בית מאיר יורה דעה קעו

החזקה של העמדת המת בחזקת חי כסברת המחמירין מ"מ באבילות ודאי פטור דידוע דאבילות מיתה בלא יום קבורה אינו אלא דרבנן וספק דרבנן להקל אפילו במקום חזקה דגופי' מבואר בסי' ק"י דהש"ך פסק להחמיר ע"פ הפלוגתא דר"מ ור' יוסי בעירובין דהלכה כר"י והרמב"ם ופר"ח פסקו להקל ע"פ הסתם מתני' כר"מ וכיון דלר"מ שהוא תנא הוא פטור מטעם ספק דרבנן לקולא אפילו במקום חזקה לו יהא אפילו כשיטת הש"ך דאין הלכה כר"מ באיסורין הא מ"מ הלכה כדברי המקיל באבל כדפסק היש"ש בבעל שהי' לו קטט עם אשתו עד שנתן עיניו לגרשה ושוב מתה דפטור להתאבל ע"פ דברי ר"ש דאמר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות ועיין בספרי לא"ע סי' צ"ב אף דלכ"ע אין הלכה כר"ש. ואף שגמגמתי שם על פסקו הוא מטעם אחר וע"ש לכן הוריתי הלכה למעשה שפטור להתאבל. ואולם בבוא האגרת על הב"ד ושכחו לכתוב היום על האגרת יש להחמיר ע"פ המנהג שמקדמו להודיע לבן מפני אמירת קדיש

הט"ז מביא בשם תוס' וי"ל כו' שכל הטומאות כשעת מציאה. נ"ב בסוף מוכח מראי' שלו שבמיתה הואיל וסוף אדם למות לא שייך חזקת חי אלא בספק אם עודנו חי. ויש לתמוה דא"כ למה מודו חכמים בראוהו חי מבערב כמבואר בתוס' עירובין ל"ה ונדה דף ב' וע"כ לשונו ל"ד ור"ל דבשביל דסופו למות לא חשוב נבדק אף דודאי הא אדם זה חי הי' מעולם הואיל ומעותד למיתה לא חשוב נבדק אלא כשהי' חי בזמן קרוב כמו מבערב ובעיקר דבריו עיין לעיל במה שהבאתי בשם הח"צ

סימן שצט סעיף א' בט"ז סק"ב מביא בשם המ"ב ועוד מאן לימא לן שהקובר מתו ברגל אינו מכבס כסותו במים. נ"ב לפ"ר א"י לכוון דברים אלו וכי ס"ל דמשום דקבר מת ונעשה אבל הותר לו איסור כיבוס דמועד שבא"ח סי' תקל"ד ושם לא מצאתי רמז היתר לכיבוס במים לבד

שוב כתב הט"ז בא"ד הנ"ל והרמב"ן חשב גם זה לצינעה דהיינו וכו'. נ"ב לפ"ר הא קשה דאילו מה שהרמב"ן מחמיר הוא מטעם דברים שבצנעה הדרא קושייתו לדוכתה דהא בשבעה נמי נוהג דברים שבצנעה דהיינו תשמיש. וגם למה מקשה מכיבוס ולא בפשוט מדברים שבצנעה א"ו משמע דמדברים שבצנעה ל"ק לי' די"ל דדוקא היכא דנוהג אף דבר שבפרהסיא כמו תספורת הוא דמהני שיעלה ולהכי מקשה מכיבוס במים בשבעה דנוהג וע"כ ר"ל ללבוש המכובסים דהוי נמי פרהסיא וע"ז שפיר מקשה המ"ב דמי יימר שאסור. אמנם דברי הט"ז נכונים דדוקא לענין שלשים כיון דכל דיני ל' נוהגין ברגל יהי' מחמת דברים שבצנעה מ"מ הא מקיים מחמת האבילות כל דיני אבילות דל'. משא"כ בשבעה שאינו נוהג מדיניהן אלא מקצתן דהיינו שבצנעה אבל ודאי ללבוש המכובסים נמי חשוב שבצנעה. ובאמת בפשוט הי' יכול הרמב"ן להקשות מדברים שבצנעה. שוב ראיתי דודאי האמת אתי שלא רצה הרמב"ן להקשות כי אם ממילי דפרהסיא ואיסור כיבוס מצד עצמותו הוא מילי דפרהסיא דלא כט"ז רק הרמב"ן כותב לטעם שאחרי שבל"ז הוא אסור מכח הרגל בעיקר גיהוץ ותספורת שוב החומרא דמחמת האבילות לא נחשב לפרהסיא ולהרא"ש ע"כ מ"מ חשוב לי' פרהסיא

סימן ת סעיף ב' הג"ה דהואיל ומדינא שרי לאחר שבעה נ"ב ומינה הא תספורת ונטילת צפרנים דמדינא אסור לא שרי וכן מבואר בפ"מ חלק ב' סי' קי"ח

סימן תא סעיף ו' בש"ך סק"ג. ומשמע דה"ה בעי"ט אחר חצות א"א. נ"ב מלשונו משמע דקודם חצות אומרים וזה אינו נראה משמעות הש"ע אלא אפילו כל חודש ניסן ובין יה"כ לסוכות ומר"ח סיון עד אחר החג הואיל ומבואר בא"ח סי' קל"א דאין אומרים תחנון גם אין אומרים צ"ה ומכ"ש ערב י"ט קודם חצות. ואינו מחלק העט"ז אלא בין ערב חנוכה וער"ח לבין ערב שבת דבתרווייהו אומרים תחנון בשחרית וק"ל

