בית מאיר יורה דעה לה

בתוס' ד"ה אתיא לחם. ועיין בספר כפות תמרים ביאור דברי תוס' זה ומבואר בא"ח סי' תרמ"ט במ"א בשם הש"ג דה"ה אתרוג הנאסר מחמת בליעת איסור. נמצא דלרש"י ותוס' פטור מן החלה כיון דלי"ל היתר אכילה לא מקרי עריסותיכם. ואין לומר כיון דמדאורייתא ברובא בטל ליהוי מחויב דז"א כיון דחלה בזה"ז דרבנן אתא איסור דרבנן ומפקיע מחלה דרבנן כדאשכחן בהרמב"ם מה' בכורים פ' הנ"ל ובהר"ש פ"ק דמס' חלה דאתא דימוע דרבנן ומפקיע מידי חלה דרבנן. ואולם לשיטת הרשב"א שם בחידושיו לא אפשר למעט מתיבת לכם או עריסותיכם כל מידי שהוא שלו ואפילו ערלה חוץ ממע"ש למ"ד ממון גבוה הוא דהוי של אחר ע"ש ודוק וממילא כ"ש מידי דאסור אך באכילה ומותר בהנאה דמקרי עריסותיכם. וכנראה אף הרמב"ם בשיטה זו דנהי דפוסל אתרוג של טבל כל ז' לאו מטעם לכם אתא עלי' דאילו מטעם לכם לא נפסל אלא ביום ראשון וכן מביא בספר כ"ת דהמציא הרמב"ם בפי' משניות דכל מידי דלא ראוי לאכילה לא מקרי פרי ע"ש ודוק. וא"כ הוריתי ליטול חלה בלא ברכה. או שיגבל עיסה כשיעור המחויב ויטול ממנו על הכל ע"י צירוף סל או שיליש פחות מכשיעור ויזהר שלא יצרף. שוב כתבתי ואבאר עוד מה שכתבתי בקיצור דהרמב"ם בשיטת הרשב"א אזיל דר"ל מדחזינן שפוסל האתרוג של טבל כל ז' ש"מ עכ"פ דל"ל סברת התוס' בד"ה לחם לחם ע"פ ביאור הכ"ת דס"ל בזה דלא כרש"י אלא דטבל מקרי אית בי' היתר אכילה ומשום דאית לי' תקנתא בתיקון מעשר. דהא הרמב"ם פוסל אותן כל ז' משום דאסור הוא. וא"כ קשה אליבי' קושי' התוס' בד"ה לחם לחם אלא ש"מ דס"ל היתר, אכילה ודאי א"א למדרש בדבר שמותר בהנאה מלכם או עריסותיכם כ"א דפסול טבל באתרוג היינו דבעי היתר אכילה לכ"ע מדרש פרי דלא מקרי מה דלית לי' היתר אכילה. ואך דין ממון למאן דבעי הוא דדרש לי' מלכם או עריסותיכם אבל מה דאית לי' היתר הנאה דהיינו דין ממון כמו טבל ודאי דלא ממעט מעריסותיכם. (ומה שפוסק פ"ו מה' בכורים דמע"ש דוקא בירושלים הוא דחייב. ומשמעותו הא בגבולין לא היינו משום דלר"מ בגבולין אף לא דין ממון אית לי' דכיון דממון גבוה הוא אסור בהנאה ולא זיכה לי' רחמנא בגוי' אלא ההיתר אכילה בירושלים. וגדולה מזו מצינן בכורות דף ט' חד מסקנא דאפילו לר"י אסור בהנאה בגבולין ע"ש) וניחא נמי בזה אליבי' קושי' תוס' מטבל דחייב בחלה כדחזינן נמי דל"ל כלל סברת התוס' דהירושלמי איירי בשיש לו ה' רבעים בלא חלק הכהן שהרי בפ"ו מה' בכורים מיסתם סתם לדין זה אלא ש"מ דלא בעי כלל בחלה היתר אכילה ומה שמסיים הגמרא או דילמא ש"ה דכתיב עריסותיכם תרי זימני לא כדמשמע דמחדא זימנא הוי ממעטין לכל הפחות היתר אכילה. דז"א דהיתר אכילה א"א כלל למדרש מעריסותיכם אלא ר"ל כדדחיק הרשב"א לשיטתי' דמחד זימנא אפילו' דין ממון לא ילפינן אך דוקא בחלה הואיל דכתיב ב' זימני וא"כ אף לשיטת רש"י אמינא אף דמבואר דעתו בפירוש דלגבי אתרוג מלכם ודאי דממעטינן דבעי היתר אכילה לכ"ע לאפוקי טבל דלא. מ"מ כדי להצילו מקושי' תוס' ד"ה לחם נלענ"ד דסובר דוקא מלכם איכא למדרש לכל דרכי הנאה דהיינו היתר אכילה לכ"ע משא"כ מעריסותיכם מודה להרמב"ם דטבל מקרי עריסותיכם כיון שיש בו דין ממון והפי' של עריסותיכם תרי זימני נמי כמו להרמב"ם ורשב"א באופן דאף לשיטת רש"י י"ל דנ"ד חייב בחלה חוץ לשיטת התוס' וגם שיטת הר"ן משמע כנ"ל דפטור. ואולם שיטתו צ"ע וכבר עמד על מקצת הענין הת"י ע"ש ודוק. שוב עיינתי וראיתי שכל עיקר שיטת הרשב"א צ"ע דאיך אפשר לומר דא"א למעוטי מלכם מה שאין רשות עלי' וטעמא דערלה ותרומה טמאה משום דכתותי וכו'. דהא בקדושין נ"ג מסיק בעצמו בחידושיו כדברי תוס' דלשם ודבכורות דף ט' דמה דנאמר בפרק חלק דף קי"ב דעיסת מ"ש בגבולין לכ"ע פטור אין הטעם משום דממון גבוה הוא אלא אף לר"י כדהוכיחו דאשה מתקדשת לר"י אף בגבולין. אלא הטעם מפני שאין לו היתר אכילה לא מקרי עריסותיכם והרי שם לרבנן כולו ממונו נמי הוא אלא משום דאין בו היתר אכילה לא מקרי עריסותיכם וה"ה דלא מקרי לכם. גם צ"ע משיטה הנ"ל על דברי התוס' סוכה דף הנ"ל ד"ה מפני שכתבו והוי מצי למימר וכו' ופירושם עיין מהרש"א ומהרש"ל דר"ל דמ"ש בגבולין מקרי יש לו היתר אכילה ע"י פדיון ור"ח בבכורות ס"ל דין ממון נמי בעינן. וכ"ז אינו עולה לדבריהם קדושין ובכורות הנ"ל דשם מוכח דלא מקרי היתר אכילה בגבולין ע"י פדיון וצ"ע. ולשיטת הרשב"א ע"כ לידחוק דשאני חלה דכתיב עריסותיכם ב' זימני שפיר ממועט אפילו ממונו כל שאין לו היתר אכילה משא"כ מלכם לחוד ס"ל דלא שייך למעט מה דאין רשות אחרים עלי' ודוק

בט"ז ס"ק ז' עיין בו מחלק בענין חשש תקלה. ולפ"ר יש ראי' לדבריו מחולין דף ו' ע"ב אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה בזמן שהיא טמאה דכיון דטמאה אינה נוגעת אבל לא בזמן שהיא טהורה דהואיל דמסתמא נוגעת חיישינן שמא תשכח ותאכל הרי שבדבר שעסוקין בו חיישינן אף בזמן מועט. ועיין נמי פסחים דף י"א מבואר נמי הכי

שם סק"ח ובהג"ה ש"ד וכו' ואם שרצה בנפה. נ"ב כאשר הגירסא בהגהות ש"ד שלפני נכון קצת דברי הב"ח דז"ל ואם שרצו בקמח אסורים ואם נשארו בנפה אסורין

סעיף ו' בש"ך ס"ק י"ט וגם מ"ש הפוסקים וכו' נ"ב עיין ח"ר דף נ"ח כתב ובשלהי פרקין ס"ז ע"ב פרש"י דטעמו' משום כיון דמהלכת התולעת בתוך הקישות כאלו מהלכת ע"ג קרקע ומלשון רש"י דקדקו רבותינו בעלי התוס' שאותן התולעים בפולין וכו' כמבואר בש"ע

סעיף ח' אינו מתקיים יב"ח. נ"ב והוי עפרא ח"י שם: סעיף ט' אבל ג'. נ"ב עיין סי' ק' ט"ז סק"ו: בש"ך ס"ק ל' וכן מחלק הרוקח בין זבוב לתולעת בפרי. נ"ב אפשר רוצה לחלק בין תולעת הגדל בפירי שאין נפשו של אדם קצה בו דומי' דתולעי גבינות וכן דחק הדרישה בס"ס ק"ד. אבל לענ"ד החוש מכחיש סברה זו. ולענ"ד הרשב"א הורה לנו היתר פשוט אפילו לקדירה מאכל חריף דהיינו בחלא

בש"ך ס"ק ל"א ואע"ג דמדברי הר"ן וכו' היינו דאזיל לטעמו נ"ב אכתי הא יש ספק אם פירש כלל וכ"ת דלזה נמי אמרינן שהוחזקו ביותר שפירשו כמו שפירשו אלו ג' א"כ אף לספק נמוח נדון הכי כמו שאלו ג' לא נמוחו כן היתרים. ועיין בח"י סי' תס"ז סק"ה ואולי דאיירי כשאותן הנמצאים אפשר ג"כ שנימוחו קצת מהם ואינו ניכר

בט"ז ס"ק ט"ז. אבל וכו' אמרינן מעלמא עיין ח"י סי' תס"ז ס"ק כ"ה

שם מביא בשם הר"ן דמשום חד ספיקא לא שרינן לי'. ובספר חידושי מהר"ז שפירא שעם ספר ח"י החדשים מביא תשו' בשם רב חריף בסוגי' דיבש בלח הקשה למה יגרע ההוא ספק דרבנן משאר ס"ד דקיי"ל דשרי וכתב ומהר"ן אין ראי' וכו' ודבריו אינם נראים לענ"ד דאם איירי הר"ן שהשלשה אינם נמוחים אין ראוי לכנות כלל בשם ספק דכמו שנעשה התבשיל מוחזק בתולעים ע"י ג' ה"ה דנעשה מוחזק בתולעים שלא נימוחו ומאי זה שכתב מאי איכא ספק נמוח וגם העיקר דלא נמוחו לא ביאר כלל או דאיירי שאותן הג' היו קצתם נמוחו. וגם אילו היו כולם נמוחו לענ"ד ודאי דשרי דהוי הוחזק בתולעים שנמוחו. ועיין בח"י סי' תס"ז ס"ק כ"ה רק דמיירי כנ"ל וראי' לדברי ממה דפסקינן ס"ס ק"א ואפילו נתחתכו רובן לא מהני להתיר השאר. ובזה נדחו דבריו שכתב להתיר בפת הואיל ומתערב יפה והאיסור נהפך להיתר דהא בחתיכות שנתערבו נמי נהפך האיסור להיתר. אלא נראה הטעם דלא מבעיא לדעת הט"ז וש"ך שבסי' ק"י דזה הוי סתירת החזקה ולק"מ אלא אפילו לדעת הפר"ח בזה מודה דמעמידין הדבר על חזקתו ולא נשתנה והוי כמו דלא אמרינן לא מחזקינן ריעותא לחומרא מכ"ש דלא אמרינן לקולא ולגבי הס"ס הוא דמחשבינן