בית מאיר יורה דעה ל

הש"ע יש ליזהר לכתחילה אבל לא בדיעבד ופשוט הוא

עיין פר"ח ס"ק י"ח מביא בשם הרשב"א בשם הרמב"ן ראי' דכ"ש בולע אף שאינו מבשל מקערה שמלח בה בשר וכו' ואף שאין במלח משום מבשל לגבי שבת כדאיתא פ' כלל גדול והר"ן משיב עלי' ששם לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד אבל שלא יהא בו משום בישול לא למדנו. וכתב הפר"ח ול"נ כהרמב"ן מדקאמר רבא אין עיבוד באוכלין משמע ודאי דאתא לאורויי שריותא במליחת אוכלין מן התורה ואם איתא אכתי מחייב משום מבשל עכ"ל. ואני תמה תמה אקרא וכי ס"ד שיהא חיוב בישול דאורייתא ע"י מלח ומ"ש מבישל בחמה דמותר אף לכתחלה כמבואר בפ' כירה ובש"ע סי' שי"ח והטעם מבואר ברש"י ז"ל משום שאין דרך בישול בכך אלא באור וגם ליכא למיגזר בי' אטו אור ולהכי אפילו מדרבנן שרי משא"כ בתולדת חמה דגזרינן אטו תולדת אור אבל במלח הוי ממש כמו בחמה ואין אסור בו אלא הטמנה מדרבנן משום גזירה הטמנה ברמץ. ולהכי אף גוף ראיית הרמב"ן איני מבין ודוק. ומכ"ש דקשאין לי דברי הר"ן ויותר מכ"ש דברי הפר"ח וצ"ע. ומה שמביא הפר"ח נמי ראי' מבישל בשר בחלב נמי אינו משום דאין דרך בישול בכך ודרך בישול אסרה תורה ודוק] קושי' זו כתבתי לק"ק ליסא לחבירי המנוח הרב מו"ה טעבלי ז"ל והפליגו בהתמי' ובקונטרס מונח מה שרצה הרב הנ"ל לידחק וליישבו ושם נאמר וויכוח רב ביני לבינו ולא העלה בידו מאומה

הלכות מליחה

סימן ס"ט סעיף א' צריך להדיח הבשר קודם מליחה. ד' טעמים נאמרו בזה. ב' מהר"ן א' בלשון זה צריך להעביר דם שע"פ הבשר שאין המלח מפליט בחומו אלא דם שבתוך הבשר שהוא לח אבל לא מה שנתייבש ע"פ ולפיכך אם לא ידיחו אותו תחלה יש לחוש שמא לאחר שיניח הבשר מלפלוט דם וציר יהא ניתך הדם ויבלענו. והוא טעם הרא"ה. והברור דלטעם זה אם נמלח בלא הדחה והוא עדיין תוך זמן פליטת הציר אף מליחה שנית א"צ אלא הדחה ככל בשר שנמלח ושרי ודלא כהט"ז שכתב שזה טעם היש אוסרין וק"ל. ב' טעם עצמו היינו כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו. והיינו טעם היש מתירין דוקא ע"י מליחה שנית. וכן לטעם המרדכי שאם לא ידיח המלח נתמלא מדם שעל החתיכה ושוב לא יוציא המלח הדם שבחתיכה. ולטעם זה נמי לענ"ד יש תקנה במליחה שנית אבל היש אוסרין הוא הסמ"ק שנתן על הלכלוך שעל פניו דין דם בעין שנפל על גבי בשר דלא שייך בו כבולעו כך פולטו ולא משריק שריק וק"ל. ולענ"ד יש ראי' לאחד משני טעמי הר"ן מדאיתא פ' עור והרוטב דף קכ"א ע"ב הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית שחיטתה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד' שתצא נפשה ואוכלו וקשה למה לא למדו למיעבד הדחה ראשונה נמי. ולענ"ד לא שייך הכא התי' הגמרא הא דחללי' בי טבחא שהרי מלמדו למיעבד במרוצה כל עוד שלא תצא נפשה וכדדחק עצמו הר"ן והם נמי דברי תוס' חולין דף ל"ו דהכא אף לצלי בעי מליחה והפשוט דאיירי בשוחט לעצמו. ובזה נדחה נמי מה שדחק עצמו הכ"מ פ"א מהלכות שחיטה. משא"כ לטעמי הר"ן שפיר דבזה שמיד אחר השחיטה מולח עדיין אין חשש שנתייבש על פניו וגם לא נקרש על פניו ושפיר יש כח במלח להוציא הדם אף בלא הדחה קמייתא וק"ל

עיין פר"ח מביא הפלוגתא שבין רש"י ורמב"ם עם התוס' ויתר פוסקים אם דם שבשלו מדאורייתא או דרבנן. ומביא בשם הב"י סי' פ"ז שכתב שהרמב"ם ס"ל דההוא דהקומץ דלא כהלכתא. וכתב עליו שאין בדבריו טעם למה דחה ואולי י"ל דלהכי דחאה משום שכבר הקשיתי על הסוגיא דמנחות מסוגי' דבכורות דף ו' ע"ב דאיתא חלב בהמה טהורה חידוש הוא הואיל ומכח דם קאתי. והרי ודאי חלב אינו ראוי להזות על גבי המזבח ונשתנה ע"י הטבע יותר ממה שנשתנה הדם ע"י הבישול ומה חידושו לא יהא כדם שבישלו. א"ו דאף דם שבשלו לא יצא מכלל איסורו שהי' מקודם. הגם שדחקתי עצמי דודאי חידוש הוא לומר דבר שנאסר יחזור להיתר. ומכח זה ס"ד לומר דה"א חלב בהמה טמאה דשרי' ואזי באמת לא הוי אמר זעירא דינו. אך לאחר שריבה התורה חלב בהמה טמאה לאיסור מסתבר לזעירא דע"כ לאו סברא מחודשת היא בחלב טהורה דא"כ לא הי' התורה מוציאה לאיסור בטמאה אלא טעם יש בדבר דהיינו התורה לא אסרה אלא דם הראוי להזות ולומד מינה דה"ה לדם שבשלו. מלבד שהוא דוחק גדול אף גם קשה הניחא למ"ד דם נעכר אלא למ"ד אברים מתפרקין כדפסקינן. דנמצא ל"ק מחלב מידי מנ"ל לזעירי סברתו. כיון דחזינן דסתמא דגמרא לא ניחא בההוא סברא כל עיקר וחושב חלב מכח זה לחידוש. וא"כ אין מן התימה אם הרמב"ם מכח זה דחה לסוגיא דבכורות מהלכתא וצ"ע

סעיף ב' הג"ה וה"ה אם הי' ס'. נ"ב וקליפה בעי. כרתי: בש"ך ס"ק י"ד ומשמע וכו' נ"ב עיין מ"י

סעיף ג' בהטור פלוגתת הרמב"ם והרא"ש בדין מלח גס. וכתב שם הפרישה דאפשר דהרמב"ם סובר שא"צ מליחה מב' צדדים. ולמה שביאר הר"ן טעמו במה דמצריך ליתן הבשר ברותחין משום שאין המלח מפליט כל הדם ע"ש בב"י שמביאו א"כ פשיטא שאינו מפליט מה שבעבר השני על פני ] הבשר עיין וק"ל: סעיף ד' בט"ז ס"ק י"ג וע"כ יש להזהר וכו' נ"ב עיין ס"ס ע"ב בש"ך ובמ"י כלל ט"ו דין כ"א

שם בט"ז ס"ק ט"ו מתמיה על הרמ"א מסי' ע"ה. ולענ"ד יש ליישב דגבי שומן לכ"ע אין מוחזק כ"כ בדם ר"ל בדם הרבה אלא מעט דם יש בו. ולכן לא חיישינן שיבלע הצד שנמלח כבר ממנו (ותדע דהא בל"ז אין דם בגוף המעי) כיון שאין אף בהשומן שפע דם ויש די והותר בהמלח להמשיך הדם אליו א"כ בדיעבד שנתבשל במליחה של צד פנימי אסור דהא החלחולת מפסיק ולא נמלח השומן כלל ומעט דם שמוחזק בו נשאר בחזקתו ואסור. משא"כ הכא בבשר ודאי דהרבה דם בתוכו אלא דבנמלח מצד א' יש פלוגתא אם המלח הוציא כל דמו מעבר השני או כשיטת הא"ז שבד"מ דאין המלח מוציא מעבר השני ונשאר כל דמו בתוכו כבראשונה. והכריע הרמ"א דבדיעבד דהיינו אם נתבשל דוקא סמכינן על המתירין ואמרינן שכבר יצא מידי כל דמו. וכשלא נתבשל ויש תקנה בצלי לאחר פליטת כל צירו לחוש לסברת המחמירים שנשאר עדיין דמו בצד השני דהיינו דם הרבה כבראשונה ויחזור ויבלע הצד השני ואסור לכן צריך לצלותו ודוק כי לענ"ד פשוט וברור הוא. ובמה שלמד הפר"ח סי' ע"ה להתיר גבי חלחולת שנמלח מצד פנימי במקום צורך במכ"ש מהכא יש די בחילוק הנקה"כ דבחלחולת אינו אפילו בנמלח מצד אחד כיון דהעור מפסיק וק"ל. ובלא הנ"ל לדברי הט"ז עצמו שלהכי מחמיר הכא תוך י"ב שעות הואיל ואפשר בצלי פשיטא דבחלחולת לא שייך צלי ולהכי מקיל אף אחר י"ב שעות

סעיף ט' בט"ז ס"ק י"ט בא"ד ולענ"ד כו' דהא קיי"ל. נ"ב דברים מעורבבים וכבר השיגו המ"י

בש"ך סק"מ אבל בדיעבד מותר ת"ח כלל ט"ו כו'. ולעל"ד מבואר בת"ח דאפילו בדיעבד אסור אם נתבשל בלא מליחה שנית מדכתב ריש דבריו אבל רוב הפוסקים ס"ל דהמלח פסק כחו וכו' וא"כ פשיטא דזה אסור בדיעבד כרה"ב. אך מ"ש לבסוף מותר בדיעבד היינו מה שס"ל שהבשר נאסר מן הדם שבמלח ע"ז כתב כיון שכבר נתבאר שאם שהה הבשר וכו' ה"ה בזה והיינו מחד טעמא דאמרינן בכזה דמא משריק שריק ע"ש משא"כ על הסברא דפסק כח המלח פשיטא דלא מסיק להתיר אלא כרה"ב נקטינן. וגם לשון הסימנים של ת"ח הכי דייק שכתב ומלח וכו' פעם שנית שאין לו עוד כח וגם אסור משום