סימן תב סעיף א' אפילו יום ל' עצמו. נ"ב ואם מת ביום אחד יקבר בשני. עיין ש"ך סק"ה ובנקה"כ שם. השמטות

סימן יג בש"ך סק"י אפילו האידנא. נ"ב הולד אף שהפריס בשחיטת עצמו ממ"נ דאף דלא כלו חדשיו הרי א"צ כלום. וכן כו' לא היתה צריכה שחיטה. נ"ב עיין ס"ק י"ד וע"כ איירי בשגם אביו הי' ב"פ וקאמר דאז אפילו האידנא כשר העובר שהפריס ע"י ממ"נ דאילו הוא נפל א"צ שחיטה כלל

סימן טז בש"ך ס"ק י"ז וכ"כ בכ"מ וכו' אי חוששין לזרע האב. צ"ל ועוד תימה דבפרק י"ג מה"ש דין ד' כתב הבא מבהמה וחי'

סימן יז בש"ך ס"ק כ"ג בא"ד אבל היכא דשייך להשביח מקחו וכו'. נ"ב אין הלשון מדוקדק אלא היכא דשייך להשביח מקחו שוב אין לו מגו

סימן יח סעיף י"ז והרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים נ"ב ויבחרו להם שוחט ירא חטא. לשון ר"י ועיין סי' א' בהג"ה מה שכתבתי בצדו וז"ל ח"ר דף י' ד"ה ולענין עד אחד ובשם הראב"ד אע"פ שלא אמרו להראות סכין לחכם אלא משום כבודו כיון שיש תועלת גדולה בדבר שהרי בדיקת סכין צריך דקדוק יותר. ומי כהחכם ומי יודע להזהר אין ראוי לחכמים למחול על כבודם בדבר זה אשר לא כדת שאינם משגיחין על תקנות הדור וגם העם כולם ראשים וחכמים בעיניהם. מ"מ אחר שאין חכמים מקפידין בדבר אין משמתין את הטבח שאינו מראה לחכם: סימן יט בש"ך סק"ו בא"ד ואם איתא וכו' דילמא דוקא וכו'. נ"ב לענ"ד ע"כ לא מדיעבד איירי דא"כ מיבעי למימר טבל ולא בירך יעלה ויברך. א"ו דין דלכתחילה אתא לאשמעינן דכך הסדר בתר שטבל ועלה אומר. וגם רבינא שבפ"ג שאכלו מעולם לא פירש לדיעבד אלא שסבר לדון מלכתחילה דהתם לדיעבד במקום אחר. ודחה דילמא הואיל ואידחי אידחי. ומ"מ לדינא יפה כיון שאין להכניס בספק ברכה נגד הרמב"ם ובפרט שהסוגי' מוכחת כותי' דמנ"ל להמציא חילוק בין ברכת הנהנין מה שלא נזכר בש"ס ומסברא איפכא מסתברא דברכת הנהנין שעדיין שבע לא חשוב אידחי כ"ה כברכת המצות

בט"ז סק"י מסיים אבל מעשה הכסוי. נ"ב עיין סק"ה ועיין סי' כ"ח סק"ב

סימן רנב [חסר ראשית הדברים] העובדא דתינוק בהכי וע"כ דלאו דוקא וה"ה דמצי משני מפני קלקולו הוא בעינא משמיענו דבסכנת נפשות נמי פודין. אמנם צ"ע דבריהם דף נ"ח שמביאים ראי' מהסוגי' דף מ"ז והרי שם גופא לא נשמע אלא דאפילו שינה ושילש מ"מ פודין אבל לא נשמע ביותר מכדי דמיהן כדדייק שם המ"ל נמי מקודם דסתמא הנאמר במתני' אבל פודין את בניו לא איירי אלא בכדי דמיהן דומיא דאין פודין אביהן דודאי בכדי דמיו דאילו ביותר מאי אירי' דמוכר עצמו בשינה ושילש הא אפילו נשבה מעצמו נמי אין פודין ביותר ומה"ת לומר דאבל פודין את בניו איירי אפי' ביותר מכדי דמיהן. אבל יראה לי דלק"מ ודברי תוס' ברורים דהא איכא למידק בדף מ"ז מה ראי' מייתי רב אמי דפודין בתר ששינה ושילש מק"ו דבניו דהטעם משום קלקולא מנ"ל דהטעם משום קלקולא דילמא הטעם דוקא לדידי' דעביד בישא לנפשי' זה פעמים ושלש קנסינן לי' משא"כ בבנים שהאב מכרן מה הוי להו למיעבד וא"כ לגבי האב גופי' מנ"ל אף משום קטלא. אבל זה אינו דא"כ מה אירי' לאחר מותו אפילו בחייו נמי נפריקינהו א"ו דאך הטעם משום קלקולא. אך הא גופא קשיא מדוע לא נפריק הבנים אף בחייו הא הם לא פשעו במידי. וע"כ מוכח מזה