בית מאיר יורה דעה מא

צ"ד וא"י ליישב מה יענה על דברי הרא"ה שבדף קכ"ד וצ"ע

בט"ז סק"ה בא"ד והרי אפילו וכו'. נ"ב דבריו מגומגמים דודאי בשר שנתבשל בחלב אסור לעולם וכמבואר בגמרא להדיא. ועיין במ"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ח בא"ד המתחיל ואם נתבשלו. ועיקר דברים אלו עיין פה סי' צ"ד סעי' ו'

סעיף ג' בש"ך ס"ק י"ט מסיק א"כ ה"ה הכא נ"ב א"י למה שמסיק ס"ק י"ז להתיר זנגוויל יבש אפילו נחתך ודאי בסכינים אב"י א"כ מ"ש פלפלים יבשים ועכצ"ל דמיירי כשנדוכו הפלפלים בתערובות דבר לח דומיא דנעשה המדוכה תחלה של בשר ע"י דיכה של בשר בתערובת פלפלין

שם בהג"ה וי"א אפילו אינו ב"י (ואפילו מקונח ועיין פר"ח) יראה לי דלא כתב הרמ"א דיעה זו דס"ל ב' חומרות דדברים חריפים זולת צנון. חומרא דגרע מנתבשל ואסור אפילו, בנ"ט בר נ"ט. וגם חומרא דחורפא משוי לי' לשבח. רק לחוש לה לכתחילה אבל בדיעבד כגון במידי דשכיח שחתכו בצלים בסכין חולבת ונתנום בקדירה של בשר דסתמא הסכין אינו ב"י מבליעת כלי ראשון כדקיי"ל סתם כלים אב"י. ובפרט סכין חולבת שרוב תשמישו בצונן. ומצד מה דשמנונית סתמא על פניו. זה לע"ד תמיד בטל בס' תוך הקדירה א"כ ודאי בדיעבד שרי דהא אנן מתירין דיעבד נ"ט בר נ"ט אפילו בבישול ועיין פר"ח ס"ק ב' ומכ"ש סתם סכין אב"י דלא להחמיר בתרי חומרות הנ"ל. ולכן אפילו אין ס' נגד הסכין נמי בדיעבד שרי

פר"ח ס"ק ט"ז וסתם מדוכה אינה מקונחת. נ"ב עיין תשו' רשב"א שבב"י גבי ביצים כי לענ"ד לא משמע מיני' הכי

שם ס"ק י"ח בא"ד והשתא קשה וכו' ובטילי ברובא. נ"ב א"י מאין פשוט לו שסתם קורט של חלתית מובאים הרבה ביחד תמיד אדרבה לשון הגמרא מחלי' לי' ולא להו. והיינו נמי שיטת הרשב"א שלומד מחלתית דחריף בולע בכולו ולא סגי לי' בנטילה ולא ניחא לו בתירוץ הרא"ש עיין בב"י

סימן צ"ז סעיף א' בט"ז סק"א כתב מזה נראה לי. נ"ב עיין סי' פ"ח ש"ך סק"ב בסופו. וה"נ י"ל פת שאני וכה"ג השיגו הפר"ח

שם בש"ע ואם אפאו דינו כדין עיסה שנלושה בחלב. עיין בפלתי הוכיח מכח קושי' דאפילו בדאיכא ס' נמי אסור הפת הנילוש במעט חלב. ומשיג בזה על הרי"ט שהתיר. ואני תמה וכי ס"ד שיהא איסור דרבנן חמור מאיסור דאורייתא שאם בישל בשר בחלב ממש יהא בטל בס' ושרי ובכגון זה יהא הפת כולו איסור. ובפירוש מבואר בהג"ה סי' צ"ט דחלב שנתבטל במים ונפל לבשר דאינו אוסר ובש"ך שם מבאר דאפילו לכתחילה שרי והא ודאי דגבי מים שייך נמי הגזירה כמו בפת דהא דרך המים לבשלן בין עם בשר ובין עם חלב. ולדעתו אפילו בפני עצמן יהיו מים אלו אסורין. והכי מבואר ריש סי' זה דיש ללמוד שאר דברים מפת. וכן מבואר משיטת הריף דנתן טעם לפת שאפאו עם הצלי דאסור למיכלי' בכותח משום דהוי דשלי"מ לאכלו עם בשר. ואילו לדעתו דאפילו ע"י משהו נאסר לאכלו אפילו לבדו מה מתירין יש לו דהא הריף מדמה דין זה לטעם משהו ומכ"ש דיש להוכיח דלא כותי' משיטת שאר פוסקים החולקים על הריף. ולא אאריך במשנה שאינה צריכה כי כל חיך אוכל יטעם דדין עיסה שנלושה בחלבא לא איירי אלא בטעם ממש. ואולם מה שהקשה על דינא דרבה בר עילאי ודאי לפ"ר קושיא הוא דאף דהרי"ט כתב דהתם שאני שהי' האיסור עומד מתחתיו בעינו ור"ל הואיל ולא נתערב בתוכו כ"א בלע מן ממש ע"י אפי' דיש להסתפק אולי אינו בולע בכולו כ"א כדי נטילה באופן דלא נתבטל בס'. מ"מ קשה הא אפשר בטעימה ואי בדטעם קשיא קושייתו ע"ש אבל נלע"ד דלק"מ דודאי רבה בר עילאי דאסר לעולם ואפילו אחר שהוסק ע"כ הכי דרש דתנור זה נאסר לאפות בו לעולם כדין קדירה שבישל בו בשר דלא יבשל בו חלב דודאי אסור לבשל בו לכתחילה ע"ס שיטעום אח"כ. וא"ל דשם אסור משום דאין מבטלין איסור לכתחילה משא"כ בפת דעדיין כולו היתר. דהא כשאין כונתו לבטל האיסור מבואר סי' צ"ט שאין בו משום אין מבטלין. וה"נ הא אך כונתו לבשל מאכלו בהקדירה. ולמה יהא אסור לבשל בו ע"ס טעימה (ועיין בתשו' צ"צ סימן פ'. ואינו דומה דשם הוא בכונה נותן מעט החלב כדי ליהנות בו אבל הכא הרי אין כונתו ליהנות מן האיסור כלל אלא לבשל בהקדירה. ועיין בהר"ן פרק אין מעמידין שבט"ז סי' צ"ט ס"ק ט"ו. ולענ"ד מ"ש אם עושה להכשיר הכלי או אם כונתו אך לכשל בהכלי ולא ליהנות מן האיסור) אלא ש"מ דהאיסור הוא משום דכל דבר הצריך בדיקה אסור לעשות לכתחילה ע"ס הבדיקה כדאיתא בסי' א' בשוחט לענין בדיקת סכין וה"נ דכותי' דילמא אתי למיכלי' בלא טעימה ויאכל לתומו ומילתא דלא רמי' עלי' דאינש אוכל ולא ירגיש. ומטעם זה דרש שהתנור אסור לעולם לאפות בו ריפתא. ומי שיעבור ויאפה בו יהא דינו כמי שעובר ומבטל איסור דלא אהני מעשיו והפת אסור אפילו בטעימה והכי הדין לענ"ד פשוט דמי שביטל במזיד חלב בקדירה של בשר שאסור החלב אפילו בטעימה וע"ז שפיר מקשה הגמרא דמהברייתא מוכח דהיסק מהני כהגעלה וא"צ לטעימה. ואפשר נמי לומר ביותר קיצור דאסרה רבה בר עילאי למיכלה לריפתא לעולם אפילו אחר היסק כי אם ע"י טעימה. והמקשה פריך מדקתני עד שיסיק ש"מ דע"י היסק בלא טעימה שרי וזה ברור. ולדרכי הראשון שהוא האמת לדינא יש ליישב מה דמשמע מתוס' זבחים צ"ה דע"י היסק ודאי נתקנח התנור מן הבעין דלא כמשמעות דבריהם בפסחים דאף ע"י היסק אינו מתקנח דזה דבר שאין הדעת סובלו. וגם הב"י פה העתיק הדברים כבזבחים וקשה א"כ על רבה ב"ע איך אסר אף לאחר היסק. וכי ל"ל התירא דנ"ט בר נ"ט ולהנ"ל מיושב דלא אסר הריפתא כ"א למי שיעבור ויאפה במזיד אחר שדרש ואסר התנור. וזה ידוע דאסור למיעבד נ"ט בר נ"ט לכתחילה. וכן הוא בפר"ח סק"ד והעובר. במזיד לא מהני מעשיו. ומ"מ שפיר הקשה מהברייתא דעל היסק מותר לכתחילה וק"ל:

שם הג"ה ואם זב תחתיו. נ"ב עיין בזה כרו"פ העלה לנכון שאין לזוז ממשמעות הפשוט דלא כש"ך. הלכות תערובות

סימן צח סעיף א' בט"ז סק"ב בא"ד ותירץ כו' ובמידי דרבנן מהני מסל"ת. נ"ב כן מביא הפר"ח א"ח סי' תמ"ב בשם רשב"א גופי' בתשו' סי' תצ"ו: שם בהג"ה ולענין מין במינו וכו'. עיין ש"ך העלה להלכה דלא אזיל רבא בתר שמא אלא באיסורין שהם במב"מ ביתר מכדי נתינת טעם אבל בדברים שמב"מ ברובא בטל לדידן ומבשא"מ בס' ודאי מודה רבא דבתר טעמא אזלינן ועם כי דבריו מסתברים בטעמם מ"מ קשה לי לפ"ז הסוגי' דע"ז דף ס"ו ע"א דאמר אביי מנא אמינא לה וכו' הנה מדמה אביי איסור שנפל להיתר לדין צירוף איסורים שנפלו יחד דאם בזה אזלינן בתר טעמא לשווינהו מין אחד כי היכי דליצטרפי כן מהראוי לילך בתר טעמא לשוי' מב"מ. ולדברי הש"ך הנ"ל מה הדמיון הא לענ"ד אף רבא מודה הכא כיון דאיירינן בתבלין שנפלו לתבשיל אינו מינו שאיסורו בנ"ט דהיינו במה שנרגיש טעם האיסור בהיתר ומה"ת דלא נימא לצירוף האיסורין מפני שטעמן שוה מצטרפו שהרי טעם האיסור נרגש ע"י מתוק הקדירה. הן אמת שזה לפרש"י אמנם לפי' התוס' ד"ה תבלין שפירשו ומצטרפין היינו לענין איסור מאתים ניחא דזה הוא למעלה מנתינת טעם. אבל במח"כ אין מובנים לי דבריהם כל עיקר שכתבו ומצטרפין בדבר יבש לאסור ואפילו בלא נתינת טעם כגון וכו'. וא"י הא שיעורא דמאתים אינו אלא במב"מ וכיון דהכא איירי בתבלין ג' מינים. הא א"א שיהיו כל הג' מינים מב"מ עם מה שנפל לתוכן. וע"כ ר"ל דביבש אפילו מבשא"מ נמי צריך מאתים. ומלבד שקשה מציאת תערובות מבשא"מ ביבש מפני שהוא מינכר אף גם צ"ע מה"ת יהא חמור מבשא"מ יבש מלח שהוא בנתינת טעם וצ"ע: