בית מאיר יורה דעה לו

לספק כמו שמביא בעצמו בשם המ"א ואפשר נמי הואיל ועיקר החשש איסור הוא להחזיק ריעותא כדמביא הב"י לשון הרשב"א דתחלה רצה להתיר מטעם זה לחוד והס"ס כתב לועוד מש"ה מיחשב נמי ספק כזה לס"ס משא"כ היכא שהוחזק בתולעים פשיטא דמשום ספק נמוח לחוד לא אפשר למשרי כדאיתא ס"ס ק"א. אמנם לשון הפר"ח שכתב שהוא ספק דאורייתא ודאי צ"ע. וגם מ"ש חידושי' הנ"ל טעם דהוי ספק בגוף האיסור נמי אינו כדמבואר בת"ח בשם או"ה והאחרונים הביאו דספק אם הוא ברי' שרי והעיקר לענ"ד כדכתיבנא. ואף למה שמביא הפר"ח בס"ס ק"א בשם המהרא"י הדברים הנ"ל נכונים. ועיין נמי סי' ק"ז תשו' הרשב"א סי' שכ"ה ודוק: ש"ע סעיף י"ג ראי' לדין זה לא מצאתי וספר א"ח אין בידי . והפר"ח ס"ס ס"ד מביא ראי' ויש לדחותה. אך עיין סי' קכ"ב דינא דהרשב"א בגוף ספר תה"ב ובפרישה שם וגם בפר"ח שם מה שמביא בשם הר"ן כי לפ"ר קשה לי דא"כ מאי מקשה פ"ק דביצה ד' ע"ב והא אין מבטלין כו' הא התם איירי שנפלו לתוך התנור וא"כ לימא דאיירי כשצריך להתנור לאפות בו וכל כונתו אינו ליהנות בהעצים אלא ליהנות מן התנור ויש לידחוק דא"כ עיקר חסר והוי צ"ל וצריך לתנור. וכ"ת דזה נשמע מדנקיט שנשרו ז"א דבל"ז מוכרח לינקט באופן זה כי היכי דליהוי כל טלטולו ע"י דמקלי קלי איסורא לאפוקי אילו נפלו לחצר לא הי' רשאי לטלטלם לתנור ע"י ביטול כיון דהוי דשלי"מ. וכעת אין עמדי לעיון כל הצורך

סעיף י"ד והוא שירקד וכו' נ"ב כדי לראות אם נפלו בקמח תולעים שמתו מהבל ואבק הקמח ברחייםף פר"ח ס"ק י"ז בא"ד וסיים הרשב"א אלא שורפן. נ"ב עיין תשו' הרשב"א סי' של"ד תמצא כי מן הרשב"א אין ראי' דהוא פי' הסוגי' לישראל וע"י הודעה נמצא לא נזכר כלל היתר דמעט מעט בש"ס. ומן הטור א"ח לשיטתו ודאי היתר ברור הוא אך לגירסת הה"מ להרמב"ם איכא לספוקי. ועיין מ"א סי' תס"ז והח"י לא דק במה שתי' הרמב"ם ע"פ הרשב"א ע"ש ודוק

בס"ק נ"ב כתב ואין להקשות כו' שר"ל שאין בהם כ"כ שיהי' כמחצה של היתר. נ"ב דבריו תמוהים דהא משליך גופי התולע ובפליטת טעם אינו איסור אפילו הוא שוה בשוה. ולענ"ד העיקר בפי' הרשב"א כדכתבתי על גליון הש"ך:

בס"ק ל"ג השיג על הט"ז וכתב ואם הוא חושש שפי' ממקום למקום וכו' גם ז"א. נ"ב בזה לא דיבר נכונה על הט"ז דהט"ז איירי כשנמצא התולעים בראזניש וחשיב אז פירש כשבאים מהראזיינש על העיסה ולא כמו שהעתיק הפר"ח שנמצאו בקמח דאז שפיר היינו רביתייהו אבל נדון הט"ז הוי כפירש מפרי לפרי

סימן פ"ו בש"ך ס"ק ט"ז כתב להוכיח דתוס' סברי הטעם דצריך ס"א משום ברי' כדעת הרמב"ם. ולענ"ד מוכח מתוס' איפכא בד"ה ביצה בס' כתבו וביצה וכו' וזה דוחק גדול דמאי חידוש בביצה שיש בו אפרוח פשיטא דאפרוח אוסר יותר מכדי קליפה דביצה. ובאמת לפ"ר ר"נ אשמעינן חידוש גדול לאפוקי מהמסקנא דביצה צריך ס"א בשלמא לטעם הש"ע מה"ת לומר דפליג ר"נ אלא דר"נ איירי בביצה שנשלק עם תבשיל דבזה כע"מ דא"צ ס"א אבל לטעם הרמב"ם אין חילוק בזה ופשיטא דפליג. וא"כ למה להתוס' להמציא חידוש יותר א"ו דלא סברי כהרמב"ם. ואין לומר דאף לטעם הרמב"ם לא פליג ואיירי בטרופות ז"א ועיין בד"ה בביצת אפרוח. ואולי י"ל שדחק להתוס' הלשון ואין ביצה מן המנין ודוק

שם כתב דלא כהרשב"א וב"י אלא דהרמב"ם קורא לביצה בלא אפרוח ברי' כדעת הראב"ד. וזה ודאי ליתא שהרי הראב"ד מוכרח מכח זה לומר שדינו ליבטל מ"מ באלף ולא בכ"ש מכח מה דמוכח במס' ביצה דלר"מ דסובר את שדרכו לימנות ביצה בטילה וכאיתא בב"י סי' ק"י בשמו: ואילו הרמב"ם מסיים פ' ט"ז ה"ז אבל שאר דברים אע"פ שדרכן למנות הרי אלו עולין בשיעורן ומעולם לא זכר השיעור באלף לכן הברור כהרשב"א וב"י בהבנתם ודוק

פר"ח סק"י משא"כ בסיפא כו' ולא איקבע איסורא. נ"ב ספק דשחיטה יש לו חזקת איסור בגופי'. אלא שי"ל הביצה אין לו חזקת איסור

ס"ק י"ח וכתב המ"מ שאפרוח של ביצת עוף טמא שיש עליו עוף טהור שאסור. נ"ב ע"כ ההוא שישב עליו לאו דוקא אלא לתת קצת סבה להמקרה שנולד אפרוח טהור מביצה טמא על דרך המקרה שבגמרא חמורה שהולידה פרה. ותדע שהר"ן באמת תפס המקרה בלי סבה ובע"כ דהכי איירי דאילו באפרוח טמא וכי ס"ד דלישתרי מטעם כי מסרח א"כ עוף טמא דאסר רחמנא היכי משכחת לה. וא"כ א"י מה קאמר דזה פשוט ומבואר וכו' ולא קרב זה אל זה כלל. וא"כ בחנם דחק בהר"ן. והברור ופשוט שהר"ן באמת חולק ומתיר אפרוח טהור הנולד אף מן הטמא מטעם דכי מסרח וזה לכי מזדמן שלא כדרך הטבע והסוגיא דשילוח הקן אין ענין לזה ודוק

הלכות בשר בחלב

סימן פ"ז בספר פליתי סק"ד הקשה אחרי דבב"ח הוא מן הנקברים שעפרן אסור ודאי דאפילו לא חזי לגר אסורין דהא אפילו עפרן אסור וא"כ בב"ח וכן חמץ בפסח לדעה שהוא מן הנקברים יהא נטל"פ אסור דהא נטל"פ דמותר משום דנבילה דלא חזי לגר אין קרוי נבילה. והנה מ"ש דבב"ח ודאי דאפילו לא חזי לגר אסור הוא אמת אבל לא מטעמי' אלא כדמבואר בהרמב"ם פי"ד מהלכות איסורי מאכלות ה"י כל האוכלים האיסורין אינו חייב עד שיאכל אותן דרך הנאה חוץ מבב"ח לפי שלא נאמר בהן אכילה כיצד הרי וכו' או שעירב דברים מרים לתוך קדירה של נבילה או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור ואם ערב דבר מר בתוך קדירה של בב"ח ואכל ה"ז חייב. הרי דאף שנפסל מאכילת אדם ע"י הדברים המרים מ"מ נשאר באיסורו וממילא ה"ה אם נפסל מאכילת אדם ע"י שהסריח דמ"מ חייב'. אך משום זה אין קושי' בעיני דליהוי נט"ל דידי' אסור שהרי גדולה מזה מצינן בשקצים שאסרה תורה בעינם אפילו הם פגומים בעצמם ואינם ראוים לגר ומ"מ פסק רבא הלכתא בפ' בתרא דע"ז דנט"ל מותר. וביאר הר"ן הטעם משום דאין לך בו אלא חידושו. ור"ל אחרי דקיי"ל נט"ל מותר מנבילה ומוקמינן הילפותא דטעם כעיקר דהיינו גיעולי מדין לקדירה בת יומא שוב אמרינן אין לך בו אלא חדושו דוקא ובעינו אסרה תורה אבל טעמו אינו כעיקר ומותר מן התורה ומדרבנן. וה"נ אמרינן בב"ח אין לך בו אלא חידושו. ומ"ש נמי דחמץ אם הוא מן הנקברים ה"ה אפילו לא חזי לגר זה ליתא שהרי הרמב"ם מכת הפוסקים בקבורה ומ"מ לא הוציא לעיל מן הכלל זולת בב"ח וכלאים הא כל שאר האיסורים ואפילו חמץ כל שנפסל מאכילת אדם אינו חייב עלי' ולהכי פסק נמי בפ"ה מה' יסודי תורה שאם עירב דברים המרים עם איסורי מאכל ואפילו חמץ בפסח חוץ מבב"ח וכלאים מותר להתרפאות מהן אפילו חולי שאין בו סכנה א"ו שאין תלי' זה בזה או משום מ"ש דאפרן אך מדרבנן או ז"ז טעם דצ"ע וכבר נתקשו תוס' בתמורה בטעם האיסור דאפר הנקברים יותר מהנשרפין. ואולם צ"ע בדברי הרמב"ם הנ"ל אחרי שכולל ולומד נפסל מאכילת אדם מדינא דר' יוחנן בפרק כ"ש כ"ד ע"ב דאמר כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן למעוטי מאי למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור ובאמת מבואר בהסוגיא כותי' שהרי רוצה לומר שם דהיינו טעמא דאין על מי פירות היוצאים מן הערלה הרי להדיא דלאו דוקא אכל חלב חי מקרי אין דרך אכילתו אלא כל שאין מדרך אדם לאכלם כך הוי שלא כדרך אכילתו וממילא ה"ה כל הענינים שמנה א"כ מה צריך ר"ש בע"ז מ"ח ללמוד מהקישא דנבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרויה נבילה ות"ל מדלא אפשר למיכלו כדרך אכילתו ואף כי נדחק ונאמר דלשיטת בן ל"ב ורש"ל בשבועות כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה דמקני שכתב דלר"ש דס"ל לוקין בכ"ש ה"ה דלוקין שלא כדרך