בית מאיר יורה דעה מ

דבר אקדים הקדמה אחת והוא שחתיכה שבלעה איסור ואין בה לבטל את האיסור א"א לחזור ולהתירה לעולם שהרי עצמה נאסרה בודאי מחמת מה שבלעה. ואע"פ שאתה מרבה עלי' כל היום היא באיסורה עומדת דאי אפשר לעמוד על האיסור הבלוע אם יצא מתוכה אם לאו וכו'. ותו כפל וכתב בלשון זה אבל אם אותו תבשיל הוא דבר שנאסר מחמת בלע א"א להתיר אותה חתיכה שלא נודע שנסחט מהן איסור הבלוע עכ"ל וא"כ י"ל הרי עיקר טעמו מפני שנאסר בודאי ור"ל הרי הוא בחזקת איסור עד שיוודע לך בוודאי שהותר וזה א"א לעמוד עליו וכו'. אבל בצלים שבלעו טעם חלב הרי עדיין הם בחזקת היתר ומספק אתה בא לאוסרן אולי בשעה שבלעו טעם בשר הי' בהם טעם חלב יותר מבכל הקדירה ע"י שלא נפלט טעם החלב שבו בשוה ודאי די"ל הבצלים נשארו בחזקת היתר שבלי ספק הספק אינו שקול ונוטה יותר להיתר מלאיסור ולכ"ע אזלינן גבייהו בתר חזקת היתר וק"ל:

וההבדל בין בצלים אלו לכף של חלב הנתחב בקדירה של בשר ויש בו ס' דמ"מ הכף אסור. עיין בב"י שבאמת, נתחבט הסמ"ק דלמה לא יוחשב הגעלה. והיישובים דשם לא שייכי בבצלים ע"ש ודוק. (אמר המעתיק ובגליון כתב עכ"ז א"י להפריד בין בצלים אלו לכף חלב הנתחב בקדירה של בשר ויש ס' נגד כל הכף שמ"מ הכף אסור ולא אמרינן נמי דנוקי הכף בחזקת היתר) ועכ"ז לענ"ד להלכה יש להחמיר ללקט הבצלים במה דאפשר ובמה דלא אפשר יש לסמוך על פסק מ"ל ז"ל

סעיף ז בט"ז ס"ק י"ד מעתיק דברי רש"ל ע"ש. ואני איני יוכל לעמוד על דעתו במ"ש וגם נאסר הכף דלמה יאסר הכף מ"ש דאם המאכל נאסר כבר מבליעה דאינו אוסר הכף או אם המאכל של חלב שאינו נעשה הכף כמוהו משום דחשוב איסור הבלוע ואינו יוצא אל הכף. א"כ ה"ה בזה אף שהמאכל נאסר מ"מ ודאי דלא חשיב האורז גוף איסור אלא איסור בלוע מבב"ח ומ"ש מבלוע מאיסור בשר נבילה. והנה הש"ך סי' ק"ה העתיק דבריו שבסי' מ"ה ושם רציתי לידחוק שר"ל שבכל חלקי אורז ודוחן יש גוף שמנונית חמאה בין כל גרעין וגרעין וזה לא חשיב בלוע אלא בעין. אך פה לא נראה כונתו הכי דא"כ אף מבלוע מחלב לבד יעשה הכף כמוהו. ולענ"ד נראה באמת לחלק בהכי שאם נשפך לתוך התבשיל חלב ממש אף דעב הוא מ"מ לא חשיב בלוע והכף נעשה כמוהו. משא"כ אם רק בלעו ע"י בליע' חלב אזי אינם כי אם כמו איסור בלוע. אבל החילוק של רש"ל ז"ל אין מובן לי כלל ודוק

ובהר"ן פרק כל שעה הביאו הב"י סי' ק"ב משמע ברור במה שדחק בסכינים של איסור דצריכים הגעלה בכ"ר אף דרוב תשמישן אינן אלא בכ"ש דלא ס"ל כלל הסברה דדבר גוש (אם לא בחתיכת בשר ע"י הדוחקא) אבל דבר גוש לא בדוחק ודאי מוכח מיני' דלא סבר. דהא פשיטא דחותכין בסכין בשר רותח בכ"ש ע"ש

בש"ך ס"ק כ"ח מסיים ודברי המחבר ורב עיקר.. נ"ב ואם חתכו בו בשר שנצלה על האש משמע סי' קכ"א סס"ק י"ז בש"ך דצריך לשער בכולו. אך עיין שם פר"ח דלא סבר כותי' אף בזה. וגם דברי מהר"מ מ"ץ שעיקר יסודו שם עליו לא משמע כדבריו שהרי עיקרן של דברים שנאמר חם מקצתו וכו' לא נאמר אלא ע"י אש בפסחים שם וע"ז כתב אבל לא מהני שאם נפל וכו' ע"ש

פר"ח ס"ק כ"ה בא"ד משמע דפשיטא לי' להט"ז וכו' דומיא דשמן של תרומה. נ"ב לפ"ר א"י מי איכא למ"ד דשמן לא יהי' דבר המפעפע: תו כתב בתר הכי ואי בדאיכא ק' וא' לבטולי לשמן מה פריך וכו'. נ"ב הפשוט דלהט"ז היינו דמשני שאני סיכה דמשהו ומסתמא יש לבטולי'

סימן צ"ה סעיף א' אם יש בממש וכו'. נ"ב זה קאי על נתבשלה אבל נצלה עיקרו תמיד בנטילה: סעיף ג'. בש"ך סק"ט מסיים והיינו לכתחילה כמ"ש הב"ח ודרישה נ"ב והיינו כרוצה להגעיל כלי של בשר בקדירה חולבת בט"ז ס"ק י"ב מסיים כ"ש הכפות שרגילין לתוחבן בכלי ראשון. נ"ב כאן צ"ל וכתב הת"ח כמו שהעתיק הש"ך ס"ק י"ג ונ"ל וכו'

פר"ח סק"א וכבר הושג הב"י בזה. נ"ב מן הד"מ. ואני כתבתי שם בצדו בלשון זה ולענ"ד לא ניים אלא דסברתו הפוכה מסברת או"ה שמביא הד"מ סק"א וסובר שדוקא למנוע עצמו מלאכול עם כותח מה שעלה בכלי של בשר י"ל דחשיב כמו דיעבד משא"כ לאכול בכלי של חלב סובר דאילו יש קפידא לכתחילה למיעבד נ"ט בר נ"ט אף אם נעשה הי' אסור לכתחילה לערות בכלי בשר דזה נמי לכתחילה גמור הוא

סימן צ"ו סעיף א' בסכין של בשר בן יומו ופי' הש"ך אע"פ שהוא נקי ומקונח בודאי וכו'. נשמע מזה ברור דפסקינן דע"י דוחקא וחריף אף בצונן מפליט מן הכלי ומבליע במאכל. (ועיין במ"י כלל ס"א סס"ק כ"ו הוכיח מדין דסעיף ד' דלגבי כלי מן הבלוע במאכל לא אמרינן אף בדבר חריף ודוחקא מפליט ומבליע. והטעם נלע"ד פשוט דכמו דיש הבדל לענין איסור בלוע שאין יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב בין מאכל לכלי מפני שאין לו פליטת עצמו כן יש חילוק לענין זה) ותימה לי א"כ היכי פסקינן בסימן קכ"א דסכין של איסור בתר הנעיצה בקרקע קשה מותר לחתוך בו צנון ולאכלו הא הנעיצה אינה פועלת אלא להעביר הבעין שעל פניו היטב ולא הבלע שבתוכו. (ומאי דלא סגי לי' בקינוח עיין בתה"ב דף קכ"ה ובדבריו שבחידושיו הביאם הפר"ח סי' צ"ד ס"ק כ"ה וצ"ע) כמבואר בגמרא דלא מהני כ"א לאכול בו צונן ולא רותחין:

וא"כ איך נחתוך בו צנון הא ע"י הדוחקא וחריפות הצנון יפלוט הבלוע ויבלע הצנון. ובאמת ההיתר לחתוך בו צנון לא נזכר בגמרא ולא בכל הפוסקים זולת הרשב"א בתה"ב שהמציאו ולמדו מהיקש אתרוג משום דס"ל אתרוג חריף כצנון. ועליו אין קושיא כ"כ אחרי שבתה"ב תפס עיקר תי' רש"י גבי צנון שחתכו בסכין של בשר שהוא אך מטעם הבעין שעל פניו וי"ל דבאמת ס"ל דאם הסכין מקונח ונקי לא בלבד מטעם נ"ט בנ"ט שרי אלא אף מטעם דאין צונן אפילו חריף מפליט ומבליע ע"י דוחקא אלא אך מבליע לחוד ממה שמוצא מוכן לפניו. אבל על הטור וש"ע קשה. שוב מצאתי בתה"ב דף קכ"ד כתב הרא"ה בלשון זה ובגמרא אמרינן ולאכול בו צונן ומוכח בגמרא דאפילו לגבי צונן חריף וכו' ומהא שמעינן שאין דבר חריף צונן מבליע ולא מפליט דבר קשה (ר"ל שבדבר קשה כסכין לא מפליט ולא מבליע וה"נ כונתו בדף צ"ד ובחנם כתב המה"ב עליו שגמגם בלשונו אלא הנהו ב' תיבות דבר קשה חסרים שם) וכו' אלא שבולע מן המוכן ולהוציא מדברי המחבר שכתב דצונן חריף מבליע ומפליט אגב דוחקא. והמשמרת כתב שכבר הראה לו למעלה שטעה. ועיינתי שם והוא דף צ"ד ושם הביא הוכחה לשיטת הפוסקים דבעין שעל פני הסכין אינו נפגם ומפני מה אסרו החלתית א"ו שחריפות עם דוחקא מפליט ומבליע ומפני דשם לא הביא הבה"ב ההוכחה מן סכין של איסור דמהני הנעיצה לדבר חריף אף הוא לא זכר ליישבה. ולענ"ד איני מוצא מקום לישב הנהו ב' פסקים והפוסקים דהכא ע"כ סוברים דנעיצה לא מהני לדבר חריף אלא דאתרוג לא מקרי חריף. ועל הרשב"א גופי' נמי קשה אף כי אמינא כנ"ל דאף הוא מודה לדינא להרא"ה דדבר חריף אינו מפליט ומבליע כאחד ואך משיג על לשונות הרא"ה שהם מגומגמים ומשמע מיני' דאפילו מבליע לבד אינם. אכתי קשה דהא מ"מ הביא הוכחה נכונה מחלתית דמפליט ומבליע ואם לשיטתו יהא מוכרח מדין נעיצה דחריף אינו מפליט ומבליע ע"כ לחלק בין חריפות דחלתית לשאר חריפים לענין מפליט ומבליע וקשה מנין לו לפסוק כשיטת הג"ה שבסי' צ"ה דבכל חריפים אמרינן מחלי' לשבח שאינו נלמד אלא מחלתית אחרי שבל"ז מוכרח שהוא מופלג בחריפות ומשונה בדינו לענין מפליט ומבליע. אף גם לשונו משמע שבאמת משיג על הרא"ה וסובר דאף כל דבר חריף מפליט ומבליע כדנראה מיתר ההוכחות שמביא בדף צ"ד.