בית מאיר יורה דעה לט

דלא ידעינן כמה בלע ודאי דאית לי' היתר ע"י טעימה ולענ"ד יש לתרץ ע"פ מה דאיתא במרדכי פרק ג"ה דבכלי לא אמרינן חתיכה נעשה נבילה דאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע והוכיח הכי מדין קדירה שבישל בו בשר לא יבשל וכו' ואם בישל בנותן טעם ולא אמרינן הבלוע בקדירה נעשה נבילה מקודם והדר אוסר מה שבקדירה במשהו א"ו כנ"ל ע"ש והנה הטור ע"כ לא סבר הכי כדכתב הב"י בסי' צ"ח ע"ש. ואף שהד"מ משיג על הב"י מ"מ מודה דבכלי חרס סובר הטור דנעשה נבילה ע"ש. ובאמת דברי ד"מ צ"ע שהרי בסי' צ"ד מבואר דפוסק הטור בסתם אם תחב הכף ב' פעמים צריך ב' פעמים ס' והיינו משום דנ"נ. ומ"ש בסי' ק"ז דאין צריך ס' נגד הכף היינו משום דלשיטתי' אזיל הטור דבשאר איסורין לא אמרינן חנ"נ כדכתב הט"ז בסי' צ"ח ס"ק ח'. וא"כ קשה על הטור קושי' המרדכי. אבל לענ"ד לק"מ די"ל הברייתא אתיא כתנאי דס"ל אפשר לסוחטו שרי ולא אמרינן חנ"נ דהא תנאי פליגי בזה. אמנם לדידן אף דפסקינן מב"מ בס' מ"מ כיון דפסקינן חנ"נ ואפשר לסוחטו אסור ממילא א"א להתיר ע"י טעימה כמבואר בש"ע צ"ב ע"פ הרמב"ם בכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב דצריך ס' מההוא טעמא דהבלוע נ"נ וחוזר ואוסר החלב במינו עד ס'. והכא ה"נ הבלוע בקדירה נ"נ וחוזר ואוסר החלב עד ס' ומדפסקינן שאין במה שבקדירה ס' נגד הקדירה ממילא אסור ושפיר שסתם. ודוק כי הוא ברור. ומיושב נמי בזה מה דמתמיה הב"י על הטור שהניח דברי ב"ה בתימה ודין הרשב"א בקדירה של בשר שבישל בה ירקות שמותר לבשל בה חלב מייתי להלכה. ולהנ"ל לק"מ דכשבישל חלב בקדירה של בשר נהי דהי' בו ס' מ"מ קודם שהגעיל כל הקדירה נעשה הבלוע בקדירה נבילה מטעם החלב שבלע מקודם שפלטה טעם בשר שבה וא"כ הוי כמו איסורא בלע שמודה הרשב"א שלא מהני לה הגעלה דבישול משא"כ בנתבשל מים דאז שפיר הוי היתרא בלע ודוק

הג"ה ואם הכיסוי צונן וכו' אם התחיל להזיע. נ"ב אבל כשהסירו מיד שניהם מותרים אף שהכיסוי מסתמא מלוכלך ואפשר דנפל לתוך התבשיל מ"מ לא מחזקינן איסור לומר דנפל ועוד דבר מועט הוא ובודאי בטל בס' תוך התבשיל משא"כ כשהתחיל להזיע אז הכיסוי אוסרת כן משמע בד"מ ודלא כדמשמע מפר"ח ס"ק ז'

פר"ח ס"ק ד'. נ"ב לענ"ד עיקר הטעם דדוקא לבשל בו חלב או בשר שקדירה זו כבר הי' אסור לבשל בו חלב ונשאר באיסורו אף לאחר מעל"ע משום הגזירה משא"כ לשאר דברים מעולם לא נאסר ולא שייך למגזר עליו וממילא מכ"ש קדירה של בשר שבישלו בו חלב תוך מעל"ע שנאסר מיד לכל דבר פשיטא שנשאר באיסורו אף אחר מעל"ע מגזירה אינו ב"י אטו ב"י

סימן צד סעיף א' הג"ה דהיינו ששמשו בו בכלי ראשון. נ"ב ומן הסתם עיין סי' צ"ה בט"ז ס"ק י"ב בסופו ובש"ך שם ס"ק י"ג וגם בט"ז סי' ק"ה סק"ד והפר"ח בסי' ס"ח הסכים לדבריו ע"ש אמנם הנקה"כ משיג שם על הט"ז בראיות נכונות

בט"ז סק"א. ומ"ה אם עירה נמי מכלי ראשון על כלי שהוא מלוכלך מבשר נחשב כאלו נשתמש באותו כלי בכלי ראשון בודאי לשונו ל"ד דאילו נשתמש ממש בכ"ר הוי בלוע בכולו ואילו הכא הא עירוי אינו מבליע אלא כדי קליפה וא"צ ס' אלא נגד הקליפה. אלא ר"ל דלענין העירוי נחשב ככ"ר וגם אין נ"מ לענין קדירה שנעשה קליפתו העירוי ככ"ר דבקדירה תמיד יש מסתמא מה שבקדירה ס' נגד הקליפה כדאיתא סי' ס"ט ס"ק ס"ה בש"ך אלא הנ"מ בכף שנעשה הקליפה כ"ר ע"י העירוי דנהי דמה שבקדירה סתמא ס' נגד הקליפה היינו קדירה דאף דהקדירה גדול אף מה שבתוכו הרבה. אבל בכף אם הוא גדול והקדירה שנתחב בו קטן בזה צריך שיעור אם הוא ס' נגד הקליפה וק"ל סעיף ג בש"ך סק"י פי' וכו' נ"נ ואוסרת אח"כ. נ"ב למה דמסיק בעצמו סי' צ"ח ס"ק כ"א להקל בה"מ בכלי עץ ומתכת שלא לומר בהם נ"נ ואפילו בב"ח ה"ה הכא בה"מ יש ליפסוק כהב"ח כיון דמיירי דיש ס' נגד הכף נמצא דהמאכל לא נ"נ רק הבלוע בכף. וראייתו מד"מ אינו דומה דשם מיירי בנתבשל בשר בקדירה חולבת דנעשה הבשר נבילה והקדירה בולעת ממנו ודוק: שם בש"ע ואם אין ס' וכו' אפי' הקדירה נ"ב משמע שאף הקדירה נאסר בהנאה וצ"ע לאיזה ענין אם למכרו לגוי וכן הבין המ"א סי' תנ"א ומדייק הכי מהת"ח ושם לא נאמר יותר ממה שנאמר בהש"ע. ובאמת יש לתמוה אם הישראל בעצמו מותר להשתמש בהקדירה מפני שאינו נהנה מהבלוע מה"ת יהא אסור למכרו וכי מפני הבלע ישיג יותר בעדו ודברי המ"א שם אין בם טעם מספיק לענ"ד. והיותר קרוב אלי דההוא אפילו אינו סובב על האיסור הנאה רק משמיענו דאפילו הקדירה נאסר והיינו לשמש בו שהוא הנאתו תשמיש אכילה. ועיין בשערי דורא הנוסח הכי ואם אין ס' הכל אסור אפילו בהנאה ומיהו הכלים מותר להשתמש בהן וכו' ושם לומד מקנקנים דיי"נ שמותר לתת לתוכן שכר. ובע"ז דף ל"ב מבואר בפשיטות דקנקנים מותרים למזבן לנכרים וה"ה נמי כלי הבלוע מבב"ח ועיין פר"ח א"ח סי' ת"נ

סעי' ה בש"ך ס"ק ט"ו בא"ד והא דכתב הרי"ף וכו' א"כ כ"ש הכא בקדירה דהוי ג' נ"ט. נ"ב כבר השיגו בזה האורח מישור דזה הוי ממש כדגים שנתבשלו ואם הכא נחשב לג' ה"ה הדגים. ואולי כונתו דהכא יש ג' קודם שבא אל מאכל משא"כ בדגים: בש"ך ס"ק י"ח בא"ד וע"ק. נ"ב קושי' זו קאי על החומרא שנית לאסור הכלי שאינו ב"י

סעיף ו בש"ך ס"ק כ"ב בא"ד אבל ודאי הטור וכו'. נ"ב א"י איך יתרץ הטור במה שמעתיק דברי סה"ת לחלק בבצלים בין בלועים מאיסור לבלועים מחלב לשיטתי' דל"א נ"נ בשאר איסורין. ואף שהב"י כתב נמי על דין זה שנתלה בנ"ט בר נ"ט א"י להולמו

בש"ך ס"ק כ"ג מביא בשם תשו' מהר"מ לובלין דאף הבצלים מותרים. ותימה למה דמסיק הרמ"א בסי' ק"ג [וכן פוסק המהר"ם לובלין בעצמו בבצלים של איסור] דאף להפוסקים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין מ"מ חתיכה הנאסר מבליעת איסור ושוב נתבטל בס' נשאר החתיכה באיסור משום דלא ידעינן אם פלט הטעם בשוה. א"כ ה"נ הבצלים שהסכין לא נתבטל בהם וקבלו טעם חלב ושוב נתבשלו בבשר הא ודאי שקבלו טעם בשר ואם לא פלטו הטעם חלב בשוה הרי הם בלועים מבשר בחלב. הן אמת דלפ"ר לפ"ז נמי קשיא על הר"פ גופי' דא"כ ליצטרך נמי ס' נגד כל הבצלים מטעם חנ"נ לדידן דהיינו שיטתי' דאף בכל איסורין חנ"נ וכה"ג הקשה הכרו"פ ומה שהאריך לתרץ לא מצאתי בו טעם לדברי תה"ד עיין עליו. אמנם יראה לענ"ד די"ל אחרי שזה הדין שבסי' ק"ו אינו אלא מספק אם הטעם יצא בשוה אם לאו וע"ש בט"ז. וגם מאי דאמרינן בשאר איסורין נ"נ אינו אלא דרבנן נמצא דהוי ס"ד ולקולא ולא מחמרינן להצריך ס' אלא נגד הבלוע דהא ספק זה של יציאת הטעם בשוה הוא ספק של כל עולם. ועיין בט"ז סי' צ"ח סק"ו ובש"ך ובמה שכתבתי בצידו. משא"כ בחתך בסכין של איסור אף דמה דמשערינן נגד כל הסכין אינו אלא מספק דלא ידעינן כמה נפק מ"מ מפני שלא יהא תורת כל אחד בידו מחמרינן נמי שלא לצרף ספק זה כלל ואמרינן חנ"נ ומצריכינן לשערו נגד כל הבצלים. אבל הבצלים הבלועים מסכין של חלב גופייהו בודאי ראוי לאוסרם אף כי יש ס' נגדם מפני הספק תורה דבגווייהו הגם שיש בם נמי ס"ס ספק מה דלא ידעינן כמה נפק מהסכין וספק אולי פלטו ובשוה מ"מ כבר כתבתי דהספק ראשון אי אפשר להשתמש ב. כלל מפני טעם הר"ן הנ"ל בש"ך. שוב ראיתי שהמ"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ח הרגיש ודחק בדברים שאין בם ממש לענ"ד ע"ש וק"ל. ואולם זה לשון הרשב"א בתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' קנ"א תחילת כל