בית מאיר יורה דעה כב

שם ס"ק מ' ועוד ממאי דקס"ד דמקשה וכו' ולא שני לי' בין דופן לדופן. נ"ב כלומר בין ממקום רביתא לשלא במקום רביתא וא"כ מאי ודופן סותמו דבשלמא למאי דשני י"ל דנקט ודופן סותמו לאפוקי שלא במקום רביתא ולעולם בלא סריך וק"ל: שם באמצע ד"ה עוד ראיתי לעמוד על לשון המרדכי וכל דבריהם דחוקים בעיני וביותר תי' הפר"ח עצמו שאין לשון הגאונים שכתבו ובלבד שלא יהא שחין אבעבעות במקום סירכות האונות מורה לפירושו שמסיים על ידו אבל לא במקום סירכה. אלא נלענ"ד פשוט ע"פ דברי הרי"ט שמביא דס"ל כסברת הראב"ד דבנקב ממש בעי שיהא מסובך יפה הרי ע"כ שפוסקים כרבינא וע"פ פרש"י דמסובך יפה בעי וא"כ אומר שסוברים מסברת עצמם הישרה וברורה דכל שיש שחין אבעבועות סביב המסובך ומכ"ש סביב הסירכא א"א להיות מסובך היטב ולרבינא ודאי טריפה וגם סוברים שבודאי רבינא פליג על ר"נ כדהוכיחו התוס' ואף אם רבינא שהלאו היינו רבינא בתרא עכ"ז נראה להם ליפסוק כותי' לחומרא או משום דסתמא דש"ס נושא ונותן אליבי' וא"כ מה תו קשיא לר"ג ודאי אף בהעלתה צמחים אין חשש במקום רביתא מדלא בעי סביך אבל לרבינא דבעי סביך כל שהעלתה צמחים א"א להיות מסובך היטב וטריפה. שוב עיינתי קצת בכרו"פ ומצאתי שקדמני בהנ"ל ססק"ח. אף מצאתי בו מה שהניח בצ"ע בריש הס' על ר"ע דמס' ביצה דף כ"ה מוכח דאף הוא אזיל בתר רובא מדמתיר מסוכנת לאכול מבית טביחתה טרם שהובדקה אף הריאה כמבואר שם בהרא"ש וש"ע א"ח סי' תצ"ח ואילו בבכורות סובר דחלב אינו פוטר מוכח דחייש למיעוטא. וכן כתבו תוס' חולין בסוגי' דמנה"מ דאזלינן בתר רובא ובודאי דאי נימא כסברת תוס' חולין הנ"ל ובמס' בכורות דמה דחלב אינו פוטר היינו אך מחשש מועט בלא צירוף חזקה בהדה דהעמיד הבהמה בחזקת שלא ילדה מפני שיש חזקה נגדה העמיד הולד בחזקת שאינו קדוש בודאי צ"ע רב ובע"כ לידחוק דמה דחייש למיעוט אך דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום הפסד. אבל מצאתי בא"ר חולין דף ט' בסוף ד"ה ועוד הכא כיון דאיכא הפסד הוי לי' כאי אפשר למבדקה וסמכינן ארובא אבל היותר מסתבר דחזקה זו של ולד לא הוי חזקה מפני שקדמתו חזקת האם כדבאמת נראה תוס' בבכורות נוטה להכי וא"כ לק"מ דשם לא חייש למיעוט גרידא כ"א בצירוף החזקה דבהדה ודוק: סוף ס"ק מ' הנ"ל אבל בניקב לחודא ודאי שרי. נ"ב בלא אבעבועות

תו שם אבל לא במקום סירכא. נ"ב לענ"ד אין לשון הגאונים ובלבד כו' במקום סירכת האונות מורה הכי: . ס"ק מ"א פי'. נ"ב בב"י מבואר כתב ומשמע דמה"ט אפילו בשרוב הסירכא בעצם כשירה וע"ש הטעם: ס"ק מ"ה ואף הרב וכו' בסרוכה. נ"ב דברים אלו למותר הכא עכ"פ והגהתי אותם: ס"ק נ' מסיים וגם הראב"ד כתב. נ"ב לא' מצאתי זה ועיין מ"ש בשמו ריש ס"ק מ"ט: סימן מ' סעיף ב' ואם בקוץ נ"ב הפרישה פי' דבספק אם נעשה ע"י קוץ או חולי טריפה ועיין סי' מ"ט גבי קורקבן: סימן מ"א. סעיף ג' הג"ה נימוק הכבד וכו'. עיין ט"ז ולענ"ד להציל הרמ"א מקושייתו י"ל דהא עיקר קושייתו דלדעת הרמ"א קושית הגמרא במקומה כבד חמיר מריאה. וא"י הא אף אי איירי הגמרא מנימוקה כל הכבד מ"מ חמורה מריאה דהא ריאה אף שנימוקה כולה כולה וקרום שלה קיים נמי כשר וע"כ אין אומרים בטריפות זה דומה לזה ואף דהריאה חמורה לענין ניקב לענין נימוק כבד חמורה הא והוא עיקר דבריאה כיון שקרום קיים הוי רק חיסרון מבפנים ול"ש חסרון משא"כ כבד שהיא וקרומה אחד א"כ י"ל נמי דאף דשני זיתים קיימים עריפה משום דסופה לירקב כולה (והמקשה ס"ד דדמא דאתא מפומו' היינו ע"י נקב ומקשה והא איפכא תנן ומתרץ כיון דמפומי' קאתי אומר אתמוחי אתמחו ובזה גרע כבד מריאה) ומה דמקשה הט"ז על סברת הב"ח דא"כ ל"ל להגמרא למימר כיון. שהוריקה וכו' זה קשה נמי על הגהות אשר"י ומרדכי שתירצו באמת קושי', הגמרא הכי וסמכו ט"ז דין דבעל ה"ג בנקיבות טפש הכבד כדאיתא בב"י. ובאמת יש לתמוה עליהם דא"כ לא מקשה הגמרא וצ"ל דחדא מנייהו משני וה"ה לאידך עכ"פ סרה תלונתו מעל הרמ"א וב"ח מוסבר הב"ח בזה נכונה דהוכחת הרוקח בגמרא היינו מלשון לית לי' תקנתא וזה נמי כונת הרמ"א כדאיתא בד"מ שכתב על הב"י אין לשון הגמרא משמע הכי אך, כ"ז מתורץ בפרש"י דכיון שהיא למטה מריאה ומ"מ אתי מפומא זה מורה דאתמחי כולה ולהכי לית לי' תקנתא ועיין תשו' פ"מ ס"א שס מצאתי רוב דבריי ולמעשה עדיין צ"ע אגב אזכיר לפ"ר יש מגמרא זו ראי' להמכשירין בסי' ל"ו ריאה שנימוקה אפילו בעכורים דהא דמא אי מריאה קאתי אית לי' תקנתא אע"ג שהנימוק הוא דם ובודאי דם יותר דומה למים עכורים והכי איתא סי' מ"ד ס"ק ט' בט"ז ואף אי התקנתא אינה אלא ע"י סם עיין חולין נ"ד כה"ג נמי כשר: פר"ח ס"ק י"ב ופשוט הוא נ"ב לדעת הרמ"א סי' מ' בהג"ה בפירש בה"ג אינו פשוט כי גם הכא יש לחוש אם ראש החד למטה וסופו לינקב הסמפון הגדול דטריפה במשהו כדאיתא ס"ס ל"ד וע"כ שיש חילוק מצד הסברה. וכן ההכרח לידחוק דלא ליקשי ממחט בריאה שלימה: סס"ק י"א בט"ז נ"ב היינו כשהיא דבוקה בכבד חבירו אבל כשהיא תלוי בפ"ע מסיק לקמן דטריפה דל"ח לסופו לינקב וצ"ע ומל"ז הכא ל"ק כי מסתמא מן הסמפון הגדול נפרדו הסימפונות קטנות שבכבד ותוכל המחט לעבור משם אליהם ואין הכרח לסופו לינקב הגדול: סימן מ"ב ש"ך סק"א ועיין בת"ח נ"ב עיינתי שם ול"מ חידוש מהמבואר בש"ע: סעיף ג' קורע הכבד נ"ב ואם קודם הטעימה נאבדה עיין במ"י שהניח בצ"ע למעשה ולענ"ד הפשוט דטריפה

ש"ך סק"ד. נ"ב עיין בט"ז סי' צ"ח ס"ק א' וכן כתב פה פר"ח: פר"ח ססק"ה אלא שאין זה נכון וכו' משום איסור דם נ"ב עיין ט"ז ריש סי' צ"ח דכתב ג"כ דטעימה בלשון מותר בספק אבל בודאי איסור מודה דאסור אף טעימה בלשון ולהכי מקפיד וכתב אם נקי מדם (וע"כ דס"ל טעימה בלשון אפילו בכלל חצי שיעור אינו ואסור אך מדרבנן ולהכי בספק שרי) אבל דעת המחבר משמע דאפילו ודאי איסור דם מתיר בכה"ג. ולא משמע הכי דעת תוס' יבמות פ"ט ד"ה איבעי לי' למטעמי' דלענ"ד אף שם מספיק טעימה בלשון לחוד ע"ש וק"ל. אף דיש לדחות דשם אפשר בתקנתא דידהו מ"מ לא משמע הכי וגם ה"נ אפשר בקינוח הדם בעין כדכתב הט"ז ואולם כ"ז ההכרח לדחוק בטעימת כבד אחר הצלי' וכן אפילו בחי' למשמעות הרמב"ם דשלא כדרך אכילתן הוי בדומי' דחצי שיעור, השיעור ואסור מדאורייתא משא"כ לשיטת התוס' שבועות דשלא כדרך הנאתן אינו אלא דרבנן א"כ בכבד חי עיין בצ"צ סי' מ"ז מותר הטעימה בפשוט ע"ש וק"ל. ושיטת הרמב"ם הנ"ל מבוארת היטב בפ"ה מהלכות יסודי התורה

סעיף ח' סמוך לזנבו עיין ט"ז סי' צ"ח סק"א וכ"כ פה פר"ח: סימן מ"ג ניטל הטחול. נ"ב ובעוף נקרא טריפה הר"ן ח"צ סי' ע"ד: פר"ח סק"ב בסופו והדבר ברור כו' דהתם מוכחא מלתא נ"ב א"י איך מוכח דילמא נמי הי' נקב ונתרפא א"ו לא מחזקינן ריעותא כי האי: בהג"הה ואפילו נחתך במקום הדק כשרה. עיין בזה פר"ח שותביש תמהו על הב"י ולענ"ד אפשר הדברים פשוטים דזה לשון הטור ואפילו נחתך שם [ר"ל בקולשה] כולו