בית מאיר יורה דעה לד

מרובא שוב יש עדיפות לחזקה זו מבכתם יבש דשם אינו אלא חזקה לדון בה השעה המסופקת משא"כ הכא אף שע"י רוב לחוד א"א לבא למשרי החלב כיון שאנו רואים הבהמה זו היא ממיעוט הטריפות מ"מ לגבי השעה המסופקת עדיפה והוי כמו רובא וחזקה דיש לדון על שעה זו דעדיין היתה מן הרוב וגם מחמת החזקה דכמו שהיתה זה שנה ודאי בריאה ואף דלא היתה אז ברורה הרי ברורה נמי היתה ע"י הרוב כן נשארה כל שעה המסופקת והוי כמו רובא וחזקה. ועיין תשו' מ"ל מ"ש בנאבד וושט הפטומים. (ולפ"ר בלי עיון כל הצורך י"ל נמי דש"ה בסי' ק"ץ דעיקרו לענין הטהרות דלמפרע וי"ל משום דכל הטומאות כשעת מציאתן נגעו בו) ואולם כ"ז הוצרכתי לדחוק וליישב דעת הש"ך. אבל לענ"ד מעיקרא לק"מ כי מה שכתב הש"ך כדלקמן סי' ק"ץ באמת מה דאיתא שם בש"ע דין דנפיק מדין כתם יבש שבהסוגיא דהיינו סעיף מ"ו משם אין שום ראי' אלא כונתו למה דאיתא שם בב"י הסוגיא ור"ל שלא יוקשה ראיות התה"ב דף פ"ז והר"ן ריש חולין דז"ל תה"ב והר"ן אבל ודאי בטריפות סירכות או טריפות אחרים שא"א לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה דהא א"א לומר בה העמידנה על חזקתה דהא ודאי נפקה לה מחזקתה וכיון דודאי יצאתה מחזקתה ואין אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע אוסרים אותה למפרע וכענין שאמרו בכתמים שהאשה טמאה משעת כיבוס דכיון דכתם זה יבש וע"כ לא ראתה עכשיו אלא מכבר לא אמרינן העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע אלא בכדי שיוכל הכתם להתיבש אלא אמרינן משעת כיבוס ראתה ע"כ לשון תרווייהו. ויש לתמוה הא במתני' דנדה דף נ"ו איתא ומטמא בין לח ובין יבש ולדבריהם לח מ"ט דטמאה למפרע הא זה ודאי אפשר בשעת מציאה נפיק א"ו שם הטעם אליבא דב"ה דקיי"ל כותייהו לענין טומאת מע"ל למפרע דאשה כיון דמגופה קחזי' לא אמרינן אוקמה אחזקה. ומה הראי' משם. ואין בידי ליישב דבריהם אלא ע"פ דברי תוס' ריש נדה ד"ה ושרצים דמעלמא דקשיא לב"ש דאליבי' הוכרח לבא לתרתי לריעותא וקשיא להו כתם מה תרתי לריעותא שייך ודחקו לכתוב וי"ל דהואיל ואם הכתם יבש ע"כ טמא למפרע ופעמים נמי אף כשהוא לח מוכיח דלא אתא השתא אלא ע"י שיה' או ע"י ריקוד לא פלוג רבנן בכתמים. וא"כ ראייתם ע"כ נמי אזלה מן ב"ש וסברי דלולא דמצאו מקום וטעם דלא ליזל בתר החזקה גבי יבש ודאי דקשיא לב"ש מה תרתי לריעותא איכא א"ו ביבש טעמייהו ע"פ דין ושוב גזרו לח אטו יבש וא"כ ודאי דל"ק על הרמ"א מידי אחרי שחזינן שהתוס' לא נקטו בלשונם אלא וי"ל דהואיל ואם הכתם יבש ע"כ טמא למפרע וגם לח לפעמים וכו' ולא כתבו כלל ע"כ טמא למפרע עד שעת כיבוס כסברת הרשב"א והר"ן. ועל סברתם אני תמה הא מצינן כתובות י"ב ע"ב וא"נ ע"כ לא אמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקי אחזקה. אף דודאי בשעת מציאה דהיינו בעילת הבעל לא נאנסה וגם אין לתלות בזמן ידוע ומ"מ דנינן על שעת אירוסין שהיתה בתולה מכח החזקה (ובתה"ב דף פ"ו הרגיש ממומין ודחק לשנוי' ולדעתי אינו עולה למה שהקשיתי שהרי משנתארסה ודאי הי' בה ולא שייך תי' הגמ' דף ע"ה ע"ב) א"ו דלא ס"ל כלל סברא זו אלא בפשוט הואיל דבין ביבש בין בלח לפעמים ע"כ טמאה למפרע ולא משעת מציאה לא פליגי משום דלפעמים ההוכחת דלמפרע מגיעים עד שעת כיבוס השוו מדותיהם בכתמים לטמא עד שעת כיבוס ואפילו לח פשוט והכל משום לא פלוג בכתמים ולדבריהם הראי' מעיקרא ליתא ודוק

