הוא שקונה שם לעצמו שם העצם להקרא שאור אבל חמץ אינו שם העצם דעיסה ואידי ואידי עיסה מקרי אלא שאנן בפסח הוא שקורין אותו חמץ על שם איסורו והוי כנבילה ובשר שחוטה דחשיב מב"מ בשמא הואיל דתרווייהו בשר מקרי. כן אלו שם העצם עיסה ודוק. שוב עיינתי בספר כרו"פ כתב מדידי' דברים שאין בם ממש ובפרט בכונת הרמב"ן. ומה שהראה מקום לעיין ביש"ש וכתב שקדמו להפר"ח בקושייתו ותירצה. עיינתי בו והוא בפ' ג"ה סי' ל"ב וראיתי שלא תי' מאומה יותר ממה שדחק עצמו הפר"ח תחילה דאינהו איירי בשאור של חיטין ועיסה דשעורין והוכיח הבדל זה מהמתני' גופה מדתנן דוקא שאור של חטין ועיסה של חטים וכבר דחה הפר"ח זה על נכון מדנקטו דומיא דיין וחומץ מבואר דאיירי אף בשניהם של חטים. ובאמת על היש"ש אין לתמוה דנסתייע בחילוק זה דאף נמי לא הרגיש בקושי' הרמב"ן על המתני' גופה אבל על הפר"ח צ"ע. אחרי שמוכח ממתני' זו דמפני שהעיסה ע"י המתנה אפשר להיות שאור חשוב מב"מ בשמא ובטעמא ע"ש העתיד א"כ מה מהני לדידן שפסקינן כרבא וחמירי דחיטי ודשערי חשוב מב"מ א"כ אף אם השאור דחיטים והעיסה דשעורים נמי נימא מדהעיסה אפשר להיות שאור חשוב מהשתא שאור והוי חמירי דחיטי וחמירי דשערי דהוא מב"מ [ומפני קושיא זו אני מוכרח לסוג אחור מדעתי שסברתי לומר מעיקרא אין קושיא למה שאור ועיסה חשוב מב"מ די"ל כיון ששאור בא לתקן העיסה חשוב כמו מים ומלח בעיסה שמסקו תוס' בביצה דחשיב משום כך מב"מ אבל א"כ ודאי קשיא מאי ארי' חטין בחטין אפי' בשעורין נמי ועיין סי' ק"ב] וזה באמת קושיא על המתני' דדייקה שניהם של חטים. ובע"כ צ"ל דדוקא דבר השוה בתולדתו אלא דשוב קנה שם או טעם ונשתנה דומיא דנבילה בשחוטה בזה י"ל אם המבטל אפשר לקנות נמי שם וטעם זה חשוב מב"מ. משא"כ חטי ושערי שבתולדתם משונים בשמם וטעמם אלא ששוב אפשר שיקנו שווי השם ע"י השאור בזה לא אזלינן בתר העתיד אלא בתר השתא ודוק כי צ"ע. ודע שמה שהעליתי לעיל דדוקא לר"ח אזלינן בתר העתיד ולא לדידן דלא קיי"ל כר"ח. רצוני לומר דדוקא ר"ח שמצריך לסוג מב"מ דוקא אף השווי שם הנקנה מתולדת האיסור וזה א"א להמצא אלא ע"י העתיד מוכרח אליביה סברא זו. משא"כ לדידן דלא קיי"ל כר"ח מה"ת להמציא סברא זו ליזל בתר העתיד. ודוק כי לענ"ד דברים ברורים הם בכונת הראשונים. ועיין פר"ח ס"ק כ"ו תראה דלא אזלינן נמי בתר העתיד לענין דברים חשובים כמו תרנגולת בנוצה דבטל אף דעומד להסיר הנוצה ולהעשה דבר חשוב אזלינן בתר השתא וה"ה בזה

שם בש"ע ואם נתערב במינו ושאינו מינו. עיין ט"ז וש"ך ובנקה"כ כתב על הט"ז דלא דמי כיון שיש כאן הרגשת טעם ולענ"ד הדין עם הט"ז דבשלמא מין בשא"מ לבדו שפיר הוי הרגשת טעם שנרגש למשל בחלב טעם בשר או במים טעם בשר איסור ושפיר הוי טעם כעיקר ד"ת משא"כ מב"מ דד"ת ברובא בטל משום דלא נרגש שם טעם האיסור אף דנהנה מן האיסור דהא נתרבה המאכל בכמות מ"מ שרי משום דכך גזה"כ כיון דהרוב היתר אף האיסור נהפך להיתר א"כ אם נתבטל פעם