בית מאיר יורה דעה כג

כשר וקושי' המהר"י בן חביב פשיטא דמאי אפילו ותי' שהמשך לשון אפילו קאי אכולו ר"ל לא מבעיא נחתך מקצתו אלא אפילו נחחך כולו כשר. והנה לשון זה אין לפרש דר"ל ל"מ נחתך מקצתו אלא אפילו כולו כל הטחול דזה ודאי יותר פשיטא דהיינו ניטל הטחול דמבואר דכשר ואף אם הפירוש ל"מ נחתך מקצתו דצד הקולשה אלא אפילו כל צד הקולשה מ"מ לאו נופל כלל לשון הטור ואפילו נחתך שם דהיינו בצד הקולשה אלא ואפילו נחתך כולו או כל קולשי' מבעיא למימר אבל מלת שם משמע דגוף החתך הוא במקום הקולשה ומקצתו נשאר דבוק בהסומכי' א"ו פירושו הכי ל"מ לא נחתך אלא קצתו דהיינו שאין החתך עובר מעבר לעבר עד שנפל המקצת שנחתך אלא אפילו כולו שהחתך עובר מעבר לעבר עד שהופרד הנתתך מ"מ כשר וע"ז השיב הב"י דאינו נראה דבנחתך כולו הוא דאיכא לפלוגי בינו לניקב ללישנא בתרא דאילו נחתך קצתו היינו ניקב ר"ל דוקא בנחתך מעבר לעבר עד שנפרד הוא דאיכא לפלוגי בינו לניקב ללישנא בתרא דאילו נחתך קצתו כלומר מצד מעלה ולא מעבר אל עבר היינו ניקב וא"כ כיון דכתב הטור ניקב כשר ממילא נכלל נחתך מקצתו דהיינו ניקב ומכ"ש נחתך דהיינו מעבר אל עבר וא"כ הדר קשיא מהו אפילו ומה רבותא דכולו אלא הי' לומר וה"ה נחתך שם דכשר ובודאי פן האמת לדעתי דאף לדידן בנחתך מקצתו בסומכי' דהיינו לא מעבר אל עבר הוא ודאי טריפה אם לא נשתייר כעובי ד"ז דומיא דנקרע ובנחתך כל הטחול פשיטא דכשר ובנחתך. כולו דהיינו מעבר אל עבה הוא ספק ומעולם לא שגג הב"י ולפ"ז אין הוכחתו דלא כבעה"ע מידי לענ"ד עיין ודוק:

בדין הטחולים המצוי בהם נקבים מתחלת ברייתן ובפרט בעגלים. הט"ז הכשיר והסכים עמו הצ"צ. אלא שהפר"ח נמנם לאסור ע"פ דברי הנה"כ ולענ"ד פשוט להתיר עכ"פ בבהמות ישראל. ותחלה נאמר שבזה לא נסתפקתי אם נברא כך או לחוש למה דחש הרשב"א בדקין חדא דמשם הי' ברור להרשב"א דטריפה כדי שלא ליתן פ"פ להאומרים שרוב בהמות כן ושנראה מענינו שכן נברא טען מה שטען נגדם ועיין בספר מעיל צדקה משא"כ בנ"ז שראינו שהוא מיעוט המצוי ובפרט בעגלים וכי ס"ד לספוקי שנעשו מנגיחת עגלים שעדיין אין להם קרנים ואלו שור נגחו הי' ממיתו מיד ומכ"ש לחוש במילתא דלא שכיח כי האי לכל הנמצאים לכן אין לספק בזה וא"כ נהי דהצ"צ יפה הכריח דכל אבר שנאמר בו ניקב טריפה אף נברא בנקב נמי טריפה. הא מ"מ מוכרח להודות על פי דבריו עצמם וע"ש דנברא ניקב קיל מנקב הבא ע"י חולי או אדם וזה לא יכחיש שום אדם. אף גם כותב בעצמו דכל שאנו מטריפים בכל אברים שנאמר בם ניקב אף ניטל ונברא חסר הוא מכח ק"ו דנברא ניקב ילפינן. הרי מוכח דנברא חסר כולו גרע מנברא בנקב. וא"כ הרי עכ"פ בטחול יש ק"ו דנברא ניקב כשר מנברא כולו חסר וכ"ת דא"כ נילף נמי בק"ו ניקב ע"י חולי כשר מניטל כולו ע"י אדם. זה באמת חידושו דרב עוירא בטחול וכדפי' רש"י ז"ל הטעם דקים להו באבר זה חמיר נוקב ונחתך מניטל לגמרי שע"י הנקב הוא הולך ומוסיף מכאוב והחולי רב בגופה ואין לך בו אלא חידושו דוקא ע"י חולי או אדם ששייך סברא זו אבל נברא בנקב הברור דיש ללמדו בק"ו דכשר מנברא חסר וכן מדויק לשון רש"י שכתב ואין חיתוך בלא נקב דכל נקב משום חיתוך הוא ודוק כי לענ"ד הברור כדכתיבנא. ומן כלל הפוסקים שבסי' נ' דכל אבר שנאמר נקב טריפה וכו' ודאי דאין ללמדו שהרי הוא יוצא מן , הכלל בל"ז לענין ניטל ונברא כולו חסר:

פר"ח סק"ז. על הוראתו. נ"ב גם תשו' פ"י כתב בפשיטות להתיר בחלק י"ד שאלה ט"ו:

סעיף ה' הג"ה ויש מחמירין אם נמצא כמין טחול. נ"ב היינו דוקא צורת הטחול ת"ח

סימן מ"ד סעיף ב' בש"ך סק"ז אכן האו"ה אחר שכתב דבמכת חרב. נ"ב ר"ל דבמכת חרב דהיינו לקתה בכולי' שבגמרא אפילו לא לשנים אם רק הגיע ללובן טריפה אי נבקעה לשנים נמי טריפה מן קושי' הגמרא יפלח כליותי מי קחיי. אבל אם רק נחתך בנחת ולא נחלק לשנים דאילו לשנים היינו נבקע לשנים אפילו הגיע וכו' וכן מבוארת כונת האו"ה שבש"ך אות ח' והיינו כדכתב הש"ך ונראה דמכת חרב היינו בכח ועיין פר"ח:

שם בש"ע והוא שיגיע עד הלובן הט"ז והש"ך בשם רש"ל להחמיר בזה לגירסת הרי"ף דלקותא ומוגלא שני ענינים ע"ש ועיין פר"ח מסכים עם הש"ע. ולענ"ד ג"כ ראי' להכשיר ולומר דאף לגירסת הרי"ף כשר מוגלא בלא הגיע למקום חריץ ואין בינייהו בזה לדינא וכן משמע מהר"ן שלא כתב ההוא נ"מ. וראי' מדאמרינן דף מ"ח אלא שהתלמידים מזדנזין בדבר דאמר רב מתנא מליא מוגלא טריפה מים זכים כשרה א"ל ההוא בכולי' אתמר ועפ"ז פרש"י לגירסתו בקושי' הגמרא והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכולי' ופי' כדאמרן בריש פרקין ההוא בכולי' איתמר מזה סתירה לדעת רש"ל שהביא הט"ז ופ"מ ע"ש ודוק] (מזה ג"כ נשמע דגם רש"י ז"ל מודה דבכלל לקתה הכולי' יש המסמסה דאל"כ למה לו להביא ריש פרקין רק שכתב לדוגמא כגון מוגלא ול"ד וק"ל) ובלי ספק שאף לגירסת הרי"ף דסתם גמרא קאמר כשר בריאה פסול בכולי' מוגלא היינו נמי פשיטא להגמרא מן המימרא דרב מתנה בריש פרקין כפי' רש"י. והנה לפרש"י זה בכלל לקתה וכל טריפות המוגלא היינו מטעם לקותא דגרע מהמסמסה רק דלגבי ריאה משמיענו הגמרא דמוגלא כשירה מטעם דהיינו רביתייהו וא"כ ל"ק ריש פרקין דפריך וליחשב וכו' למה לא פריך דליחשוב נמי דרב מתנא מליא מוגלא טריפה בכולי' דבזה אין חידושו והוא בכלל דרכיש דאמר לקתה וכו' וכנ"ל רק חידוש דרב מתנה דמים זכים כשרים משא"כ לשיטת הפוסקים לגירסת הרי"ף דמוגלא גרע מלקתה דהיינו המסמסה או דהמוגלא והמסמסה חדא וגרוע מלקתה דהיינו מכת חרב עיין בש"ך תימה דא"כ זה מימרא בפ"ע שהרי נשתנה מלקתה בדלא הגיע למקום חריץ א"כ אף באמת נמצא יתר על המנין א"ו כנ"ל וזו ראי' שאין עלי' תשובה לענ"ד. [שוב מצאתי כדברי בתשו' פ"מ חלק ב' שאלה כ"ו ע"ש] ומזה צריך לי עיון דברי הא"ח שבס"ס ל"ז שאין בועה אוסרת בשום אבר חוץ מריאה ומטעם דלא מצינן בועה אלא בריאה והרי אדרבה החידוש בריאה היינו דכשר בועה ומוגלא ומטעם דהכי רביתייהו משא"כ שאר אברים שנקב פוסל בהם פשיטא דהמסמסה פוסל בהם כמבואר סי' נ' וכמו שביאר לנו רש"י דף מ"ג וממילא בועה בכלל המסמסה וכהוכחתי הנ"ל. וגוף הספר אין אתי. אפשר ר"ל דיני דתרי בועי דסמיכי ל"ל בדיקה הוא דאינו אלא בריאה דאילו בשאר אברים תרתי בועי וחדא שוים לבדוק תחת הבועה ולראות אם הבשר שתחתי' שלם אזי כשר אבל מודה דבדיקה צריך. וכן נראה לדון ולהורות וגם (היש"ש מסיק הכי לדינא והכי נהוג:

שם אבל אם נמצאו בה מים זכים. נ"ב עיין סי' ל"ו בש"ך ס"ק ט"ז:

סעיף ג' בט"ז סק"י ואפילו במים זכים. נ"ב נלענ"ד דחסר וצ"ל צריך עכ"פ רובו קיים ואמת שלפ"ר הבנתי ע"פ דבריו סס"ק ח' דצ"ל מקצתו קיים אבל א"י בזה סברה דמנ"ל הא. ועיין כרו"פ אמנם הפרי מגדים כתב באמת שלדבריו שמעשה כך הי' י"ל דאפילו לא נשאר אף מקצתו ע"י מים זכים כשר:

סעיף ד נמצאו נ"ב מ"י כלל פ"ט:

סעיף ו'. הש"ך ס"ק ט"ו משיג על ראיית מהרש"ל מריאה שניקבה ודופן סותמה. וכתב דהתם הטעם משום דהוי סתימה דמעקרא. ר"ל ששם לא הי' טריפה מעולם כיון שקודם הנקב כבר הי' סתום ואזיל לשיטתו בסי' ל"ו אמנם דף מ"ו מוכח דלאו היינו טעמא אלא אדרבה דוקא קרום שעלה מחמת מכה הוא דאינו קרום. ולהכי אינו חוזר להכשירו אבל סתימת דופן דסתימה מעליותא היא מהני אפילו אחר שנטרפה דהיינו קודם שהיה סבוך היה טרפה וכמשמעות קושי