סימן פג סעיף ב' בש"ך סק"ב מסיים ולא כתבוה וכו' משום דפשוט הוא. נ"ב ולענ"ד משום דלא נפיק מיני' היתר כ"כ דהא אכתי מחויב להשגיח אם נקלפים עכ"פ בכלי ואז בלא ההסתכלות בשמש נמי שרי ובגמרא לא נאמר העובדא אלא להורות שלא יתיאש אבל אין נפקותא

סעיף ו' בש"ך ס"ק י"ט מ"מ וכו' אין השאר חביות ניתרים בכך. נ"ב מדלא נמצא אף בהשאר אבל בפתוחים ונמצא שנים באחד דשוב ליכא למיחש דמעלמא אתא כולן מותרים ואמרינן מה דלא נמצא בהשאר היינו דאזלו לעלמא

פר"ח ס"ק כ"ו בא"ד וכנראה שמה שהעולם אוכלים אותם וכו'. נ"ב א"י מה קאמר הרי המנהג הוא להפריד בין אדומים לשחורים. וגם מה שהב"י כתב ושמעתי וכו' הרי הוא קבלה וכבר כתב שאם קבלה נקבל ולא המציא הב"י אלא ליישב הקבלה שדיני הגמרא הי' אך להתיר אף שחורים. לכן לענ"ד יותר מדאי התריז נגד רבינו הב"י

