בית מאיר יורה דעה כח

הוא. וצ"ע בהיש"ש כי הרשב"א דחה דברים אלו בשני ידים. והדין עמו דא"כ לא היו הרבנן צריכין להשיב באיוב דמעשה ניסים הוא אלא שהוא מהמיעוט טריפה שחי וביותר תימה לי על הד"מ שכתב דברים אלו בשם הרשב"א גופא וליתא: בט"ז ס"ס מסיים ומה יזיק איסור של אחת לחברתה ניב דומה לזה מביא בסי' פ"ד בשם הרש"ל. וע"ש מה שכתבתי

בצדו בשם הח"י והכא בל"ז איתחזיק ההוא ארי ביש לו כח להשיג ולדרוס אף במקום רחב ולא חשיב תו לגבי דההוא ארי כספק על ודו"ק: פר"ח סק"ג ואין זה ראי' כו' שמעינן דחתול בדקה ל"ד נ"ב א"י איך פשוט לו זה אף לר"י לל"ק דהא מוכרח לומר זאב בדקה לאפוקי מת"ק דזאב אפילו בגסה וע"כ לא תפס הגמרא בפשיטות דרוסת הזאב למעוטי חתול אלא לר' בצימין דר"י לפרושי דנמצא לא ס"ד דזאב בגסה דורס ודוק תו שם שבוש הוא. נ"ב אין כ"כ שבוש דלאו משמי' דנפשי' אמר אלא משמי' דר' אלעי שהי' בימי אבוה כדאי' בעירובין נ"ג ע"ב ור' אבוה הי' בימי ר' יוחנן ורב ור"י הלכה כר"י ומאן לימא לן דבזה אין הלכה כר"א ובפרט דר"א תלמיד ר"י הי' כדאיתא פ' א"ט דף נ' אר"א אר"י ובפסחים ל"ט מצינן דר"א קדמין הי' בימי ר' אליעזר ור' יהושע הי' תלמידם דהיינו בזמן אחד דרב ור"י

שם סק"ט ותמיה. נ"ב תימה זו אחר עיון קל לאו מידי הוא כי תי' תוס' מחוור ומ"ש ועוד וכו' אינו מובן דלזה מספיק תי' תוס' ועוד שכתב: בהנ"ל מסיים ודלא כהמחבר. נ"ב עיין בדרישה ול"ק: שם ס"ק י"א. נ"ב לא מצאתי שם

שם ס"ק כ"ט ודלא וכו' בלי ראי', נ"ב טעמו שאין לנו להמציא חילוקים שאינם בש"ס. ולענ"ד מעיקרא דדינא דין זה צ"ע דאם מכניס ידו למקום שהעופות יכולים להשמיט למה יגרע ממקום הרחב ולפ"ר אף עדיף הוא דשם כשם שאינהו יכולים לברוח כן יכול הוא לרודפם משא"כ הכא וע"כ דאיירי שע"י טורח יוכל להשיגם וצ"ע

שם ס"ק ל"א ואין מכאן ראי' וכו' או שתקי כדברי הר"ן. נ"ב צ"ל ועם כ"ז נראה כהר"ן:

שם ובה"מ צריך הכרע. נ"ב לענ"ד משמעות הגמרא כי פליגי באיהו שתק ואינהו מקרקרין מ"ס מעשה עביד נוטה יותר לדעת הרשב"א דהא בלא ידעינן לא שייך לומר מר סבר מעשה עביד. וגם מדהלכה כשמואל יותר הי' להגמרא לאשמועינן רבותא אליבי' דאפילו לא ידעינן מחמיר וגם יותר הגון לקרב הדיעות דרב ושמואל מלמיעבד פלוגתא רחוקה

שם ס"ק ל"ט ומסכים עם דעת הרשב"א. נ"ב עיין בתה"ב. הקצר כי נראה בעליל שאינו סומך על סברתו ופוסק כמשמעות כה"פ. וכן מוכח לענ"ד דהא לפ"ז אין מקום לבדיקה מבפנים אלא בשראינו דם מבחוץ וברור שזה ודאי דרוסה מקרי ואיך קאמר הגמרא דף מ"ג וושט וכו' נ"מ לס' דרוסה. הא אין נ"מ זו אלא לודאי דרוסה. שוב ראיתי שלקמן מיישב זה שם ס"ק מ"ג סוף הדבור וקצת תימה על הטור. נ"ב עיין נמי בהקצר תמצא ברור מלשונו בדק ולא האדים בשר אף מבחוץ דכונתו אינו אלא על דרך שפירשו הב"י דאם לא נמצא אף מבחוץ גרע וע"ז שפיר משיג הטור ואינו נמשך לפי שיטתו כלל כי לא הזכירה שם כלל וכנ"ל

שם ס"ק מ"ז וכן בפ' א"ט וכו'. נ"ב עיין בבאר היטב חדשים חידושי הגאון מוה' עוזר

סימן נח סעיף ג' בש"ך ס"ק ד' ואם הוכה עוף כלומר דלא כפי' רש"י על מימרא דאין ריאה לעוף לא לנפול אלא כהמרדכי ועיין ב"ח פר"ח אמנם הש"ך נראה דלא רצה להחליט דעתו נגד רש"י ולא כתב אלא בהוכתה נגד הריאה דבזה אפשא דמודה רש"י דצריך בדיקה: סעיף ה בש"ך סק"ו בא"ד והכי מוכח בהש"ס נ"ב הוכחה בקל יש לדחותה דנהי דקשה לו להב"ח אפשר דנתערב בבהמה שהלכה ע"י שהעמידוה מ"מ אכתי האיך קתני ירעה הא לא לעולם תהלך ולא תרביץ ואם אז מעצמה תעמוד ותהלך הא תתכשר בלא בדיקה

ט"ז סק"ח וי"ל דה"א וכו' נ"ב ובודאי בטריפות של ניקב או ניטל או נפסק אין ה"א להכשיר אלא ר"ל שינוי במראה הקרוב לחשש נתמסמס דאנן מטריפים בזה הי' ה"א הכא דיש לתלות בהשנוי מכח הנפילה וכבר הלכה ליתכשיר וס"ל דמ"מ טריפה והפר"ח לא דקדק בדבריו וכתב מה שכתב: סעיף ט בש"ע ונפלה לארץ נ"ב אבל לא נפלה אין חוששין גמרא ופי' הר"ן דאין בהכאה שלהם כדי ריסוק אברים להטריף וא"כ אף במקום הנגיחה א"צ בדיקה

סימן נט בש"ך ס"ק א' מעתיק לשון הרשב"א ומסיים כ"א בכולן או ברובן. נ"ב כתב הכי ממה דפשוט בכל הש"ס רוב ככל. וא"כ צ"ע מנ"ל דבניטל כל העור דבעינן שישתייר כרוחב סלע ע"פ כל השדרה ממש ולמה לא נימא נמי דאם נשתייר כרוחב סלע ע"פ רוב אורך השדרה דרוב ככל ואולי מפני דבגמרא איתא וע"פ כל השדרה כולה דהכפל מורה דכולה ממש בעינן: פר"ח ס"ק ג' וגדולה מזו כו' שאם ניטל רוב רוחב סלע. נ"ב ע"כ ר"ל רוב מאורך השדרה ברוחב סלע כי יותר מזה לא נאמר בח"ר וא"כ א"י מדוע הי' זה גדולה מזו ואי משום שכתב דאי מצרפינן כו' אף בדין רש"ל כי מצרפינן ההיא רצועה ארוך וקטן נמי תיהוי כסלע: סימן סא בש"ע סעיף כ"א. ועיין בס' החינוך. נ"ב כתב בלשון זה הפירוש הטוב שנוהגת הן היום אבל עכשיו אין בנו כח להכריח הטבחים ליתנן וקוי ד' יחליפו כח: ש"ך ס"ק י"ג. ואין לתרץ כו' דבפרק בית כור כו'. נ"ב עיין בדבריו בספר ת"כ סי' צ"ט: תו שם אחזקת מרא קמא. נ"ב עיין תשו' רשב"א סי' שי"א מבואר להדיא דספק בכור לא הוי לישראל חזקת מרא קמא מפני שקדושתו מרחם ותחלת הווייתו ואדרבא במתנות להלוי חזקת מ"ק ברור שהרי קודם הזביחה הכל שלו למכרה כולה

שם ס"ק י"ח וא"כ הוי מתנה עמ"ש בתורה וכו' נ"ב ואף שקיי"ל בדבר שבממון תנאו קיים הנה ז"ל תשובת הרא"ש כלל ק"ח סי' ט"ו ה"מ ליפטור ולהחזיק מה שבידו כגון הרי את מקודשת וכו'. אבל אם התנה לעבור על ד"ת מוטב שתנאי הדיוט יהא בטל וכו' ע"ש

סימן סב ש"ע סעיף ג' אם אינו יכול וכו'. נ"ב הב"י כתב דזה נלמד מדין ביצי זכר ולמ"ש הש"ך ס"ק יג אין משם ראי' כיון דאבר המדולדל גרע אף דמאן דאסר ביצי זכר יהיב טעמי' כיון דלא בריין אפשר דהיינו משום דמעורין היטב אמנם כבר מבואר בתוספתא שבפר"ח ס"ק ז' בפירוש ההוא חילוקא

סימן, סג בש"ך סק"ו משיג על הב"ח שכתב בשם התוס' ומה שנמצא בהרא"ש ובהתוס' לא מוכח מידי ע"ש ודוק. כי לענ"ד עכ"פ משמעות התוס' ממש להרא"ש מדכתבו ד"ה לא אעלים רב עיני' מיני לא הי' יכול לדקדק וכו' דדילמא מיירי ברוב נכרים משמע אבל לפי האמת דפסק אסור א"צ לומר דמיירי ברוב נכרים ות"ל דהא בבהמה שלימה לא גזר רב א"ו דס"ל להתוס' כהרא"ש ממש דמשום חומרא יתירה גזר רב דאל"כ הי' להם לומר דהא בל"ז ע"כ דמיירי אפילו להאמת ברוב נכרים ומאי לשון דילמא שכתבו וק"ל. ומה שהקשה מתלאו במסמר עיין פר"ח כתב הרא"ש

סימן סד סעיף י"ב בט"ז ס"ק י"א וכ"כ וכו' דלא מהני מה שהוא חלב כחוש נ"ב עיין סימן זה סעיף כ' בהג"ה: סעיף טו הג"ה אבל יש להחמירר וליקח הקרום משני צדדין גם בכבש. נ"ב ומכ"ש בשור ועיף ד"מ סימן ס"ה ולשון ניקר העיטור שכתב ויקלוף ומעליהם קרום של חלב צ"ע: