בית מאיר יורה דעה כד

הגמרא ע"ש ברש"י ומהרש"א ומור"ם לובלין. וביאור דברי רש"י דף מ"ג עיין ת"ש סי' ל"ו וק"ל: סעיף ח' וכל שינוי מראה פוסל בה. כתב הש"ך ואע"ג וכו' שאני כולי' כיון דלקותא פוסל בה. ויש לתמוה הא בכל האברים קיי"ל דלקותא דהיינו נתמסמס אם הגיע לחלל דטריפה ואטו טריפות דלקות הכולי' חידוש יותר משאר האברים אלא החידוש הוא בו אף דניטל כשר וי"ל מה בכך שנתמסמס דרואים כמי שאינו הא אפילו אינו כשר קמ"ל זעירי דבלקות שוה לשאר האברים אבל מנ"ל להחמיר מכח זה לענין מראה. ועיינתי בספר שפתי דעת ומיישב הכי דכל האברים חוץ מריאה דלא מצינן בם בגמרא טריפות כ"א בנתמסמס דהיינו, בשר שהרופא גוררו אלא אנן שאין אנו בקיאים מטרפינן בכל לקות הבשר מפני ספק נתמסמס אין שינוי, מראה בגדר הספק נתמסמס כמבואר סי' מ"ג בהג"ה וט"ז וש"ך. משא"כ כולי דעיקר איסורי' בשם לקתה נאמר אף דרש"י פי' מוגלא והרי"ף נתמסמס ושאר מפרשים מכת חרב סובר העיטור דאף שינוי מראה בכלל לקתה כדמצינן שחור אדום הוא אלא שלקה סימן מ"ו בש"ך סק"י היו מקצתן דבוקים בבשר. נ"ב לענ"ד . בזה הי' מחלק בין הדין שברמ"א שכשר דדוקא בנמצא מונח בין עור לבשר ולא דבוק לבשר אבל כיון שהי' דבוק לבשר חשבו לשום ריעותא. ועיין פר"ח ס"ס ל"ז. ולענ"ד בחנם השיג עליו הכא ודוק: סימן מ"ז בש"ך ס"ק א' דוקא שיוצאים. נ"ב אף שכתב בש"ע כענף מן הבד דחק בת"ש דר"ל דמ"מ בתחלת היציאה מהקיבה ניכר או ברחבו או ברושם כאלו הם שנים: סימן מ"ח סעיף ב ט"זז סק"ב, וע"כ אין סתימה לכרס שניקב דחלב טמא אין סותם. נ"ב ואף אם המחט עוברת אף הקרום ונמצא בשר הטחול סותם מ"מ בשר זה אינו אצל נקב הכרס בתולדתו. ועיין סי' מ"ו ש"ך סק"ד ולשון הט"ז שם לאו דוקא: סעיף ג' אלא כיון שנקרע רוב עובי. עיין תב"ש כתב ב' ראיות להרמב"ם מה שדחקו לפרש דברי ר"י א"ש בשר החופה את רוב הכרס ברובו טריפה דהיינו ברוב עובי' וזה ודאי אינו דהא למסקנא מילתא דשמואל לשיטתי' הוא דין דלא איירי בי' המתני' כלל ואיך אפשר שיאמר ברובו על עוביו ועל איכותו באורך וברוחב לא יבאר שיעור כלל. א"ו דלהמסקנא מוכרח להודות דמלת ברובו כפשוטו על שיעור אורך ואכתי מנ"ל להאמת דלא בעי מפולש. אמנם בעניותי א"י מה הרעש על הרמב"ם די"ל דסובר בפשוט דוקא בנקבים דמבואר במתני' בניקב הלב ולא לבית חללו דכשר וילפינן מיני' בק"ו לשאר הנקובים שעורן דק דבעי מפולש כדכתבו התוס' ריש א"ט. משא"כ בקרע ששיעורו ברובו ולא בכל שהוא סובר בפילוש דכל שנקרע רוב עוביו היינו כולו דרוב ככל בכל התורה וכדפריך הש"ס בפשוט דף נ' על מהות האורך רובו ולא הוי טפח פשיטא ופרש"י דרובו ככולו וה"ה על מהות העומק

סעיף ז' ויש אוסרין עיין ש"ך. וא"ל א"כ דטעם רש"י משום שמא ניקב והבריא א"כ מה יועיל במחט שנמצאת בריאה שלימה נפיחה ליחוש נמי שהבריא. דש"ה דנמצאת לפנינו בבשר הריאה לא מחזקינן איסור ממקום למקום לומר שהגיעה עד הקרומים. משא"כ בנמצאת תחוב בהקרום ומה דנפחינן לה היינו מחשש שמא מושט באתה ע"י נקובי ניקב ואתאי כמבואר בהסוגי' לפרש"י וק"ל. ואפילו להר"ן שם דמשמע דמנפחינן מחשש דילמא ניקב הריאה היינו מדאינו אלא ספק אחד אבל אחר הנפיחה דשוב יש ספק הגיעה אל הקרומים ואת"ל הגיעה שמא הבריא ונתרפא זה ל"ח

פר"ח ס"ק ט"ו יש מי שרצה לומר שאף דכרס. נ"ב ז"ל הת"ח סוף כלל צ"ה וטעמו של רש"י הואיל והעור דק חיישינן שמא ניקבה והבריא והבריא ולפ"ז ה"ה דחיישינן בכל דבר שיש לו עור דק ועיין תב"ש סעיף ו': שם ס"ק י"ט ומיהו הרא"ש ס"ל דבמצד אחד לא בעי בדיקה נ"ב אחר הק"ד מדכתב אם הפכה: שם ס"ק כ"א גם מ"ש הש"ך וכו' לא נתבאר שם מזה. נ"ב א"י למה לא נתבאר ע"ש בש"ך ס"ק ל"ב ובהרא"ש גבי נתחב קוץ בושט: שם ש"ך ס"ק י"ד עיין בו שמסיים וכן משמע בת"ח ועיין תב"ש חולק על הש"ך בדברים שאינם מוכרחים כלל רק עילה מצא במ"ש שכן משמע בת"ח ובאמת שם לא משמע מידי אמנם מ"מ מוכח מהד"מ שבט"ז ס"ק י"ז ובש"ך סי' מ"ט סק"ד כדעת הש"ך שהוא כתב ואין לומר שניקב רובו מחיים והמיעוט הנשאר לאחר מיתה דהואיל וע"כ צ"ל שניקב רובו מחיים תלינן גם המיעוט אחר רוב. ואילו לדעת תב"ש דדוקא בניקב. מב' צדדים הוא דיש מופת ע"י הק"ד שלא נעשה מחיים אבל צד אחד בפנים י"ל שפיר דניקב מחיים והק"ד אוכלים ומשקים שטפוהו דומיא דושט מה קאמר הד"מ הואיל ועכצ"ל כו' הא ודאי י"ל הכי דרובו ניקב מחיים ומה שאין ק"ד מפני שנשטף והמיעוט הנשאר ע"כ לאחר מיתה ניקב דאילו נמי מחיים ק"ד בעי לאשכוחי א"ו כהש"ך דאף מצד אחד בעי ק"ד ושפיר טען לדעתו שא"א לתלות שניקב הכל לאחר מיתה וע"כ רובו ניקב מחיים ומ"מ אין ק"ד. שוב ה"ה דיש לתלות אף המיעוט במחיים דהא מן הק"ד בל"ז ע"כ אין ראי' בזה. ואף הפוסקים שבש"ך החולקים על הד"מ אין הכרח שחולקים בסברה זו אלא שסוברים אפשר דיש במציאות אף בקורקבן לינקב כולו לאחר מיתה וק"ל ואולי אגב רהיטא נתחלף להש"ך הד"מ בת"ח ואולם לשון הרשב"א בסי' רס"ג משמע דלא כהש"ך שהרי כתב שם מדברי רבינו שלמה כו' דבהמסס וכו' דחיישינן שמא הבריא ואע"פ שאין שם ק"ד ע"ש שדוחק לומר דלא קאי אלא רק שמבחוץ אין שם ק"ד

סעיף ח' עיין ש"ך ס"ק כ"ג אבל כשידוע שלא ניקבה לחוץ דאז הוא בחזקת היתר וכו'. צ"ע דלשיטת הש"ע דיש חיוב בדיקה אחר ק"ד אף בידוע לא ניקב מב' צדדים מה חזקת היתר יש לו. ועיין פר"ח. אמנם ודאי יפה כתב הש"ך דמהרשב"א לא משמע אלא כדכתב. אבל באמת יש ללמוד מדברי רשב"א בתשו' סי' הס"ג שנמי אין מצריך בדיקה אחר הק"ד כשידוע שלא ניקב מב' צדדים מדפי' עובדא דרבי בלשון זה ועובדא דרבי בשלא ניכר הנקב מבחוץ ובדקה רבי והפכה לראות אם יצא לחוץ ולא מצא נקב אלא שמצא דם וממנו נודע שניקב וכו'. הרי להדיא כדכתיבנא: סעיף יא בט"ז ס"ק י"ח כתב בשם אחיו בענין תינוק וכו' ואסר הכל אפילו התערובות. ולענ"ד יש להתיר עכ"פ התערובות כי עיין ש"ך ס"ק ל"ח. ואף שהש"ך אינו מסכים עם המהרש"ל מ"מ לענ"ד מסתבר דעת מהרש"ל כי רוב ריעותות דמחט בקורקבן יוצאים בהכשר מפני שאינם ניקבו ב' העורות כולו. ונהי דיש לחוש לדעת הש"ך מ"מ בתערובות ולא נודע הריעותא עד אחר התערובות ודאי דיש לסמוך בזה על דעת המ"ב ומ"י שיש להכשיר מטעם ס"ס ועיין פה בספרי [בקונטרס דדינא קבוע]. אך כ"ז כשנודע התערובות קודם שנתבשל אבל לאחר שנתבשל כעובדא דט"ז ... פשיטא דצריך ס' עיין ס"ס ק"ט ודוק

סימן מט סעיף ד'. דאי מחמת קוץ או מחט טריפה. נ"ב בספרי שו"ת המכונים בשם הרדב"ז שאלה תש"ל הכשיר בזה. ולאו דסמכא הוא וחלילה לסמוך עליו: בט"ז סק"ג משיג על דין הש"ע. ואף שהנקה"כ ופר"ח משיגים עליו וכתבו דבושט היינו טעמא דהנקיבה לחוץ שכיח. מ"מ א"י מה השיבו על דבריו שבודאי אף הט"ז מודה בזה דבושט הטעם משום דשכיח. אלא שהוכיח דמכ"ש דזה נמי לא הוי ספק את"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב דנקיבה זאת שכיח טפי. וראייתו נכונה דבזה ל"פ בגמרא. ובנקובת הושט יש פלוגתא. וכן משמע כדעתו מסי' מ"ח סעיף י"א דלא הכשיר הרשב"א אלא משום דיותר שכיח שבא מבפנים ולא כתב נמי טעם דס"ס דאת"ל מבחוץ שמא לא ניקב. א"ו דזה לא