בית מאיר יורה דעה לג

נקבי הפליטה וכן כתב הט"ז וא"כ למה שפסק הרמ"א לקמן בנפל לציר דבמקום הפסד גדול יש לסמוך לומר איידי דפליט ציר דידי' פלט דם דאחרינא ה"ה בזה אבל מה שמסיק הצ"צ להקל אף בלא הפסד אין מוכרח כלל

ש"ך סק"מ ומינה וכו' לא מהני. נ"ב אם לא לצורך הפסד גדול: סוף הסימן ציר מעורב עם מים. נ"ב עיין מ"י כלל ז' דין י': סימן ע"ב. בתשובת כ"י שאלה כ"ז מסיק להתיר עוף שנתבשל עם מאכל בזפק. וע"ש כי כל דבריו לענ"ד צ"ע כתב וסמך על תי' הגמרא קרמא מפסיק מה שהרמ"א בהג"ה סי' ק"ה פסק דאין לסמוך עליו וכתב ואין לשנות והכי נוהגין. ואיהו כתב שמהרא"י יחידאה הוא ומה שתלה עצמו בטעם שני של מהרא"י מה שלא שייך הכא ז"א המעיין במהרא"י יראה להדיא שעיקר טעמו דלא סמכינן אההוא שינוי' ובסי' ס"ח וע"ב שאין אסור אלא המוח וקרום ולא הבשר שם עיקר הטעם דכבכ"פ ועיין ש"ך סי' כ"ב ובפר"ח סי' ס"ח שבכל המקומות משמע שאין סומכין על ההוא שינוי' לחוד ומ"ש לבסוף שמלבד זה שרי בלי ספק כלל מטעם שני דהוי כמו ס"ס א"י מה קאמק (ולמה רומז. ולפ"ר ע"כ לסי' ע' סעי' ו' ונתחלף לו ה' בו' ועכ"ז א"י מה קאמר דזה איירי ע"י מליחה פולט) (דהי"א שבסעי' ה' אין טעמם שפולט מה שבלע בלא טעם כדאומר אלא או מטעם סברת רש"י וזה לא שייך הכא או משום דמשריק שריק וזה דוקא בבשר כדדייק לשון ר"ת שאמר משריק שריק דרך הנקבים שבבשר משא"כ בדבר מאכל ודאי מסרכי סריכי) ועוד מדוע אנו אוסרין בשר שפלט כל דמו וצירו שנפל לגבי בשר שלא נמלח ולא שרינן בקליפה והמותר ע"י מליחה שנית וע"כ משום דתפסינן לעיקר סברת המחמירין. ולפ"ר זה ממש דגים ועופות שמלחו יחד דלדידן לא הוו הקשקשים מועילים אי לאו משום דעשאו להדגים לא רפו קרמייהו, והיינו משום דהקשקשים לא היו אלא קליפה ואנן משערינן בס' וה"ה הזפק למה דלא סמכינן אשנוי' דקרמא מפסיק לא הוי הקרום אלא קליפה ולא מהני לדידן דבעינן ס' במליחה. אמנם שוב בא המעשה לידי והוריתי להיתר כפסקו מפני שראיתי שבפשוט עכ"פ מידי ס"ס דפלוגתא לא נפיק חדא דעת הש"ע סי' ק"ה סעי' ח' דסמכינן אההוא שנוי' דכולי' בחלבא הוי ואת"ל דלא קיי"ל כההוא שנוי' ספק אי בעינן במליחה ס'. ועיין תשו' רמ"א סי' קי"א. ומכ"ש באיסור דם שאינו מוחלט שהוא בכלל ספק אם שייך בו שמן זולת מצד המנהג אסרינן ומצריכים ס'. אבל בכגון דא דיש עוד ספק דפלוגתא מטעם הקרום. וגם עיקר איסורו אינו אלא דם שבישלו והוא בכלל הפ"מ היזק יותר משליש בדמיו והתרתי ע"פ עדותן שכן הורו המורים

סעיף ב' בש"ך סק"ג מיהו הרשב"א בת"ה ובחדושיו וכו' ע"ש ונ"ל דנ"מ וכו' דשרי מטעם וכו'. ותמיה כיון דסמך על שיטת הרמב"ן לענין החילוק שבין צלי לבישול א"כ כי נפל לציר על צד החוץ פשיטא דבלע. ודוחק גדול דאיירי דנחתך הלב ונמלח ונפל לציר על צד הפנימי. וגם הפר"ח מעתיק דבריו בסתם ולא נחית לחלק בהכי וצ"ע. הגם לשיטת מהרש"ל לק"מ ע"ש ודוק. אך קשה איך ערבב הדברים וכתב סתם ונ"מ

בש"ך סק"ח. ונאסר כדי קליפה. נ"ב ולא מחמרינן להצריך ס' נגד הקליפה כיון דזה עצמו אינו אלא חומרא בעלמא ת"ח שם

בש"ך סק"י מיהו פשיטא וכו' נ"ב צ"ע דבלא קריעה אפילו לבדו אסור לכתחילה למולחו ואחר קריעה פשיטא דשרי אפילו עם בשר: סימן ע"ה סעיף א' בהג"ה ואם מלח החלחולת נ"ב עיין בספר מ"י ביאר דוקא חלחולת ולא מעיים

סימן ע"ו סעיף ג' ואם נקר הבשר מחוטי דם נ"ב היינו הורידים הכוללים חוטים שבשדרה. וכן מבואר בתה"ק בית ג' שער ג' שכתב ולא הצריכו חתיכת ורידין או ח"א אלא מפני דם החוטים שבשדרה. וכן הכונה בהארוך ודלא כמו שהבין שפתי דעת סי' כ"ב אות ג' שהרשב"א מצריך ניקר כל חוטי הגוף ומה שהש"ך שם מביא הרא"ש היינו שבו נזכר החומרא של חתיכת הבשר סביב וק"ל. אבל א"י א"כ הוא כדכתב התה"ב כנ"ל שדם האברים יוצא דרך הסימנים אפילו שלא חתך הורידין ולא הצריכו כו' כנ"ל למה אסור לאכול באומצא מכל הגוף. ודברי הש"ך הכא סקי"ז אינם מספיקים להנ"ל וצ"ע

סימן עז בש"ך סק"ב כתב ובספרי הוכחתי דכל הפוסקים מודים דהיכא דנמלח הפנימי ושהה כדי מליחה והחיצון תפל דנאסר הפנימי וכו'. ולפ"ר צ"ע הא התוס' פרק כ"צ ע"כ לא סברי הכי שהרי כתבו דלמאן דאוסר כבדא עלוי' בשרא מוקי מתני' דפסחים שנמלחו הבני מעיין דשרי לר"ת ומזה כתב הש"ך סי' ע"ג דמוכח דאף לר"ת אם נמלח הכבד שרי אפילו תותי בישרא שלא נמלח שהרי שם הי' הכבד תוך הבשר והוי תותי בישרא ג"כ וא"כ הא גם מזה מוכח דהיכא דנמלח הפנימי ולא החיצון נמי שרי שהרי לר"ת כבד ובשר שוים במליחה. ואולי, אפשר דל"ק דסובר שמה שכתבו תוס' ואפילו למ"ד וכו' היינו שרוצים לתרץ המתני' אליבא דההוא מ"ד אפילו להמסקנא בגמרא ש"ה כיון וכו' נמצא דלא הוי תוך הבשר רק בזה על זה הוי עכ"פ וע"ז כתב שהתוס' שמיירי שנמלח הכבד ובזה שפיר אמרינן כבכ"פ ואין ה"נ דלתי' הא"נ הה"א של הגמרא דטעמי' גבי פסח הוי משום כבכ"פ לא קאי אלא למאן דשרי כבדא עלוי בישרא. (ובל"ז ההכרח הכי דאל"כ קשה קושי' הת"ה והמרדכי דכמו דנימא דמיירי דנמלח הכבד דילמא אף הבשר נמלח ודוק) רק התוס' כתבו הא"נ לפי המסקנא וק"ל

בספר פלתי פלפל בדברי מרדכי ומ"ש איהו כבר כתבתי בצידו שלא נהיר ולא בהיר בסברא שנימא כיון דטריד לפלוט ציר ע"י מלח לא בלע דם ע"י חום אש. לכן ארשום הנלענ"ד פירוש האמתי דאף דכתב המרדכי דיותר פשיטא לומר כבכ"פ בשניהם אינם מלוחים מ"מ ודאי דאפשר יש סברא להיפוך דבשניהם מלוחים ולא שהה הואיל תרווייהו חום דמליחה וחום אש שפיר אמרינן כבכ"פ משא"כ בשניהם לא נמלחו וא"כ שפיר כתב ועוד אף אי תימא דלא הוי פשיטא בלא נמלחו והגמרא איירי בהכי קשה מאי מייתי סייעתא דילמא מיירי בנמלחו יחד ולא שהה א"ו דבהכי איירי הגמרא ושפיר מייתי סייעתא ולא אפשר לדחויי דמיירי בנמלחו ושהה דאין דרך מליחת צלי בהכי ומסתמא איירי נמי כדרך מליחת צלי דהיינו נמלח ולא שהה. ובזה מיושב קושי' שני' של הפליתי דמאי מייתי סייעתא דילמא פסח בלא נמלח כלל דמסתמא איירי כדרך הצלי ודוק

בס"ק הנ"ל כתב להשיג על הרמ"א בשם דעת כל הפוסקים וכתב שביאר אף דעת האו"ה בהכי. והאו"ה אין בידי אך כנראה מהד"מ מה שמביא בשם הארוך שכ"ז לא מיירי אלא בממולא בעשבים ועפ"ז כתב הכי בש"ע. נראה דלא סבר הכי האו"ה דאל"כ הא עכ"פ העשבים אסורים. ואף דיש לדחות דבאמת העשבים אסורים אף דקיי"ל דלא הוי כממולא ביצים דהוי כבישול והכל אסור דז"א במשמע הלשון. וצ"ע בגוף הספר

סימן עט סעיף ג' בט"ז ס"ק ה' ומ"כ וכו' וצ"ע אם נדרסה. נ"ב עיין ב"ק ס"ט אלא כל היכא דסליק לי' שירנא לולד קצת משמע כותי' דצ"ע

סימן פא סעיף א' אסור כבשרה. נ"ב וה"ה ביצת השרץ ועיין חולין דף ס"ד תוס' ד"ה שאם ריקמה ובח"ר שם וכן בר"ן שבס' חמש שיטות. וברמב"ם מבואר דעל כל אלו אין לוקין והוי כחצי שיעור

סעיף ב בש"ך סק"ט ולא אמרינן כיון שע"כ וכו' דש"ה דרוב בהמות כשרות ע"כ ר"ל דלמה דמסקו הפוסקים דחזקה אף שאינה מבוררת הוי חזקה מכח דאתיא