בית מאיר יורה דעה כט

סעיף יט כל אלה הדברים. נ"ב אף דהש"ע סי' ק"ה פסק דמליחה אוסרת באין ס' לא נמנע מלכתוב תיבת כל דמשמע דקאי גם על סעיף ט"ז. והיינו משום דביאר בב"י סי' הנ"ל אף לשון הרמב"ם שכתב הכי דמיירי באופן שלא הי' מליחה גמורה או שלא מיירי בחלב גמור ע"ש ודלא כהה"מ שלא ביאר הכי כונת הרמב"ם

סעיף כ החוטין והקרומים. נ"ב האסורים ואין חייבין עליהם ולאפוקי קרום שעל צד הגס של הטחול ועיין ת"ח כלל ל"ח סי' ה' פר"ח סוף הסימן וטעמא דמילתא. נ"ב עיין בדבריו א"ח סי' תנ"ג סס"ק ג' כי שם כתב בשם הירושלמי קולא הוא שהקילו רבנן. ולדעתי דין הא"ח נובע ממה שפסקינן כשמואל שפוסק הלכה כר"ש בכורות דף ל"ד דאף כי כיון להקיז במקום שעושה מום מותר באכילה ולא קנסינן משום דאין הכונה למום אלא לרפואה ה"ה הכא לא קנסינן וכמו דשם מותר לכתחילה כן ה"נ מטעם זה גופא מותר דהוי דבר שאין מתכוין

סימן סה סעיף א' ובצוואר. אין זה הוורידין שכבר הוזכר דיניהם בסי' כ"ב ובהו לא מהני חיתוך זולת בשעת שחיטה ועיין בדרישה סי' ס"ז סוף סעיף ז'. אלא הן המזרקי שבגמרא והזכירם הטור, בפני עצמם בהלכות מנקר שמעתיק שכתב עליהם לנקרם. וכתב עליו הב"י ודברי המחבר הזה בשלא הפריש הראש מן הגוף הוא דאל"כ לא הי' צריך להוציא שום חוטין כלל משם דכיון שהפריש הראש מהגוף כבר כל החוטין ששם נחתכו ושוב א"צ להסירם. ומזה תראה דדברי ההג"ה סעיף ב' ואם לא נטלן וכו' עיקרה לא קאי כלל על החוטין שבצוואר שבש"ע סעיף הנ"ל. כי הוא ממש משנה שא"צ לדידן דתמיד מפרישין הראש. ועיין ש"ך סק"ד שכתב בספרי הוכחתי וכו' וביארתי שם שפי' כן דברי הרא"ש. ואנכי עיינתי בספרו ותמוה לי פירושו זה ל"מ שהפירוש בהרא"ש הוא דחוק ורחוק מצד הלשון ומצד הסברא. אלא אף גם מ"ש שהוכיח דר"י פי' הכי להרא"ש לדעתי מוכח מהר"י איפכא. שהרי ז"ל כל חוט שאסור משום דם וכן מזרקי דם הצוואר לקדירה צריך חתיכה ומליחה אם צלי מותר בלא חתיכה כלל והוכחת הש"ך הוא נמי מכח קושי' זו גופא שקשה על הרא"ש שהרי תחלה ג"כ מסכים הר"י במה שחולק הרא"ש על ר"א ופוסק דהואיל ומנתחה לבהמה אבר אבר אפילו לא שחט הורידין א"צ חוטי צוואר שהם מזרקי הדם קריעה לבישול אלא כמו בשר אחר שאין חוט שאסור משום דם שצריך חתוכה זולת של יד ולחיים. ונמצא סותר עצמו בהמזרקי' ומיישבו כמו שמיישב הרא"ש. והוא תימה שהרי הר"י כולל יחד כל חוט שאסור משום דם דהיינו דידא ודלועא עם המזרקי' שכתב וכן המזרקי' ואיך אפשר לחלק ביניהם דהחוטין יהיו אוסרים והמזרקים לא. תו כתב וכן נראה מדברי ש"ד סי' ל"ד וז"ל הש"ד שמביא בעצמו נמי שם ואם לא נטלו גידי הצוואר כמו שרגילין בדיעבד שרי דהא נחתכו הורידין בשעת שחיטה. והרי ע"כ קאי על עוף שלם מדנתן הטעם שהרי נחתכו הורידין בשעת שחיטה וזה אינו אלא בעוף דמסתמא נשחטו כדאיתא בהג"ה בסי' כב ומה ענינו לבהמה דמנתחה אבר אבר. תו כתב וכ"כ הטור בסי' כ"ב וכו'. והוא תימה שם כתב הטור דמותרים לבשל אפילו לכתחילה. ובספרו כתב וכן משמע מהטור ומעתיק לשון הטור ומסיים א"כ בגידי צוואר כשמנתחה אבר אבר מותר לבשלה אלא דלכתחלה צריך להסירם. וזה יותר תמוה. לכן לענ"ד העיקר בפי' הרא"ש כדכתב בעצמו תחלת דבריו בספרו ודוחק גדול לומר דהתם מיירי כשאינו חותכו אבר אבר כנלענ"ד העיקר. ומ"ש שהוא דוחק א"י למה הא בל"ז כתב הב"י על דברי המנקר שכתב שצריך להסירם כנ"ל דע"כ איירי בשלא הפריש הראש וכו'. וכן ההכרח לפרש הש"ס מה דנאמר בהמזרקי חתכה ומלחה היינו אך לאפוקי שאם הראש מחובר בהצוואר דאל"ה כבר הם חתוכים ומה שוב הדוחק דלא איירי אלא מכולה שלימה ולא מנתחה אבר אבר. ומ"ש ועוד דא"כ לא מהני חתוכת ורידין אלא בשעת שחיטה. זה לק"מ דבאמת הנהו המזרקים לאו היינו הורידין כנ"ל. ומיירי בפ' ג"ה כשנשחטו הורידין בשעת שחיטה או שרוצה לנקרן ולהסירן כולן. ואך משיג על ר"א שכתב דבעי אעדוי הנהו מזרקי ואפילו בשנשחטו הורידין בשעת שחיטה ואפילו מנתחה אבר אבר ע"ז משיג דכיון שמנתחה אבר אבר ל"צ אלא הנהו דאסורי משום דמא. ובודאי המזרקים עם הורידין דין אחד להם להרא"ש. דכל שמנתחה אבר אבר לכתחלה שרי בכל אופן. והר"י נמי ע"כ הכי מתפרש חוטי שאסור משום דם (תמיד אפילו נחתך אבר אבר) וכן מזרקי דם הצוואר (היכא שמחובר הראש עם הצוואר והבהמה שלימה) לקדירה צריך חתיכה ומליחה. ר"ל כל מה שלקדירה צריך חתוכה ומליחה כל חד כדינו אם צלא מותר בלא חתוכה כלל. כנלענ"ד הפי' האמת ולדינא אין שום נ"מ לדידן שמסירים הראש כנ"ל ודוק

סימן סו ש"ע סעיף ד' והכל אסור. נ"ב בדליכא ס': תו שם ונמצא דם בחלבון נ"ב בעט"ז גורס בחלמון והוא נכון

תו שם ויזרקם. נ"ב כתב כנה"ג בשם ל"ח לאו דוקא אלא שמותר ליתנם לגוי דהא לא אסור בהנאה עכ"ל ועיין ס"ס פ"ו וס"ס נ"ז

בש"ך סק"י בא"ד ואפילו בנמצא על החלמון ונתערב חשוב וכו'. נ"ב המ"י חולק בזה וכתב אלא דבנמצא על החלמון הוי כידוע במקום האיסור וכמו שמסיק בעצמו לקמן וכתב מיהו מה שמקיל מהרש"ל בנמצא על החלמון וכו' ע"ש במ"י

סימן סז סעיף ג' בש"ך סק"ו ונהגו להחמיר וכו' וס"א להרב דחתיכה ומליחה מהני מיהו לקדירה דלא גרע מנצרר הדם מחמת מכה דבסעיף ד'. ותימה פשיטא דגרע לפי המנהג דלצלי בעי חתוכה ומליחה לחודא לא מהני אפילו לצלי. ובסעיף ד' לצלי לא בעי מליחה כלל. וא"כ מנ"ל להרב דחתיכה מהני לקדירה. ומה שמביא ראי' מהרמב"ם אדרבה משם מוכח דלא כדבריו שהרי הרמב"ם שאוסר רק חי ע"כ דהי' גירסתו כגי' הרי"ף וכדביאר הה"מ ומה שמצריך חתיכה למליחה כדביאר הלח"מ מסברא חיצונה למד הכי מדין בשרא דאסמיק. ועפ"ז כתב הלח"מ באמת דמ"ש או יצלה הוא ענין בפ"ע ולא קאי עלי' חתיכה ומליחה ע"ש. אבל על הרמ"א קשה ממ"נ דמצריך חתיכה ומליחה לצלי ובבשרא דאסמיק לצלי ולא כלום. ואם לגירסת הרי"ף מנ"ל עכ"פ לצלי חתיכה ומליחה וכדברי הלח"מ. ולגירסת רש"י מנ"ל דמהני חתיכה למליחה דא"ל דעכ"פ לא גרע מבשרא דאסמיק וכדברי הש"ך דהא לדידי' מגרע גרע לצלי וכנ"ל דהא הגמרא סתם קאמר אסור דמשמע בין ע"י מליחה ובין ע"י צלי וכדברי הר"ן וא"כ כמו דגרע לענין צלי ה"ה י"ל דגרע לענין חתיכה ומליחה. שוב מצאתי שקדמני הפר"ח (ויותר הי' נוח לי דהרמ"א פסק כהרמב"ם ע"פ גירסתו ממש וסובר דהחתיכה ומליחה קאי גם על הצלי. ונ"ל דהרמב"ם לא למדו מבשרא דאסמיק אלא מזולתו מקום שלא נודע לרבים ופסק כמותו וצ"ע)

סימן ס"ח סעיף ה' בש"ך סקי"א בא"ד וכתב עוד שם דאין למלחו קודם ההבהוב. נ"ב ר"ל הראש ובית השחיטה לבד ואחר ההבהוב למלוח שאר העוף משום דאז הראש בולע אח"כ מהעוף ולאפוקי מיד נשים שנוהגות כך סעיף י' כשמולגים ראש. נ"ב היינו מליגה ברמץ ולא המליגה דחמין שבסעיף י' והרא"ש כבר זכרו בסעיף ג' ופשיטא דאין למלגו. אלא צ"ל עוף במקומו וכן הוא בהטור אלא שזה הוא בסעיף ט' וע"כ דאיירי הכא בראש שהסירו המוח וקרום

סעיף י"ד בט"ז סק"ז שלא להחזירם כו' שאז נאסר הכל מדמו שנפלט וכו'. מדברי הב"י נראה שלא העתיק זה להלכה דלשון זה מביא הב"י בשם המרדכי בשם הריב"א והוא סובר דכ"ש מפליט ומבליע עכ"פ מ"ה אוסר נמי תרנגולת כשירה שנמלגה עם הטריפה. משא"כ לפסק הש"ע שפסק בזה להכשיר פשיטא דגם בזה כשר בדיעבד. רק דכתב