סימן פד סעיף ה' נשאלתי קמח שהתליע ע"י מילבי"ן מה דינו והוריתי לאפות פת ולמכרו לאינו ישראלים בעלי בתים כמשמעות הש"ע שאסור למכור הקמח לא"י. ואף שלענ"ד דברי הפ"ח שם בכונת הריב"ם נראה ברור. ודלא כבעל פרי מגדים שדחה דבריו בב' ידים כי כבר עשיתי סמוכות לדבריו דע"כ מה שלומד הגמרא מן הברייתא סברת היינו רביתייהו היינו אך מלישנא דברייתא מדקתני ואינו נמנע דאילו מן הלימוד של תורה דכל אשר במים להורות על שבתוך בורות וכו' אין ראי' דאי משום הקושי' ודילמא פירש לדופני דמנא י"ל דהתורה איירי בבורות מלאים על כל גדותם באופן דליכא למיחש כלל לדילמא פירש על הדופן מבפנים ולדילמא פירש מחוץ לבור על השפה בל"ז מבואר בהש"ע דליכא למיחש. ומכ"ש דלא קשה על התורה להפוסקים דספיקות ד"ת שרי אלא ש"מ דעיקר ההוכחה הוא מלישנא דברייתא ואינו נמנע דמשמע בכל אופנים בין הבור מלא או חסר וע"כ היינו מטעם דהיינו רביתייהו. וממילא מזה מוכח שהיא סברה חיצונה ולאו דוקא במים מטעם גזה"כ. מ"מ לא רציתי להורות נגד הכרעת הש"ע יען דאף לדברי הפר"ח י"ל כמו דמחלק הפר"ח בסברא בין דבר גוש לדבר הנבלל ה"נ י"ל דלא שייך הכי רביתייהו אלא במים שידוע שהלחות שבתוך הכלי מתפשט ע"י בלע עד למעלה במקצת ולכן היינו רביתייהו משא"כ בדבר יבש כקמח נהי דלענין בלילה חשוב לח מ"מ לענין זה ודאי יבש הוא בטבעו שאין הכלי שואב לחותו למעלה ואפשר דלא שייך גבי' היינו רביתייהו. ואולם אי מש"ה מ"מ בכונת הריב"ם ודאי יפה כיון וסמכתי עליו בזה אף דבסי' קל"ד משמעות הש"ע דוקא למכרו פתות ולא פת שלם אפילו לא"י אינו פלטר ע"ש בט"ז שדחק בטעמו. ובנדון הנ"ל הורתי אף למכרו שלם. שוב חזר השואל ושאל האם יטול חלה מזה וזה צ"ע קצת דהנה מצד שמיוחד לא"י בשעת לישה אין לפוטרו דהא משמעות הש"ע סוף הלכות חלה שהוא לשון הרמב"ם פ"ו מה' בכורים משמע שאין לפטור אלא המיוחד לחי' ובהמה אבל בשייחד לנכרים דהיינו שהישראל עשה עיסה לא"י פועליו חייב בחלה והכי משמעות יותר בלשון הרמב"ם פרק הנ"ל סוף הלכה י"ב. ובאמת שק"ק לי כי היכי דממעטינן להרמב"ם מיוחד לחי' ובהמה ואפילו סולת נקי' ע"פ הספרי דעריסותיכם כן יש נמי למעט המיוחד לא"י כדחזינן גבי לכם בביצה דממעטינן עכו"ם וכמו כן אין לילף לחיוב מעיסת ארנונא שמבואר סי' הנ"ל סוף הלכות חלה בב"י וד"מ וב"ח שחייבת בחלה ואפילו בברכה משום הרמאין דשם עיקר החשש של הרואים היינו כדאיתא ברש"י מס' פסחים דדילמא ישאר לישראל ומי שיראה הישראל אכלו בלא חלה יחשידנו אבל היכא דודאי לא יבא לאכילת ישראל כנ"ד או כדין דסימן קל"ד ליכא למיחש לזה ואין לחייבו מההוא טעמא כלל. וחילוק זה מוכרח מדינא דש"ע סי' הנ"ל סעיף ג' דסותם לפטור שותפות א"י ואפילו אין הא"י עומד על גביו בשעת הלישה ולא חיישינן להרואים. וא"כ אפשר ליישב מה שהקשיתי תוך הגה"ה הנ"ל ולומר דבאמת אף המיוחד לא"י פטור ד"ת אלא דמדרבנן חייב דילמא מימליך ויאכלנו ויש חשש הרואים משא"כ במיוחד לבהמה וחי' יש לידחוק דליכא למיחש להכי משום דמאיס לי' אף לשיטת הרמב"ם דאיירי דלא עשה בו שום סימן. ואולם בל"ז צ"ע שהרמב"ם וש"ע השמיטו כל דין זה של עיסת ארנונא. אמנם בנ"ד בלא כל הנ"ל יראה לענ"ד דנ"ד ודסי' קל"ד במחלוקת שנוי' דבמס' סוכה דף לה איתא דהיתר אכילה לכ"ע בעינן ואל"ה מבואר ברש"י דלא מקרי לכם וכה"ג ודאי דפטור מחלה מטעם דלא מקרי עריסותיכם וכן מוכח שם