בית מאיר יורה דעה קעז

דהטעם דהיכא דשינה ושילש שאין פודין אותו אינו משום קנס מדפשע כולי האי דודאי אפשר דדחקי שעתא אלא הטעם בעינו כמו שאין פודין יותר מכדי דמיהן משום דוחקא דצבורא ה"ה דאין פודין אותו יותר מג' פעמים משום דוחקא דציבורא ולהכי בחייו אף בניו אין פודין משום דוחקא משא"כ לאחר מותו דשייך קלקולא אין משגיחין בדוחקא ופודין את בניו. וממילא שפיר לומדין תוס' דה"ה דפודין ביותר מכדי דמיהן במקום חשש קלקול ולא משגחינן בדוחקא ושפיר נמי הק"ו לאף במקום קטלא. ואין להקשות א"כ מה מיבעי לי' בדף מ"ה אם הטעם משום דוחקא או משום דלא ליגרבו הא מהכא מוכח הטעם משום דוחקא די"ל האיבעי' הוא אי אך משום דוחקא אי משום דלא ליגרבו נמי הוא. ואין להקשות לפ"ז על התוס' שבדף מ"ח דמ"מ מנ"ל ללמוד על עובדא דתינוק שנשבה דשייך דלא ליגרבו מדף מ"ז דשם במוכר עצמו הא לא שייך כלל הטעם דלא ליגרבו די"ל דסברי התוס' בפשוט מדעכ"פ מוכח שלא העמידו חכמים תקנתם דמשום דוחקא במקום קלקולא וסכנת נפש ה"ה דאף תקנת דלא ליגרבו סתמא לא העמידו במקומות כאלו. ודע דבאמת מהרשב"א ור"ן ודאי משמע כדעת המ"ל מדהם אף שראו דברי תוס' שבדף נ"ח הנ"ל ומ"מ דחקו עצמם לשנויי העובדא דר"י בן חנניא בדרכים שונים ולא משנו בפשוט משום קלקולא כדהקשה המ"ל או משום סכנה. א"ו משמע דס"ל דלטעם משום דלא ליגרבו תמיד אין פודין ביותר מכדי דמיהן. מ"מ לדינא יש להחמיר כדעת התוס' הברורים ולא לסמוך על משמעות הרשב"א ור"ן

סימן צ' סעיף א' ואם בשלו עם בשר צריך ס'. כן הוא לשון הגמרא כחל בס'. וקשה לי לפי המבואר ברש"י ותוס' דעיקר האיסור הוא משום טעם החלב שבכחל א"כ למה סתם בס' הא הוא מבשא"מ דאמרו רבנן בטעמא. לרש"י לשיטתי' ל"ק דאיהו מצריך תמיד ס'. ועיין ב"י סי' צ"ח אבל לתוס' קשה. ובע"כ צ"ל דאיירי בדליכא קפילא. אבל ביותר קשה על הרמב"ם פ"ט מהלכות מ"א שבהלכה ח' ביאר בשר שנפל לתוך חלב טועם הנכרי ובהלכה י"ג גבי כחל אינו מזכיר מזה דבר אלא סותם בס'. ולהכי נלענ"ד ברור דאיהו סובר דכיון דאמרו חכמים וכחל עצמו אסור ושוי' רבנן כחתיכת נבילה יהי' מאיזה טעם שיהי' הכחל עצמה אוסרה והוי מב"מ דליכא למיקם אטעמא וצריך ס'. ומה דמיבעי' הסוגי' כיצד משערינן אי במה דנפק מיני' כבר כתב הה"מ שמפרש או אף במה דנפיק מיני' ולכן הוצרך ליתן טעם דכחל מן המנין ומשום דכל איסורו אינו אלא מדרבנן ולא כהתה"ב משום דהיתר הוא אלא כבה"ב ע"ש ודוק. ודלא כט"ז שכתב דמהרמב"ם זה מוכח דבאיסור דרבנן לא אמרינן חנ"נ. דנהי דמוכח הכי דעתו מן בשר עוף מ"מ הכא ודאי לענ"ד סובר דנ"נ ע"פ המבואר בש"ס אלא דתמיד מן המנין מכח טעמו דיהיב הואיל ועיקר איסורו מדבריהם

שייך לסימן שלד ש"ע סעיף א' במד"א וכו' שלשים יום וכו'. זה לשון הטור וכתב הב"י והרמב"ם השמיט כל זה ולא ידעתי למה ולהכי סותם כהטור וכבר הרגיש הב"י בא"ח סי' תקל"א שדברי הטור סתורים מהכא וכתב עליו שאינו מדוקדק. ולענ"ד צ"ע איפכא שהרי איתא במ"ק ד' י"ז קודם מימרא דר"ח ההוא טבחא וכו' ואמר ליה לרב אידי היכי ליעביד ולא חזינן מאן דאמר ליה מדר"ח הא אלה דידן אך ז' יומין כי הרי אביי ורבא בבבל הוו א"ו או דלא ס"ל כותי' דר"ח או דמפרשו דבריו אך לנ"מ אם ירצו להקל עליו תחלת האלה ולפרש על ז' ימים סגי אבל על סתם אלה לא פליג. וא"כ שפיר עביד הרמב"ם שפסק כאביי שהוא בתרא מדר"ח

סעיף ב' בש"ך ס"ק ז' וד"א אלו תפסי אפילו ברה"ר. נ"ב בהקונדרסים למד זה מדין גט ועיין ב"ש סי' קל"ט ס"ק כ' וא"כ צ"ע. ובהקונדרסים איתא נמי דלביתו אסור ליכנס מפני שכולו חשוב כד' אמותיו. ומה שהד"מ הרגיש עליו מדין בה"כ לענ"ד ודאי אינו דומה כדכתב נמי הד"מ דיש לחלק שוב ראיתי שהרמ"א גופי' העתיקו לקמן: ] סעיף י בט"ז ס"ק ג' ורש"ל כתב וכו' לא אאמין שיצאו ב' דברים אלו מפי הגאון. נ"ב כבר העיד הריב"ש בסי' קע"ג אף בשם סתם גאונים נמי הכי

סעיף יב בש"ך ס"ק כ"ג ונראה וכו'. נ"ב א"י אם מחמת עבירה הא בל"ז הוא באיסור גמור לכל העולם: סעיף יג בש"ך ס"ק כ"ה מסיים ונראה שלזה השמיט המחבר וכו'. נ"ב וכבר סתם סעיף ז' וע"ש ט"ז

סעיף טו בש"ך ס"ק ל' מאריך ומסיים ולפ"ז כ"ש ברב וכו' נ"ב א"י א"כ לפרש לשון הרמב"ם הרב וכו' כל תלמידיו חייבים וכו' מאי איריא תלמידיו הא אפילו חכמים כמותו שאינם תלמידיו נמי א"ו העיקר כדהבין הב"י

סעיף טז בש"ע למי שביזה בפניו רבו. נ"ב ודוקא מפני בזיונו אבל לא מפני העדר כבוד. ב"י לחד פי' על דין דסעיף י"ט אבל עיין בהריב"ש סי' ר"ב

סעיף יח בש"ך ס"ק ל"ה מיהו היינו דוקא יחיד אבל ב"ד וכו'. נ"ב עיין סי' קע"ג מבואר להדיא מקושי' הרמב"ן דאפילו ב"ד לא אם לא מחזיק במחלוקת כבש"ע: סעיף יט בש"ך ס"ק ל"ח אלא שאינו מכבדו בקימה ז"ל הריב"ש סי' ר"כ ובמ"ק פרק ואלו מגלחין ההיא איתתא וכו' חליף צורבא מרבנן ולא אכנעה מקמי' וכו'. הנה זאת האשה אפי' שלא ביזהו רק שהקלה בכבודו אעפ"כ היה יכול לאסור אותה אם רצה. וכן איתא בפ"ק דקידושין דרב חסדא אמר לשמעי' זיל צנעינהו על דלא אתו לפרקי'

סעיף לא בש"ך ס"ק מ"ז בא"ד הרי נראין הדברים דאשתמיטתי' דברי הרשב"א. נ"ב ולענ"ד א"א לומר הכי שהרי הב"י מביא הכא דברי תשובת רשב"א אלו שהם בסי' תר"ח לענין מה שת"ח וכו' ומפיר לעצמו. אלא ודאי נלענ"ד מפני שראה שדברי תשובת הרא"ש הנאמרים בלשון זה ומ"ש על ראובן וכו' אם ישהה חתנו וכו'. זה הוא גופא דעובדא שנשאל עליה בתשו' הרשב"א סתמא דמילתא חלק וסתר הרא"ש דברי המשיב שבתשו' הרשב"א. ומי יודע אם הוא הרשב"א ולו יהא הרשב"א מאחר שהרא"ש חלק עליו בפניו ההלכתא כבתראי ולהכי חזר בו הכא. אף גם לשון תשובת הרשב"א גופי' צ"ע ואינו מבורר כל הצורך ע"ש עכ"ל שם. אמנם שוב עיינתי ורואה אני שלשטתייהו אזלו והרשב"א לשיטתי' דסובר מה שהת"ח היה מפיר לעצמו אינו אלא כשנאסר לחומרא בעלמא ולא כשהי' מחויב להיות באיסורו אפילו משום נדנוד עבירה ולהכי לא קיל ליה ותגלה ההבדל שבין הפרת בעל לחכם משום שנדר אשה קיל. וכן צ"ל לשונו שם דכל שלא תלוי בו הוא קיל ואפשר להתירו אע"פ שלא חל כהפרת הבעל לפי שהנדר תלוי בבעל וצ"ל ולא בה ולפיכך לגבי חכם בעינן שיחול הנדר ולגבי הפרה לא בעינן והלכך גבי איסור אלה נמי א"א להתירו עד שיחול שהרי תלוי בו ואלים שאינו יכול להתיר אלא מדעתן משא"כ הרא"ש בתשו' כנראה דאזיל בשטת הרמב"ם דת"ח תמיד אוסר ומפיר לעצמו ולהכי פשוט לו לדמות אלה להפרת הבעל ולא לחכם כי מסתבר לו מכח זה בכל אלה קיל מנדר וא"כ תליא בהמחלוקת שבסעיף שאחר זה וק"ל

ש"ע סעיף מ"ב אין וכו' בפרהסיא. נ"ב עיין בזה במ"ל אלא שהעיד על עצמו של"נ כדעתו מסתימת הרמב"ם וש"ע: סעיף מה צורבא מדרבנן יכול וכו'. נ"ב יראה דהיינו תלמיד ועדיין אינו בגדר ת"ח ואיתא בריב"ש סי' ל"ג אבל אין ב"ד חייבים וכו' כמו בסעיף מ"ז: